בכלי התקשורת מתפרסמים מידי פעם דיונים אתיים-הלכתיים-משפטיים פרטניים, הנוגעים לחולים במחלות חשוכות מרפא בערוב ימיהם. מדי פעם אנחנו שומעים על סיפור עצוב שהגיע לבית המשפט, הנדרש להחליט, האם מותר או אסור לנתק חולה הנוטה למות ממכשיר החייאה, לפי רצונו הנוכחי, לפי רצונו שהובע מזמן, לפי רצונו המשוער על דעת קרוביו וכן הלאה. כמעט תמיד מדובר במקרים חריגים ומיוחדים, כאשר החולים מיוצגים על-ידי בעלי עניין שונים (בני משפחה, ידידים, עורכי דין וכיו"ב), ודעתם של החולים עצמם לא תמיד נשמעת בצורה ברורה וחד-משמעית.
מדובר באחת הסוגיות המוסריות הקשות והמורכבות ביותר בתחום הרפואה. נושא זה נוגע, במוקדם או במאוחר, לכל אחד ואחת מאיתנו, והוא מתייחס לדיני נפשות ממש, להחלטות גורליות של חיים ומוות ללא מרכאות כפולות וללא פרפראזות. אכן, פתרון סוגיה זו שנוי במחלוקת חריפה בין בעלי דעות שונות, ולמעשה בין בני אדם באשר הם. בדיוק לכן, שאלות של חיים ומוות לא יכולות להישאר בזירה המשפטית, גם כשמדובר בשופטים בכירים ומובחרים. שאלות של חיים ומוות צריכות להיפתר בחקיקה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בשלהי חודש מארס 2001 הגישה ח"כ ענת מאור (מרצ) הצעת חוק פרטית המכירה בזכות של חולה סופני לא להאריך את חייו בניגוד לרצונו, והיא אושרה בקריאה ראשונה. שר הבריאות דאז, ח"כ הרב ניסים דהאן (ש"ס), הקים ועדה ציבורית שתפקידה היה לנסח הצעת חוק ממשלתית בעניין זה. בוועדת החוקה סוכם אז שהצעת החוק תאוחד עם הוועדה הציבורית שגיבש משרד הבריאות.
הוועדה פעלה בראשותו של חתן פרס ישראל (1999), הפרופ' אברהם שטיינברג, מנהל היחידה לנוירולוגיה של הילד בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים ומומחה להלכה בתחומי הרפואה. בוועדה היו יותר משישים חברים. היא נחלקה לארבע ועדות משנה: (א) ועדה רפואית-מדעית בראשותו של הפרופ' צ'רלס ספרונג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבי"ח הדסה עין-כרם ויושב-ראש היחידה לאתיקה של האיגוד האירופאי לטיפול נמרץ. וועדת משנה זו מנתה 26 רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות. (ב) ועדה פילוסופית-אתית בראשותו של הפרופ' אסא כשר, מופקד הקתדרה לאתיקה רפואית בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וחתן פרס ישראל (2000). וועדת משנה זו מנתה 12 פילוסופים, אתיקאים ואישי דת (רב אורתודוקסי, רב קונסרבטיבי, רב רפורמי, כהן דת נוצרי, מומחה דת מוסלמי וקאדי דרוזי). (ג) ועדה הלכתית בראשותו של הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן. וועדת משנה זו מנתה 7 אנשי הלכה מעולם הרבנות והרפואה. (ד) ועדה משפטית בראשותו של השופט בדימוס הפרופ' אמנון כרמי, נשיא האגודה לרפואה ומשפט בישראל וראש המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה. וועדת משנה זו מנתה 13 שופטים, משפטנים ועורכי דין.
מטרת-העל של ההצעה שגיבשה הוועדה הציבורית היא לפתור את המצוקה הקשה של האי-בהירות החוקית הקיימת בישראל ביחס לאפשרויות הטיפול או ההימנעות מטיפול בחולים במחלות חשוכות מרפא, בסוף ימיהם, לפי בקשתם המפורשת והבעת רצונם הברור.
ללא פשרות מכאיבות
יו"ר הוועדה, הפרופ' שטיינברג, ציין בפניי עוד בטרם הוגשו בכלל מסקנות הוועדה ש"מבחינה עניינית, ניתן לגבש הסדר חוקי שיעמוד במבחני המוסר, האתיקה הרפואית והערכים הדתיים. מכל 'ועדה ציבורית' בעלת מפגש רבגוני בשאלות מוסר, אתיקה ודתות במונחים של מחלוקות, טבעיות ותהומיות, מצופה שתוביל למבוי סתום. אולם למרבה ההפתעה, התגלו בוועדה נכונות מובהקת ואפשרות מעשית להגיע להסכמה כללית ללא פשרות מכאיבות".
