ליל הלשונות הארוכות
מאת: ניב ליליאן
פרסומות. יחידות תוכן עלילתי שכל מטרתן הוא לשכנע את הצופה ההדיוט או המתוחכם או שניהם ? לרכוש מוצר מסויים. על פניו מדובר ביחידות תוכן זעירות מדי, פשטניות מדי (על אף שפה ושם ישנן הברקות) מכדי שנתייחס אליהן באתרנו הצנוע. ברם, ישנה סדרת פרסומות למוצר מסויים שכל פעם שאני נאלץ לצפות בה על המרקע נחיריי מתחילים לרטוט בזעם, פניי מאדימות ועשן מתחיל להתמר מאוזניי. מדובר בסדרת הפרסומות ליוגורט "יופלה" של תנובה. בעבר, תנובה הייתה סמל לפאר החקלאות העברית. לפני מספר שנים החלה תנובה לייבא את מותג ה -Yoplait ליוגורטים שהיא משווקת. הייתי מלין על השם הלועזי, אבל לצערנו שמות לועזיים הפכו להיות העיקר. השמות העבריים הם אלה שירדו למחתרת. כל מסעות הפרסום הטלוויזיוניים של המוצר, כולל הנוכחי שרץ בימים אלה על המרקעים ל"יופלה קררררנבל" התאפיינו בעיקרון אחד, מרגיז מאוד: ההיבריש. אותו היבריש שאנו מתקוממים נגדו. בליל מטומטם של אנגלית ועברית כסרח עודף שיש להצניע אותו, כאשר ההברות וההגייה נאנסות לטובת הפזמון. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הייתה צריכה לעצור את ביזיון השפה הזה עוד ב-2002 בערב הבכורה של תשדיר "יופלה" הראשון עם הלשונות הארוכות והמשתרבבות כלשונה של זיקית רעבה. באותו לילה ננעצה סכין בגבה של הלשון העברית. רוגל אלפר בשבתו כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" קונן על העניין כבר אז, אבל לא נראה שלאנשים ב"מק'אן אריקסון" (משרד הפרסום של תנובה) זה הזיז. העסק תפס, הלקוח מרוויח והשפה העברית הפסידה בקרב ובמערכה. ברררוכים הבאים לעולם הקררררם של יוגוררררט יופלה! יאללה קררררנבל!
באר שבע-סאן אנדראס
מאת: נמרוד ספיר
את השבועות האחרונים, בזמן שאמור להיות מוקדש באופן בלעדי ללמידה לתקופת המבחנים, ביליתי בהתמכרות מהירה וכואבת ל-
GTA, למי ששהה בשנים האחרונות במערה בטורה-בורה, היא סידרה של משחקי מחשב שזכו לתהילה בזכות המשחקיות הפתוחה והממכרת שלהם, השחזור המדויק של ערים ועשורים מהמאה ה-20 אל תוך מסך המחשב ובזכות רמות האדרנלין הממכרות שהם מציעים (וגם בזכות האפשרות לשחק עבריין חסר מעצורים, העורך). מן העבר השני, זכתה הסדרה גם לביקורת רבה על רמת האלימות הגבוהה שהיא מציגה. הסטטיסטיקה שלי, במסגרת קריירת הפשע הקצרה שהספקתי לפתח בסאן אנדראס, עומדת כרגע על כמה מאות מכוניות גנובות, אלפי הרוגים, מספר לא מבוטל של הסתבכויות עם המשטרה המקומית ומעט מאוד שעות שינה.
בארצות הברית הויכוח הציבורי שסביב המשחק בשיאו. זה התפרץ מחדש, כמה אמריקאי, כאשר התברר כי באמצעות טלאי תוכנה ניתן להוסיף לרצח, הביזה והונדליזם במשחק גם, כמה איום, ארוטיקה רכה. בארצנו הקטנה והפיוריטנית מעט פחות הדיון עוד לא מסעיר את תוכניות האקטואליה – אבל גם כאן יש מי שחושש שלרמת האלימות על המרקעים, טלויזיה ומחשב, יש השפעה על רמת האלימות בחברה סביבנו. כמובן שאני מוצא את עצמי בצדו השני של המתרס בויכוח הנ"ל. האלימות היא חלק מהחברה האנושית מאז היווסדה ורוב בני האדם יודעים להבחין בין דמיון ומציאות ובכלל, האלימות על המסכים היא לפעמים גם דרך לפרוק יצרים שהיו יכולים אחרת להתפרץ בצורה אלימה.
