תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד

והברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. אני אישית בחרתי לבכות כשצפיתי ב "נולד לרקוד", תוכנית הכשרונות החדשה של "קשת" מבית היוצר של צפיר-ירדני-הדר, שאחראים גם ל "כוכב נולד". תמצית התוכנית היא פשוטה ודומה לאחותה הגדולה: תחרות כשרונות אלמוניים, המתחרים ביניהם בסגנונות מחול שונים ומתוכם ייבחר על ידי קהל הצופים ושופטי התוכנית האחד ש "נולד לרקוד", כשם התוכנית. אליה וקוץ בה. הניסיון להפוך אומנות רצינית כמו מחול לעניין הנתון לשיפוט פופוליסטי ולטריבונל המדרוג האכזר הוא ניסיון נואל מעיקרו ונועד מראש לכישלון.

שלא כשירה, שהיא אומנות פתוחה יותר, מחול היא אומנות תובענית, סיזיפית וקשה הן לגוף והן לנפש. העוסקים בה מתאמנים שעות על ימים, ללא מנוחה מתוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לשלמות ביצוע. וזו, תובעת את ליטרת הבשר והרוח שלה. צפיר, בראיון לאחד מכלי התקשורת, תמה על המשמעת והסיבולת הנפשית הגבוהה שמפגינים המתחרים. הפרימות בלרינות הן לא הפרימות דונות של "כוכב נולד" ואם במאי התוכנית אינו מודע ליסוד הנ"ל באומנות הזו שהוא ברור ונהיר לכל אדם העוסק במחול, מעיד על רצינות התחקיר.

הגישה שאינה נכנסת לעומקם של דברים ויורדת מהרכבת בתחנת "שטחיות מרכז" ממשיכה גם בקביעה כי "כולנו אוהבים לרקוד" והניסיון להפוך את הריקוד למשהו כל ישראלי. אם כך, מדוע כמעט כל הדוגמאות המובאות הן ממרכזי מחול בתל אביב בלבד? האם בפריפריה אזרחי ישראל אינם מחוללים?
עניין נוסף המדגיש את חוסר הדיוק בקביעה של "נולד לרקוד" הוא הצורך להציג לקהל באמצעות כתוביות את השופטים ואנשי המקצוע בתחום המחול והרפרטואר שלהם. אם תרבות המחול בארץ כה מפותחת כפי שאתם טוענים, כיצד זה שהקהל בבית אינו מכיר את גבירי המחול הישראלי הניבטים אליו מהמסך? הפער בין המתואר למצוי כאן הוא אדיר.

מי שמגלם באופן נאמן את הבורות הישראלית המצויה ביחס לאומנות המחול הוא צביקה הדר. שבתו בצוות השופטים המקצועי היא לא פחות מתמוהה. האיש מנופף בחוסר הידע שלו ולועג ל"סינית" שמדברים השופטים שהיא בעצם, צרפתית, השפה הבינלאומית של הבלט. הדר, שמעדיף ללעוג ולעשות צחוק מהשופטים שאצלם זו באמת שפת יומיום, חוזר ומדגיש את הפער שבאמת קיים בין החברה הישראלית והאומנות הגבוהה של המחול. הדר איננו נעצר שם. הוא מגחך לנוכח מתחרים המציגים קטעי מחול שבהחלט היו יכולים להיחשב ליצירות מודרניות, וחוזר ומחזק את הסטיגמה המטומטמת שגברים אינם רוקדים בלט. צביקה, הבאר שבעי במקור, כנראה לא שמע על "בת דור באר שבע", והרקדנים ממין זכר שבית הספר הזה הצמיח, בודאי גם מעולם לא ביקר בו. בהערות כאלה וגישה שכזו "נולד לרקוד" אולי עושה טלוויזיה ראוייה, אבל מבזה את אומנות המחול ואת הבלט הקלאסי בפרט, שהוא אומנות בת קרוב ל-400 שנה ומשמשת בסיס טכני לכל רקדן באשר הוא.

מתחרים בולטים בשלב המוקדמות ואנטי תיזה מוחלטת להדר הם שלושה וארבעה:
ג'ורג' אטלן, בן 69, איש שלא מפסיק לרקוד. לא שהיה לו סיכוי להתקבל לתוכנית הבנוייה על גופות צעירים, שרירים מוצקים ועור מתוח, אבל עצם ההתמדה והאהבה האמיתית למחול שקורנת מהאיש הזה – ראויות לכל שבח.
סיטואציה בעייתית במקצת נוצרה בהופעתו של זוג המורכב מרקדן ורקדנית היושבת בכיסא גלגלים. חבר השופטים מגלה שאר רוח ומעביר אותם. לא מתוך רחמים, אלא בהכרה על איכות המחול שלהם. נקודת אור להמשך, אך דומני שהם ינופו במהירות על ידי הקהל (מה שאכן קרה).
אותו בחור שמנמן שפרח לי שמו, שאינו עונה להגדרה הגופנית הקלאסית של רקדן, אך בעל טכניקה מצויינת ומחול היוצא מהנשמה. עידו תדמור, שהבחין בכך, נוקט עמדה נגד דוד דביר ביחס אליו. לצערנו, אותו בחור לא שרד את תוכנית "גלגל ההצלה", מה שמעיד, בשנית, על ההתמקדות במראה חיצוני ומדוע מחול איננו עניין לשיפוטו של הציבור.

