רומן זדורוב הורשע פה אחד על־ידי שלושה שופטים. הוא רוצח. נקודה. סוף פסוק. אז למה הספק מכרסם? כי הוא ישנו. יש ראיות שלא מסתדרות. יש ממצאים שלא נמצא להם הסבר מניח את הדעת. כאחד שאת השכלתו המשפטית רכש מצפיה חוזרת של הפרקליטים, אני מבקש פרשן משפטי (משה נגבי? בעז אוקון? דודי תדמור?) שיסביר לי מה קורה פה.
למשל, השערות שנמצאו בידה של תאיר שאינן שייכות לזדורוב. יופיע נא חוקר מז"פ או שופט בדימוס שיגיד שזה לא בלתי סביר שיימצא ממצא שכזה. או העובדה שלא הוכח ממש מניע לרצח. יופיע נא פרשן משפטי שיגיד שישנם תקדימים להרשעות בהן לא נמצא מניע. גם כלי הרצח לא נמצא. אני ממש מבקש: אולי בכלל יסתבר שברוב המקרים כלי הרצח לא נמצא?
הסרט של מיקי רוזנטל לא עונה על השאלות שלי. זה סרט תקשורתי גרידא. אני רוצה פרשנות משפטית. אני סומך ידי על בית המשפט. זדורוב הוא רוצח. אבל בבקשה, שמישהו ישקיט את הספק המקנן.
ואתה חושב שבתיקים אחרים הכל סגור במאה אחוז? במדימת ישראל אחוז ההרשעות הוא אחד מהגבוהים במערב – 97 אחוז! כלומר שאם הגעת למשפט, רוב הסיכוי שתורשע (אני לא יודע איך עסקאות טיעון קשורות כאן).
אני די בטוח שאין אפילו תיק אחד שהוא סגור במאה אחוזים. תמיד יש ספקות. לכן יש אנשים מנוסים בדין, שיודעים איך מתנהל משפט רצח, ויכולים להבהיר לנו, הצופים שרואים את הסרטים המשודרים בערוצים השונים, מה קורה פה. איזה עובדות הן מצוצות ואיזה הן בעלות משקל רציני.
אחוז ההרשעות בבית המשפט בישראל הוא הגבוה בעולם!
נתונים משנת 1980 : בשנת 1980 אחוז ההרשעה – 92.4%, שנת 1990 – 95.4% , שנת 2000- 97.4% , 2002 – 97.8% , 2004 – 99.8% , 2005 – 99.9% , כלומר מורשעים 99.9% מזוכים – 0.1% . מתוך כל אלף נאשמים אחד מזוכה! האחוז המדויק יכול לנוע מעט בין השנים אך אין זה משנה את העובדה הבסיסית שכמאה אחוז מהנאשמים מורשעים. הסיכוי לזיכוי הינו אפסי גם אם הנאשם הינו חף מכל אשמה. לתופעה זו אין אח ורע בעולם כולו! כדי להשוות באירופה מתוך כל אלף נאשמים מזוכים – בין 300 ל 400. גם שם הרבה מורשעים אינם אשמים ושם הגיעו למסקנה שבית המשפט הוא הפוגע העיקרי בדמוקרטיה ומדי פעם נרצח שופט. בארצות הברית מתוך כל אלף נאשמים 500 מזוכים ועדיין חפים רבים מורשעים. בארצות הברית פוסקים עונש מוות ומידי שנה אלפים שלא רצחו מוצאים להורג – נרצחים על ידי הרשויות, באשמת רצח. יחס זה הוא בין נאשמים ומורשעים אין יחס זה מראה כמה נאשמים ביחס לאוכלוסיה. בתנאים אלו של כמעט מאה אחוז הרשעות ביחד עם תפקוד לוקה מאוד של המשטרה במניעת עברות או מציאת מבצעי עברות, יש למשטרה עניין להוכיח את ההיפך ולהרבות נאשמים וכל האמצעים קשרים לכך. הדרך שנפוצה בשנים האחרונות היא פשוט להמציא "הודאות" בשם נחקרים – להתיש נחקרים ולרשום את שכלל לא אמרו. כיצד קורה שבמדינת ישראל המתימרת להיות דמוקרטית אחוז ההרשעות שואף למאה? תיאורטית במדינה דמוקרטית יש להוכיח לבית המשפט אשמה ללא צל של ספק, באם יש חשד סביר לחפות יש לזכות. על פי החוק מותר לבית המשפט להרשיע רק אם הוכחה אשמה, כך על פי חוק הכנסת . אלא שלבית המשפט יש חוקים והוראות משלו. בית המשפט החליט לא לתת לאף אחד להתחמק ויש לעשות הכל כדי להרשיע. זה כמובן ההיפך המוחלט מהצורך בהוכחות ללא צל של ספק.
