בניגוד למה שחושבים רבים לידתה של מפלגת "קדימה" אינה בחטא. אריאל שרון, שמאס במרידות, חישוקים ולהטוטים שניפק לו מרכז "הליכוד", מתוך הבנה שדרכו אינה דרכם, פרש והקים לעצמו מפלגה חדשה. האיש שהקים את "הליכוד" ומספר שנים אחר כך את מפלגת "שלומציון" וחזר לחיק "הליכוד" ממשיך את הרומאן הדו-צדדי שלו עם ימין ושמאל מתוך תפיסה פרגמטית וריאל פוליטיק קשה אך בעל שביב תקווה.
ברם, רצה הגורל והאדם שהיה אמור להיות האב הגדול, המייסד והמנהיג של מי שכונתה המפלגה השרוניסטית כמו מפלגתו של גנרל אחר בשעתו, לקה במוחו. כעת האיש הגדול הזה שרוע על סדינים צחורים, מוקף אחיות רחמניות ואנשי בטחון חמורי סבר שקוע בשינה עמוקה לאין קץ. את מקומו תפס מי שלאורך העשור האחרון גילה כלפיו נאמנות ותוגמל בשם כך, פוליטיקאי בינוני לכל היותר ולחלוטין לא מנהיג חזק, אחד, אהוד אולמרט.

וכך, מפלגה שהייתה אמורה להוות אלטרנטיבה אידיאולוגית ומפלגת מרכז אמיתית ויציבה לראשונה בתולדות ישראל, הפכה באחת למפלגת פודינג. ללא עמוד שדרה, רכה, נזילה ומדברת בעשרה קולות. וכמו רפרפת, זוהי מפלגת אינסטנט. זרוק פנימה כמה פוליטיקאים תאבי כוח אישי, הוסף חלב, בחש במרץ והנה לכם מפלגת שלטון יש מאין תוך עשר דקות. לקשט בסמליל גדול ולזרות מעל ססמאות נבובות. את המתכון סיפק לנו באדיבותו השף, ראובן אדלר.

אף אם לידתה של המפלגה לא הייתה בחטא, הרי שהמשך דרכה סוגה בחטאים. על שלושה וארבעה פשעי "קדימה": הראשון, הצגתו של אהוד אולמרט כממשיך דרכו של שרון. הרי שאין שקר גדול מזה. אולמרט, שדחף להתנתקות וצידד בה בכל מאודו, ממשיך להאמין בבניית החומה בינינו ובין הפלסטינים ובהתנתקויות נוספות. שרון מצידו הכריז בזמנו כי לא יהיו התנתקויות נוספות. בשרון הייתה חמלה והקשבה למצוקתו של האחר. אפילו שהתבטאה בהטחת ידו בשולחן, לוותה תמיד בדרישה חד משמעית לטפל במצוקות מייד וללא סחבת. אולמרט לעומתו, הוא איש דורסני, מאלה שמבטאים טוב יותר מכל את החלפת הדמוקרטיה באוליגרכיה של הכסף והקשרים הפסולים בין הון לשלטון. האיש מעולם לא הורשע, אך מראית העין במקרה הזה מצמררת.

האיש ששמו נקשר בפרשת האי היווני בהקשר ברור אם כי לא מוכח, חבר קרוב של אליעזר פישמן (שגם תרם כספים למסעות בחירות שלו) ועוד. זכורה לי במיוחד יוזמה ישנה שלו כשר המסחר והתעשיה, אך כזו המדגימה יפה את יחסו לאזרח הקטן: אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור (המלווה אותו עד היום. תתרגלו לקבל אותו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה) יצאו בשעתו ביוזמה, לבטל את חובת סימון מחירי מוצרים. במאמר מוסגר יצויין כי חובת סימון מוצרים היא ההישג הצרכני הגדול ביותר של העשור האחרון וביטולה היה חוסך מיליוני שקלים בשנה לרשתות השיווק, בין השאר, של חברו הטוב פישמן, ומקשה משמעותית על הצרכן להשוות מחירים. משקמה זעקה נגד היוזמה ובראשה עמדה מנכ"ל המועצה לצרכנות דאז, נגנז בלון הניסוי המסוכן הזה. ביוזמות כאלה ואחרות – כמו ההשהייה המכוונת של יותר מארבעה חודשים בקביעת מחליף למנכ"לית המועצה לצרכנות שפרשה על רקע חילוקי הדיעות בינה ובין השר הממונה, הוכיח אולמרט כי הוא מעדיף את האינטרס של האנשים עם הסיגר ולא את זה של האזרח הקטן והפשוט.

