horror vacuai הוא מונח לטיני שפירושו "אימת הריק": הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום. הריק הוא שטח לבן על נייר העיתון, הוא השקט המבעית בגלי האתר. אנשים פוחדים מהשקט, מהיעדר הלהג, מהדף הלבן ? שמא יכריחו אותם לחשוב, להקשיב לעצמם, לפנימיותם, שלפתע תישמע בקול צלול כאשר הרעש יעלם.

מאז אשפוז שרון ולאורך כל סוף השבוע הראשון, דומה שכלי התקשורת כולם והטלוויזיה בפרט, נתקפו במקרה חמור של "אימת הריק". הדרמה הראשונית הכרוכה בסכנה ובחוסר הוודאות הנובעים מסכנה לבריאותו של ראש ממשלה מכהן, היא כשלעצמה (על השלכותיה הפוליטיות) סיפור עיתונאי טוב וראוי. אך זו חלפה תוך מספר שעות, כאשר הוכנס שרון לחדר הניתוח ולא היה עתיד לצאת ממנו במשך שבע שעות לפחות, כמקובל בניתוחי מוח. כאן מצאה עצמה התקשורת הישראלית בפרשת דרכים ונאלצה להגיע להחלטה: האם להמשיך בשידורי "הגל הפתוח", כפי שנוהגים בדרמות לאומיות משמעותיות (רצח רבין, לדוגמא, להבדיל אלף הבדלות) או לחזור לשידורים הרגילים ולהסתפק בפריצות לשידור בשעת הצורך, כמו ההחשה לניתוח נוסף בבוקר שישי. בכל הערוצים בחרו באפשרות הראשונה.

וכעת בעייה: כיצד מחזיקים שידור באוויר כאשר בעצם אין על מה לדווח? כיצד להתמודד עם העובדה כי דבר לא השתנה ולמעשה אין הכתבים ואין המגישים באולפן יש ברשותם מידע חדש להעביר לציבור הצופים? האם תיסדק הארשת הכל-ידענית ובכך תיפגע אמינותנו? לא ולא. אימת הריק לא תנצח ? נחסל אותה באמצעות להג בלתי פוסק, חזרות אינספור על פיסות מידע לא חשובות. נחזור על מילות הדובר בדייקנות רבה כאילו צופינו חירשים גמורים הם כולם ולא שמעו במו אוזניהם את הדברים, תוך הוספת מילות קישור ועיטורים לשוניים מיותרים: ?אם כן, שמעתם בעצמכם…?. אכן, שמענו בעצמנו. כל זאת, תחת ביצוע עבודה עיתונאית ראוייה, החותרת לחשיפת האמת ומוסרת לצרכניה מידע מהותי. כזה שיש בו משם חידוש, עניין או הרחבה.

ההיסטריה החרישית שתקפה את כלי השידור נתנה את אותותיה. על פני תפקידה הקלאסי של התקשורת שתפקידה לבקר ולבדוק את מהלכי השלטון, העדיפה התקשורת הישראלית ליטול את תפקיד האח הגדול או מוטב מכך ? האם הדואגת. אותה אחת המקבצת את אזרחי ישראל האבודים, מנחמת אותם ומלטפת את ראשם, בעוד דמות האב-סב נעדרת ומפרפרת על שולחן הניתוחים בין חיים ומוות. אלא שהחברה הישראלית בגרה. אין היא זקוקה עוד לאם או לאב דואגים ומסרסים. החברה כיום מעדיפה שכלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית לא יתנמנם במלונתו. ההתנהלות הקלוקלת הזו, האיבוד מרצון של הביקורת השלטונית, אפשרה ללשכת ראש הממשלה לשמור על העמימות הרצוייה לה מאז השבץ הראשון, ולהסוות מהציבור לפחות למספר ימים את דבר מחלת כלי הדם משיקולים אלקטורלים. עדיף לחפות על הריק בהבל פה ולטמטם את הציבור בחזרות אינספור על מילים כמו "דמם", ?תרדמת" ו"עצמוני" מאשר לחתור לגילוי עיתונאי מהותי.

אימת הריק ניצחה. על אף הלהג, הרעש הטורדני הבלתי פוסק, ההתעסקות האובססיבית בשום דבר או לכל היותר חדשות שאיבדו מערכן שעות מספר לאחר היווצרותן, שותקה הטלוויזיה במורא חולי ראש הממשלה ותחת נטל העובדה כי דבר בעצם לא ידוע ואם היה ידוע, הרי שלא נמסר לציבור. ראוי שהטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה וקברניטיה יערכו חשבון נפש נוקב על התנהלותם בסוף השבוע ההוא. אותו סוף שבוע בו מדורת השבט הפכה למדורת ההבלים.