שלישיית הכוח צפיר-ירדני-הדר יצרה הפקת טלוויזיה מושקעת ומהוקצעת, אך שמהותה ותוכנה מקושקשים ובעייתיים במקרה הטוב מהסיבות אותן מניתי. הפקה טלווזיונית פגומת תוכן משולה לגוף חסר נשמה. מעניין אם בימי המכרז נמכרה התוכנית לאנשי הרשות השנייה כתוכנית אשר "תקדם את תרבות המחול בארץ". בפועל היא עושה לתחום המחול שירות דוב. לו הייתי אני איש מועצת הרשות השנייה, לא הייתי עולה בשקט על יצועי בידיעה שהקמתי לתחיה דוב מרקד.

נולד לרקוד, יום שבת, 21:00, ערוץ 2

הקסם מארץ עוץ

איש היה בארץ עוץ איוב שמו. למעשה, שמו ביצ'ר. אין מתכוון אני לעוץ המקראית שמקומה לא ברור, אלא למתקן הענישה דרגה 4 (ביטחון מקסימלי) אוזוולד או בקיצור אוז או בעברית: עוץ. סדרת הטלוויזיה המעולה הזו של רשת HBO משודרת בשידור חוזר בימים אלה בערוץ Yes Plus למינויי הלוויין מדי ערב בשעה 23:20. השבוע החלה העונה הרביעית וזהו זמן טוב לנעול את הנעליים האדומות ולעזוב את קנזס. במחווה לסדרת הספרים של פרנק באום, מכונה היחידה הניסויית בכלא Emerald City – עיר הברקת. הקוסם במקרה הזה הוא מנהל היחידה, מק'מנוס. איש יצרי אך תמים, נאיבי ומאמין בטוב האדם שמנסה לנהל ולהעניק משמעות לחיי חבורת אסירים אלימים, פסיכוטיים בחלקם, שנשפטו כולם לתקופות מאסר ארוכות מנשוא, לעיתים לכל ימי חייהם.
מי שמסובב את הגלגלים ומארח אותנו באוז הוא אוגוסטוס היל, אסיר נכה בכיסא גלגלים. קטעי הקישור שלו בתוך הפרק, הסובבים בד"כ סביב נושא אחד, הם פואטיקה טלוויזיונית ומתסריטאות המסך הקטן הטובה ביותר שנכתבה בשנים האחרונות. היל גם מציג בפנינו כל אחת מהדמויות, הפשע שביצעה ותקופת מאסרה, כדי שנתרגל לקצב העז.

פסיפס הדמויות של אוז, מאבקי הכוח והפוליטיקה בין הקבוצות השונות: הארים, האיטלקיים, הכושים והלטינים ובין הדמויות לבין עצמן על רקע החיים האכזריים בין כותלי קריית אזמרגד הם חומר גלם מצויין לדרמה חזקה שגם מועברת לצופה על ידי משחק משובח, דחוס ועוצמתי של גלריית שחקנים מרשימה, חלקם מוכרים וחלקם מוכרים פחות. הם פועלים בהרמוניה ליצירת סימפוניה דרמתית בעלת מתח מחשמל המרתקת את הצופה מתחילת כל פרק ועד סופו וגורמת לך לחוש שאם פספסת ולו פרק ? הרי שהפסדת התרחשויות חשובות בעולם המהיר, חסר הרחמים של בית הסוהר אוזוולד.

טום פונטנה, היוצר, התסריטאי והמפיק שהחל את דרכו בסדרת האיכות "רצח מאדום לשחור" שרטט בכוונה תחילה כל דמות באוז כקיצונית וחדה. כל אבן בפסיפס היא בעלת צבע שונה, דוגמא קיצונית לרגש או תכונה הקיימת בכל אדם. ביצ'ר הוא איוב, איש תם וישר דרך שנפל לידי השטן הארי, שילינגר. קארים סעיד הוא הייצוג לתקשורת ההמונים ומטיף מוסלמי, אדביסי הכושי הענק הוא החיה שבתוכנו, רובדו הוא הזקנה והחוכמה וכן הלאה וכן הלאה – מעשה מצרף תסריטאי אדיר שהוא סוד קסמה האמיתי של אוז. הרמב"ם קבע בשעתו שעוץ היא מלשון עיצה: עוץ הטלוויזיונית מחכימה, מלמדת ומאירה באור היקרות של עיר הברקת הנשקף מהמסך – את החיים עצמם.