השני, המסרים המעורפלים. המפלגה שעל פי הסקרים היא מפלגת השלטון הבאה של ישראל, מציגה קו לא ברור וערפילי. כמה פנינים מתוך המצע: מצד אחד מכריז המצע כי "לעם ישראל זכות לאומית היסטורית על ארץ ישראל כולה" ושלוש שורות אחר כך: "הוויתור על חלק מארץ ישראל איננו ויתור על האידיאולוגיה, אלא מימוש האידיאולוגיה שחותרת להבטחת קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל". אולי תחליטו? ארץ ישראל כמשל לעוגה.
"לצקת תוכן לאומי לצביונה של מדינת ישראל, תוך מתן שיווין זכויות מלא למיעוטים החיים בה, כך שערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיו מאוזנים ושלובים זה בזה". הרי שזהו קשקוש. יציקת תוכן לאומי (מלשון לאום) לא יאפשר מתן זכויות מלא למיעוט הערבי שחי כאן, שכן הוא לאום בפני עצמו בעל הגדרה עצמית. השילוב של ערכים יהודיים ודמוקרטים כאשר יותר ממיליון ערבים חיים בתחומי המדינה הוא בלתי אפשרי.
מצעה החברתי-כלכלי של מפלגת הפודינג בנוי כולו סימאות סיסמאות ללא תוכן ממשי. ניקח לדוגמא את התוכנית למאבק באלימות. הלשון היא רפה ודו-משמעית: "המשטרה צריכה לעבור רפורמה…השיטור צריך להיות מקצועי…יש להגביר…משטרת ישראל תאבק ללא פשרות". כמובן, תוך הפשרות המתבקשות כשהדבר מגיע לאנשי שלומנו. ולצחי הנגבי.

גם בצד האנושי, מדובר לא ב"זוג המוזר" כי אם "בחבורה המוזרה". ראשיה מדברים לא בשני קולות אלא בעשרה: בזמן שאהוד אולמרט תומך ב"התכנסות", מופז התנגד בשעתו אפילו לנסיגה ממקומות שאינם שנויים במחלוקת כשכונת אבו-סנינה בחברון. אבי דיכטר הוא אבי תורת החיסולים הממוקדים, בזמן ששמעון פרס מתנגד נחרצות למדיניות הזו (התבטאויות בנוסח "צריך לכסח לחמאס את הצורה" הן לא הפרס של יומיום). והאם אתם באמת מאמינים שרוחמה אברהם ודליה איציק או חיים רמון וצחי הנגבי חולקים מצע רעיוני משותף? הדובדבנים שבפודינג הם עתניאל שנלר, מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ואיש שבטוחני לא יסכים להתכנסות, כמו גם זאב אלקין שהיה ממרכזי המרד בליכוד ערב ההתנתקות הראשונה. "קדימה", שעומדת לקבל את מפתחות המדינה, היא מפלגה ללא דרך, נטולת הסכמה פנימית ומצע רעיוני ברור, מובהק או מגובש. תחת זאת הם מגישים בליל רעיונות אשר הדבק היחיד המחבר אותם הוא תאוות הכיסא.