גם עבור הפרופ' אסא כשר, ראש הוועדה האתית, הייתה זו "ועדה מגוונת להפליא, מרתקת ומאלפת. למדתי מן החברים בוועדה בלי סוף, נהניתי מן הדיונים שלה כל הזמן". הפרופ' כשר גם מספר (בספרה של ורד לוי-ברזילי, "17 שיחות עם אסא כשר", הוצ' זב"מ 2005, עמ' 121-126) על אופי וצורת הדיונים המסודרים של הוועדה שעמד בראשה: "נתנו לכל עמדה להיות מוצגת בהרחבה ומוסברת לפרטיה. אחר כך ניהלנו דיונים יסודיים בשורה של שאלות שאני מכין, כך שאפשר לעמוד על רוח הוועדה. בשלב הבא, הייתי מכין טיוטה מפורטת. בשלב נוסף, הטיוטה נדונה בהרחבה ובפרוטרוט, עד שמתגבש מסמך שכולם, או כמעט כולם, מוכנים לחתום עליו. את כל זה אנחנו עשינו בדלתיים סגורות, בלי עיתונאים ובלי פוליטיקאים. חרף העובדה, שהוועדה שלי הייתה מגוונת להפליא, כמעט כל סעיף התקבל בה פה אחד! אפשר להגיע רחוק מאוד באווירה נינוחה, בכבוד הדדי מתמיד, כשמתרחקים מן הרוח הרעה של 'הדיון הציבורי' ", מתאים כשר.
בשלב הבא, "מן הוועדה שלי עברו ההצעות שלנו, כמו ההצעות של ועדות אחרות, למליאה, נידונו בהרחבה, עד שהתקבל נוסח שזכה להסכמה רחבה, אם גם לא מלאה, בכל פרט ופרט", הוא מספר. "העקרונות של מסמך הוועדה שלי משוקעים בהצעת החוק שהוועדה גיבשה".
תן דוגמה לעיקרון.
"טול למשל, שני עקרונות יסודיים: (א) חזקה על האדם שהוא רוצה לחיות. זה אומר, בין השאר, שאם אני לא יודע עליו שום דבר ונשקפת סכנה לחייו, חובתי להציל אותו ממוות. זה אומר גם שלא בא בחשבון להפסיק טיפול באדם, גם אם הוא נוטה למות, רק מפני שאיכות חייו נראית מדולדלת.
"(ב) עיקרון יסוד נוסף קובע שיש לכבד את רצון החולה הנוטה למות כשהוא כשיר לקבל החלטות, שלא לקבל טיפול אם הוא אינו רוצה בו, כיוון שהוא סובל. אגב, חזקה על אדם שהוא בהכרה, שהוא כשיר. רק בדיקה יסודית של כמה מומחים יכולה להעביר את סמכות ההחלטה בקשר אליו, ממנו לידי זולתו ? משפחה, אפוטרופוס וכדומה.
"אתה רואה עיקרון יסוד אחד הנעוץ בערך 'חיי אדם' ועיקרון יסוד נוסף הנעוץ בערך 'האוטונומיה של הפרט'. כך נראה גם מכלול העקרונות וההסדרים והפרטים בהצעת החוק שלנו. יש בו איזון זהיר בין שני הערכים האלה".
לא בכדי, לראשונה בתולדותיה, הכירה מדינת ישראל בחוק המאפשר לקצר את חייו של חולה סופני: לאחר אימוץ המלצותיה של ועדה ציבורית רחבה שניסתה לגבש חוק מסדיר, בראשות הפרופ' שטיינברג. הדו"ח שגיבשה ועדת שטיינברג על טיפול בחולה הנוטה למות, אושר במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 22 תומכים מול 3 מתנגדים. כבר בקריאה הראשונה הצביעו 77 ח"כים בעד החוק. וכדברי שר הבריאות דני נווה (ליכוד): "זהו אחד החוקים המורכבים והאנושיים אי-פעם וצעד חשוב למען החולים הקשים, כבודם וזכויותיהם". ח"כ שאול יהלום (מפד"ל), יו"ר הוועדה שעסקה בניסוח הצעת החוק, אמר ש"רצונו של אדם כבודו, וכבודו של אדם חשוב ביותר".