כיצד יעשו זאת אם העובדות אינן מצביעות על אשמה או אף מורות בבירור על חפות?
בעזרת יחס של איפה ואיפה והסתרת עובדות וסילופן. כך נוהגים הם לנהוג בצד המתלונן יחס של אדיבות לתת לו להעיד ככל שיחפוץ להדריכו בעזרת שאלות מדריכות לשם הבהרה או הבעת ספק כביכול כדי לנסות להוציא את התשובות ההגיוניות ביותר ככל שניתן ואי רישום הגירסאות הקודמות ולא ההדרכות שהשופט עצמו נותן, השמטת כל אמירה לא הגיונית, הוספת אמירות הסבר לצורך הקניית אמינות. כל זה למען חיפוי על מתלונן שלעיתים לא רחוקות הינו העבריין. כלפי הנאשם התנהגות גסת רוח פנים מאיימות צווחות כל כמה מילים שהנאשם מעיד, שאלות חוזרות שלא לצורך והפרעה לעדות בכל דרך, כולל קטיעתה טרם שהנאשם הצליח לומר חלקים רבים וחשובים. בפרוטוקול נרשמת עדות הנאשם מקוטעת ומעורבבת עם תשובה לשאלות אשר נשאלו טרם עת כמובן שאין השופטים משאירים זכר לשאלותיהם ועדות הנאשם נראית כאילו הוא מיוזמתו אמר דברים בערבוביה. בדרך זו כל העדות אשר הצליח לומר נראית כגבוב חסר פשר. גם מושמטים קטעים הכי חשובים מעדותו זו. קלדניות מקבלות הוראות מה להקליד ומה לא, הן למדות שכל מה שברור מעיד על חפות אל להן להקליד. שופטים גם נותנים הוראות מה לטעון ומה לא ומאילו טענות שתכופות הן טענות מרכזיות לחזור. למשל שההודאה במשטרה נלקחה שלא כדין. הם "ממליצים" לסנגור לחזור בו, והיה והלה יסרב הם מתנכלים אף יותר. הציבור בתמימות עלול להאמין שהסנגור חזר בו מטענות כלשהם, אך עליו לשאול על שום מה חזר בו האם יש בכל מהלך המשפט משהו שגרם לכך? אם לא הוכחו סתירות מובהקות, סימן הוא שהשופט הוא שהורה על כך. אם בכל אלו לא די הרי שתמיד בסיכום בהכרעת הדין ניתן להוסיף אף דברים שאין להם תמיכה אפילו בפרוטוקולים. מהמנות השופטים איננה נושא לבדיקה. מה שנבדק הוא האם מה שרשום מניח את הדעת כתומך בהחלטה. בנוסף לכך התרשמות גם היא נחשבת להוכחה כאשר זו רצויה. אם נחבר זאת לסילוף והסתרת עובדות הרי שגם התרשמות יכולה להיות חסרת בסיס. אך כל האמצעים מקדשים את המטרה להרשיע.
בכל ההונאות הללו לא כל השופטים מסתפקים. יש היכולים להרשות לעצמם כמו נשיאי בתי משפט לפסוק על פי שימוע במעמד צד אחד בלבד הלא הוא הצד המתלונן והנאשם כלל אינו נקרא לשימוע. לחליפין אם אין מתלונן מתקיים משפט ללא שימוע כלל. בשני המקרים הנאשם מקבל את פסק הדין בדואר למעונו. הכיצד מתעדים זאת שופטים אלו? האם נרשמים פרוטוקולים מדומים? שופטת התעבורה מחיפה הילה כהן אשר נהגה להמציא פרוטוקולים לדיונים שלא התקיימו אינה היחידה והיא גם טענה שכולם עושים זאת. אחריה נתפסה עוד שופטת מבאר שבע. שופטים גם נוהגים לזמן עדים ללשכתם במקום לדיון פומבי. בלשכה לא רשמים פרוטוקולים מחייבים אלא לכל היותר הערות שאולי ישולבו בחלקם בפרוטוקולים ואולי לא.