בואו נתעכב שנייה אחת על האנשים הלא מעטים שמרכיבים את רשימת "קדימה" ושדבק בהם רבב. לא משפטי ופלילי חלילה, שכן אף אחד מהם טרם הורשע בדין, אבל הדימוי הציבורי שלהם פגום גם פגום וכלל הס מלהזכיר משהו ששמו "מראית עין". לא צריך. הציבור גם ככה עיוור לשחיתות השלטונית.
ראש וראשון למושחתים הוא צחי הנגבי, שנגדו הוגש כתב אישום בגין מינויים לא ראויים שעשה בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה. המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט כאמור נחקר ביחס לתיק האי היווני של משפחת שרון. אגב, שני האחרונים כיכבו כפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר בסקר שהוצג בכנס שדרות לחברה. צחי הנגבי הצטיין במיוחד וקטף את המקום הראשון והבלתי מכובד בעליל. רוחמה אברהם ואלי אפללו, לפני מספר חודשים נחשדו בכך שקיבלו טובות הנאה מחברת אגרסקו תמורת הצבעות אוהדות בועדת הכספים ובניגוד לדעתה של ועדת האתיקה של הכנסת ורוני בר-און, על אף שלא נחשד בדבר בעצמו, היה מרכזה של עסקת ה"קח ותן" הפוליטית שנודעה בשם "פרשת בר-און חברון".

אם שרון ופרס היו אמורים להיות הענקים שבגן, הרי שפרס נותר לבדו בארץ ליליפוט. בייאושה של "קדימה" לגיוס מועמדים כדי למלא את רשימתה ולאייש את הכיסאות הממתינים, גויסה שורה ארוכה של גמדים פרלמנטריים וגם כאלה שבאו מבחוץ ואף אדם לא שמע על מעשיהם, לא בחן אותם מקרוב או תהה לגבי המידה בה הם ראויים לשבת בבית המחוקקים של ישראל. שרון אומנם פנה ובחר במלקחיים כמה מועמדים רבי עשיה דוגמת פרופ' אוריאל רייכמן ואבי דיכטר, אך לא הספיק להשלים את המלאכה. ממלאי החורים ברשימה מעלים לא מעט תהיות ביחס ליכולתם הציבורית. הנה כמה דוגמאות: מזכ"ל תנועת הצופים, מנהלת ההפקות של החברה למשק וכלכלה, גזבר המפלגה, ממלא מקום ראש עיריית כרמיאל, דוגמנית ומגישת טלוויזיה וחבר "המועצה לדמוגרפיה" (גוף ממשלתי ארכאי ולא פעיל שהועלה באוב לפני מספר שנים). ללא ספק, אלה האנשים שתרצו לראות עמלים על חוקים בכנסת הבאה…
אך גם מסעות הרכש של שרון בקרב הפרלמנטרים המכהנים לא הניבו פירות מרשימים. מלבד פוליטיקאים אופורטוניסטיים דוגמת שאול מופז, גדעון עזרא, דליה איציק וחיים רמון התמלאה הרשימה בפרלמנטרים סוג ב' וזגזגנים מקצועיים: מגלי ווהבה, רפי אלול, דוד טל (שזוהי סיעתו הרביעית!), מיכאל נודלמן ויעקב אדרי. נא לא להתבלבל בעקבות תארי השרים וסגני השרים שרבים מהם נושאים. הם זכו בהם מן ההפקר עם פרישת העבודה והליכוד מממשלת שרון האחרונה. למאיר שטרית אגב, הספיקה כהונתו הקצרה כשר חינוך להפריח שורה של רעיונות אווילים.

מייסד ואב רוחני בתרדמת שבעצמו דילג בין ימין ושמאל על פי צורך, ראש ממשלה מיועד שחיפש אתונות, מצע מעורפל בכוונה, חשודים ונאשמים בשחיתות שלטונית וגמדי פרלמנט תאבי כוח. אזרחי ישראל, קבלו את מפלגת השלטון שלכם. והנה לכם פודינג שנתקע בגרון.