אוז, מדי ערב, 23:20, ערוץ Yes plus

סופת חול

אם יש מישהו שלא זקוק לעיצות, בטח שלא בענייני טלוויזיה, הוא סטיבן בוצ'קו. האיש שמאז תחילת שנות השמונים יצר וכתב כמה מהסדרות המרכזיות על המסך האמריקני, ביניהן סדרות המשטרה "בלוז לכחולי המדים" ו "NYPD? ו "פרקליטי L.A.ממשיך בעשייה הטלוויזיונית העשירה שלו ומגייס לצידו כוחות חדשים.

סדרת הדרמה היחסית טרייה שלו, Over There, שתורגמה בטעם לדעתי ל"אי שם" מתייחדת בכך שהיא מתארת מציאות קיימת: סיפורה של יחידת חיילים במלחמה שטרם נגמרה, מבצע "חירות עיראקית", מלחמת המפרץ השנייה.
סמל כריס "צרחה" סילאס מקבל הודעה כי השחרור שלו נדחה בשלושה חודשים ולא רק זאת:סהוא מקבל לידיים חוליית "ירוקים":
טר"ש פרנק "דים" דמפסי, משקפופר לבן עור וליברל שמשאיר מאחוריו בבית אישה בוגדת ומכורה לטיפה המרה עם ילד קטן (לא ברור אם הם כלל נשואים), מוריס "עשן" ויליאמס שהגיע לצבא כמוצא אחרון לפני חיי הפשע, טוראי אוורי "מלאך" קינג הקלע, כושי אף הוא, אך בניגוד ל "עשן" הוא נוצרי אדוק ואיש מצפון. ואחרון חביב, טר"ש בו ריידר המורעל שמיד עם תחילת הפרק הראשון מאבד רגל בעקבות מוקש ועינויים בחומצה והסדרה מלווה את מאמצי השיקום שלו בנפרד מהחולייה יחד עם אשתו הצעירה ובנם הפעוט. במקומו מגיע לחולייה טארק נאסירי, אמריקני ממוצא סורי שגם משמש מתורגמן ומתווך בין החולייה לאוכלוסיה המקומית. פרנק וטארק, כך מסתבר, התגייסו לשירות בעקבות ה-11 בספטמבר.

טכנית, מדובר במוצר טלוויזיוני מהוקצע ועשוי היטב. הצילומים פואטיים, צבעוניים ומרהיבי עין. גם השימוש בפעלולי עריכה כמו קטעי האטה, שהסדרה מתברכת בהם מדוייק להפליא. פס הקול מעניין, ניגודי ומספק את הדרמה הנדרשת. ברם, הצילומים קשים לעיכול. אולי במכוון: צילומי תקריב של העינויים בחומצה, עורבים נוגסים בגופה, חייל שנופל מהמיטה לאחר שהוא תולש לעצמו אינפוזיה ודמו מתיז ברסס ארגמן על החלון. הסדרה גם מתהדרת בבחירות עריכתיות חדשניות: לסדרה אין פתיח ואין סגיר. הכותרות מוקרנות על תחילת ההתרחשות ואילו כותרות הסיום מוקרנות על המשך הפעילות שבתום הפרק. החוט המחבר היחיד הוא שיר הנושא המושמע בסיום, שנכתב ומבוצע על ידי היוצר השני של הסדרה,סכריס גרלומו. לא הרבה ידוע על גרלומו, בן לתסריטאי שהלך בעקבות אביו. גרלומו כתב את התסריט ל"מיסיסיפי בוערת" המשובח בכיכובם של וילאם דפו וג'ין הקמן, שזכה ב-7 פרסי אקדמיה. כיום הוא עובד על סדרה משפטית חדשה יחד עם בוצ'קו.

"אי שם" היא סדרת טלוויזיה מוצלחת לכאורה, העוסקת בדילמות המוסריות הטורדות אנשים המנסים לעשות את הדבר הנכון באמצע התופת. אך "אי שם" סובלת מאותה הבעייה שממנה סובלת "נולד לרקוד": על אף הפקת טלוויזיה מקצועית, נקייה ומהוקצעת, משהו בה לא מתחבר לכלל הרמוניה. כשל תוכני מובנה, המקנה לצופה את התחושה הלא נוחה שלא כל החלקים פועלים יחדיו ושהמציאות המוקרנת אליו מהמסך, איננה המציאות האמיתית.
אפשרי שסטיבן בוצ'קו נענש על ידי האלים שנטלו ממנו את מגע הזהב הטלוויזיוני שלו. אם מתחשבים בסדרה שיצר לאחר מכן, "המפקד העליון" בכיכובה של ג'ינה דיוויס כנשיאת ארצות הברית המדשדשת במדרוג האמריקני, אולי גם השלישייה צפיר-ירדני-הדר צריכה להתחיל לחשוש מזעם האלים והזעם הגרוע ממנו – זעם הצופים.

אי שם, יום ה', 22:00, ערוץ Yes Plus