בית המשפט העליון
רק מטי מעט פונים אל בית המשפט העליון אלו הם החושבים שיש להם סיכוי על פי רוב אלו הבטוחים בצדקתם וסביר שרבים מהם אכן חפים, מתוכם עוד פחות מורשים להגיש ערעור. עם זאת יחס הזיכויים/הרשעות בבית המשפט העליון הינו זהה, על כל אלף נאשמים אחד מזוכה! מכאן שאחוז החפים המורשעים הינו גבוה אף יותר.המסקנה שבמונחי בית המשפט, אין ריבוי ההרשאות נובע מקילקולים במערכת אלא זוהי מדיניות, אלו הם ציפיות מטעם בית המשפט העליון מהשופטים. מדיניות ההרשעה בכל מחיר היא הנורמה וחזקת חפות אינה אלא מס שפתיים, שכן הנעשה בפועל הינו ההפך מהמוצהר, זוהי הונאת הציבור.
התנהלות הדיונים בבית המשפט העליון.
על פי חוק בתי המשפט תשמ"ד-1984סעיף 68א רישום פרוטוקולים הינו חובה, על הפרוטוקולים לשקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון. החוק מתייחס מפורשות גם לבית המשפט העליון. לפרוטוקול דיון בבית משפט יש מעמד ראייתי על פי חוק הראיות, ולכתיבתו חשיבות מכרעת למטרות בקרה שקיפות זרימת מידע וביקורת ציבורית. מתברר כי בבית המשפט העליון לא נרשמו פרוטוקולים! כיון שראה עצמו פטור מחובה זו. התבצעה שם רק הקלדה חלקית שלדברי והשופטים אין לה תוקף מחייב. המדהים הוא שדבר זה לא נודע. כאשר חלק מדיון משפטי שודר בטלוזיה, היה זה כאשר התדינו תושבי חוץ והשידור הועבר למדינות חוץ, הראו קצרניות מקלידות במכונת קצרנות – גם מכשיר כזה קיים. כך הציבור התרשם שבבית המשפט העליון הכל מתנהל על פי כל הכללים. עובדת אי ניהול פרוטוקולים בבית המשפט העליון, נחשפה רק בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם "התנועה להגינות שלטונית" אשר דרשה מבית-המשפט העליון לנהל פרוטוקולים של הדיונים כבכל הערכאות המשפטיות האחרות בארץ וגם בכל גוף צבורי מתוקן. בית המשפט העליון כמובן התנגד. אי לכך העבירה הכנסת חוק חדש המחייב רישום פרוטוקול אשר ישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון, לרבות שאלות והערות של בית המשפט. בית המשפט זוכה ליחס מיוחד, הוא איננו ממלא אחר הוראות החוק ואף מודיע על התנגדותו, כתגובה אין כל סנקציה נגדו ובמקום זאת נחקק חוק נוסף. כמו כן כדי לשכנע את בית המשפט העליון נאמר שהחוק שאושר "מקדם את עקרון השקיפות ויתרום לאמון הציבור ברשות השופטת". יש להחמיא לאגו של השופטים כדי שיואילו לקיים את החוק.
אחוז ההרשעות השואף ל 100% וחוסר ניהול פרוטוקול מעידים על כך שבית המשפט העליון נוקט באותן שיטות, רושם רק מה שנוח לו. מבחינת התוצאה. לא יפלא שבית המשפט העליון דוחה את רוב בקשתות פסילת שופטים היות ומבחינתו קביעת דעה מראש החלטה על הרשעה היא הדבר הרצוי. על כך כמובן אין בית המשפט העליון מצהיר ועובדה זו אינה מתפרסמת. לא יפלא איפה גם התנגדותו לכל אמצעי בקרה עליו ועל בית המשפט בכלל. כך התנגד אהרון ברק להקמת נציבות תלונות אך לבסוף הסכים בתנאי שהנציב יהיה שופט בית משפט עליון בדימוס שפרושו שבית המשפט ממשיך להיות מבוקר אך ורק על ידי עצמו על פי רצונותיו ולא על פי מחויבות כלשהי לציבור. מסיבה זו שופט עליון או כל שופט הינו האדם הבלתי מתאים ביותר לתפקיד זה. שר המשפטים דאז – לפיד ציית לכל הוראה שלו. נציב תלונות הציבור על שופטים טוען שהכנסת איננה מוסמכת להורות לו מה לבדוק אלא רק להמליץ ורק בידיו ההחלטה מה ואיך לבדוק. לפי כך הנציב הוא הקובע מהן נורמות תפקודו ולכן גם אין איש מוסמך לפטרו.