לשופט בדימוס בעז אוקון יש טור משפטי שבועי ב־"ידיעות אחרונות", והשבוע הוא מביא את הסיפור המדהים הבא:
בני זוג שכלו שניים מילדיהם לפני יותר מ־40 שנים. בנם נפטר בגיל שנה ובתם נפטרה בעת לידתה. שניהם נטמנו בבית העלמין הישן בעכו. בשנת 2005 התברר להורים כי לא ניתן לאתר את קברי הילדים המנוחים, והם הגישו תביעה כספית נגד המועצה הדתית עכו, שהיא הממונה הבלעדית על הקבורה, הרישום והתפעול של בית העלמין.
עכשיו מתחיל הקטע ההזוי: המועצה הדתית בקשה לדחות את התביעה בטענה כי האחריות מוטלת על ההורים. כן, כן, אתם קוראים טוב. האחריות מוטלת על ההורים, כיוון שנמנעו מביקור בקברים במשך יותר מ־30 שנה. קשה להאמין שהיה אדם, עובד כלשהו במועצה הדתית הזו, שהחליט להשיב שההורים אשמים. אני לא מסוגל להבין את זה.
השופטת כמובן ביטלה את הטענה המגוחכת של המועצה ופסקה פיצויים לזוג, אבל קברי הילדים אבדו.
תביעה קנטרנית. כל איש יודע שהמועצה הדתית בעכו עושה עבודתה נאמנה כבר שנים בכל התחומים. היה לי פעם מקרה מצער שהייתי צריך להתחתן עם מישהי מעכו. המועצה הדתית התערבה והעניין נפתר בצ'יק.
ברכותי
אטימות ממסדית – חדשות גדולות 🙂
לא חייבים דת בשביל לקבל פארסה במימדים כאלה. אבל זה עוזר.
גם הפסיכולוג שלי אומר שההורים אשמים. לתבוע?
קראתי את הטור המדובר ולא ידעתי לקבוע אם יש כאן אשמה. בעיני, ערי הקברות (ידעתם שקוברים במגדלים?) היא תופעה בעייתית. הגיע הזמן לחשוב אחרת.
זה מה שקורה לפעילי ש"ס ממורמרים שבסה"כ הצליחו להגיע למועצה דתית עכו
מי הזיז את הקבר שלי?