עבור להקות בתחילת דרכן, בניית הופעה היא עניין פשוט. פשוט בוחרים את הטובים בשירי האלבום-שניים ששחררו, מסדרים אותם בסדר הגיוני, שומרים להיט בלתי נמנע להדרן וזורקים פנימה, אם צריך, איזו גירסת כיסוי משעשעת. הבעיה הולכת ומחמירה, כמובן, ככל שהרפרטואר של הלהקה מתרחב – יותר ויותר שירים צריכים לפנות את מקומם לשירים חדשים, ומלאכת הברירה נעשית מאתגרת יותר ויותר.

מקרה מסובך הרבה יותר הן הופעות של להקות וותיקות, אשר הספיקו להחליף במהלך חייהן לא רק נגנים והרכבים, אלא גם סגנונות ? אלו נאלצות להכריע בין השירים אותם כתבו רק לאחרונה, בגלגולה הנוכחי של הלהקה, לבין שיריה הישנים, שלעתים נדמה כי נכתבו ע"י להקה אחרת לגמרי. ברוב המקרים, נטיית ליבם של האמנים הם לשירים האחרונים שכתבו, המייצגים בד"כ את סגנונה הנוכחי של הלהקה ותפיסת עולמה, וטרם נשחקו בביצועים חוזרים ונשנים. אלא שלא ניתן להתעלם מדרישות הקהל, שמעדיף, לעיתים קרובות, את הנוסטלגיה ללהקה שאינה קיימת עוד על פני גלגולה הנוכחי של אותה הלהקה.

Mercury Rev בהאנגר 11 בתל אביב 5.12.2005

מבין שתי להקות בין לאומיות שהופיעו לאחרונה בישראל, המקרה הפשוט יותר הוא זה של מרקורי רב, שהופיעה בחמישי לדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב. אמנם קשה לחשוב על להקה שעברה שינוי קיצוני יותר ממרקורי רב ? מהלהקה האקספרימנטלית בהנהגת דיוויד בייקר, שנזרקה ב1993 מפסטיבל לולהפלאזה האגדי מכיוון ש"הרעישה יותר מדי", ללהקת הדרים-פופ הענוגה שבהנהגת ג'ונתן דונהיו. אלא שדווקא השינוי הקיצוני הזה הפך את ההתלבטות ללא קיימת כלל ? מרקורי רב הישנה והקיצונית פשוט לא קיימת עוד, ומלבד קומץ קשה של מעריצי הגלגול הישן של הלהקה, מזהה מרבית הקהל את מרקורי רב עם גלגולה הנוכחי והפופולרי יותר.

ואכן, סיפקה מרקורי רב בהופעה בהאנגר בדיוק מה שהקהל ציפה ממנה. שעה וחצי של מוזיקה חלומית, כמעט כולה משלושת אלבומיה האחרונים. בין השירים יכל הקהל להנות גם ממופע וידאו-ארט פסיכודלי שהוקרן על רקע הבמה בלווי ציטוטים פילוסופיים בגרוש ומפטפוטיו של דונהיו הסולן (שחשף, כמקובל בהופעות בארצנו, גם שורשים יהודיים).

אמנם לא כל השירים של מרקורי רב מלהיבים באותה המידה, בעיקר הדברים אמורים בשירים מאלבומה האחרון והפושר של הלהקה, שהתקבלו בצנינות גם על ידי הקהל. אולם רגעי השיא של ההופעה היו יותר מפיצוי הולם על רגעיה המתים. וכשג'ונתן דונהיו מלווה את הלהקה בניפוף במסור בפתיחה של ?Tonight It Shows?, או מנצח על מופע האורות בפתיחה עמוסת הכינורות של ?The Dark Is Rising?, זהו החומר ממנו עשויות הופעות רוק גדולות: כאלו שגם חימום מיותר של מטרופולין והצטרפות תמוהה של אביב גפן לבמה לא יכולים להרוס.

והגרעין הקשה? אלו יכלו להישאר בבית ולהתכרבל במיטה עם Boces. דיוויד בייקר לא בא ? הוא גם לא מצלצל.

dEUS ב"זאפה" בתל אביב – 09.02.2006

בפרפראזה על השם שאימץ לו פרינס בתקופה בה היה מסוכסך עם חברת התקליטים "וורנר", יכולה הלהקה שהופיעה ב"זאפה" בתל-אביב להיקרא "הלהקה שנודעה פעם כדאוס". שינויי ההרכב הרבים, ובעיקר התפנית הסגנונית שביצעו באלבומם האחרון, Pocket Revolution (שלמעשה החלה כבר באלבום שקדם לו), פערו תהום בין חבורת הנגנים שהופיעו על הבמה, לבין דאוס של אמצע שנות ה-90 שרק טום ברמן הסולן וקלאס ג'נזונס הכנר/קלידן היו חברים גם בה.

ואכן, הביצועים של השירים משלושת אלבומיה הראשונים של דאוס נשמעו במידה רבה כמו גרסאות כיסוי של המקור ? מעט עמומות, לעיתים לא מדויקות, ובכמה מקרים אפילו מקוצרות (אני מוכן להישבע שהם קיצצו דקה או שניים מ – "Theme From Turnpike?) לרושם הנ"ל תרמה לא רק חבורת הנגנים, שרק שניים מהם היו שותפים לכתיבת השירים הנ"ל, אלא גם הסאונד ב"זאפה", שנטה חסד רב יותר עם המלודיות של שירי הלהקה שנודעה פעם כדאוס מאשר עם הבאלגן עמוס הדיסטורשן של דאוס. ובכלל, שירים עמוסי פעלולים ורב-שכבתיים כמו ?Fell off the Floor, Man?, כמעט בלתי אפשרי לשחזר במדויק על במה וקשה להאמין שגם ההרכב המקורי של דאוס צלח במשימה הזו.

עם זאת, קשה היה שלא להנות מההופעה של הלהקה שנודעה פעם כדאוס. ראשית, כיוון שמדובר בלהקה לא רעה בכלל, שלאלבומה האחרון אני נוטה חסד יותר ויותר בכל שמיעה ושמיעה, ושגם שיריה החלשים זוכים לשדרוג לא קטן על הבמה. הקהל, מצידו, קיבל בסבר פנים יפות גם את שירי האלבום האחרון (ובמיוחד את ?Bad Timing? ו ?Nothing Really Ends? הנפלאים, שהיו שניים משיאי הערב) וחלקו אף הפגין הכרות מרשימה עם מלות השירים. מפתיע בהתחשב בעובדה שהקהל בהופעה הורכב ברובו ממעריציה הוותיקים של דאוס משנות ה-90, שרבים מהם עסקו לפני ההופעה בהחלפת חוויות משני ביקוריה הקודמים בארץ.

אך בעיקר מדובר כאן בנוסטלגיה, אחד המצרכים העיקריים של חובבי מוזיקה בני יותר מ-20 כמו אלו שהתאספו ביום חמישי ב"זאפה". וכשהלהקה שנודעה פעם כדאוס ביצעה בצורה משכנעת למדי את ?Suds and Soda?, לא יכולתי שלא להיזכר בסטף קמיל קרלנס המתופף על חזהו לצדו של ברמן בקליפ (גזיר בעברית ? העורך) של השיר, בו לא צפיתי מאז גיל 15. לרגע קצר ניתן היה באמת להאמין כי דאוס נמצאת על הבמה.