ברם, שיטוט קצר ברחוב לאחר יום שלם אותו ביליתי בנהיגה פרועה, מלחמת כנופיות ומרדפים משטרתיים מגלה כי המציאות סביבי השתנתה בזמן הזה. באר שבע אולי לא דומה כלל למיזוג בין לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו ולאס וגאס המרכיב את העיר הדמיונית סאן אנדראס, אבל נהג מונית שחולף על פני בצורה פראית עדיין גורם לי לרצות לשלוח טיל כתף בעקבותיו. לפעמים אני גם מוצא את עצמי מתבונן במכוניות שעוצרות לידי ברמזור, בוחן האם הנהג זכר לנעול את הדלת החוצצת בינינו. לא, אני לא עומד לפתוח את הדלת ולהשליך את הנהג המופתע על הכביש בעודי דוהר הרחק במכוניתו ? אבל אלוהים, כמה שהאצבעות מדגדגות רק מעצם המחשבה.
אין קץ לילדות
מאת: נמרוד ספיר
לפני כחודש וחצי, במסגרת יום הסטודנט של אוניברסיטת באר שבע, מצאתי את עצמי באחת מהופעות האיחוד של משינה. הלהקה האירה את הבמה בסגול כמחווה לחברת הסלולר היחידה שצבעה לא גויס למאבק על ההתנתקות, ושרה, ממש בהתאם לציפיות הקהל, את מיטב הלהיטים שהביאו להם תהילה אי שם בשנות השמונים והתשעים המוקדמות. אותי, כצפוי, ניתן היה למצוא בשורה הראשונה של מעקמי האף בפני הלהקה המוערכת יתר על המידה, שמבצעת ביצועים פושרים לשירים מזדקנים שנמכרו תמורת בצע רינגטון לאדוני הקרינה.
כל זאת לא היה כה מעניין אלמלא הייתי לפני שבועיים באחת מהופעות האיחוד של פורטיסחרוף בכפר המוזיקה בניצנים. שם, לשם השוואה, למרות גילם
המתקדם, נתן הצמד הופעה שלא ביישה את נעוריהם (וגם לא אכזבה את נעורי הקהל, שברובו הורכב מילדים שהוריהם טרם נפגשו כשהשירים הללו בוצעו לראשונה). אפילו האדום הבוהק של חברת המשקאות המאמצת לא הצליח להעיב על השמחה ? כשגיבורי ילדותי מקפצים על הבמה ושרים את "תחנה סופית" ו"באוויר" הלב קופץ איתם.
אלא שהמוח, בניגוד ללב, יודע שההבדלה הזאת היא צביעות לשמה. על אף הרצון להאמין שהכסף הוא אינו חזות הכול, ברור כי יש לו מקום במערכת השיקולים שמובילה פאנקיסט מזדקן עם קריירת סולו כושלת למדי בחזרה אל זרועות שותפו המצליח. מעריץ של משינה שנקלע לשתי ההופעות היה עשוי לראות במשינה להקה שמתבגרת בכבוד ונותנת הופעה מאופקת המתאימה לגילה ואת רמי פורטיס כסבא אינפנטיל שמתרוצץ על הבמה (בשלב כלשהו בהופעה החליק פורטיס על ברכו והזניק את אנשי הבמה כפי שהיו מזנקים למראה סבם המחליק באמבטיה) ועושה לעצמו בושות.
כנראה ששני המקרים אינם שונים זה מזה או מעוד עשרות מקרים של אומנים בכל עולם שיוצאים לעוד סיבוב הופעות על מנת לסחוט עוד קצת מתהילת העולם, הערצת הקהל והפוטנציאל הכלכלי שמעניק להם עברם. אלא שהלב לא יודע לעשות הבדלות כאלו. באותו הזמן שהוא מגחך על המעריצים שעוד עומדים בתור לקנות כרטיסים להופעה של הסקורפיונס, הוא נרגש מעצם המחשבה שבמקום כלשהו בעולם מתקיימת, גם היום, הופעה של הפיקסיז.
לעיתים המציאות עולה על כל דמיון. יום לאחר פרסום המאמר הזה, התבשרנו בעיתונים כי התחביב של הרוצח משפרעם היה לטבוח אנשים ב-GTA. אתה אולי מבדיל בין דמיון למציאות, נמרוד, אבל יש כנראה אנשים שהקו הזה יותר נזיל אצלם. וגם האינטרנט נמצאה אשמה, כמובן.
"פאנקיסט מזדקן עם קריירת סולו כושלת?!? למדיי?!?" רמי פורטיס, עם כל הכבוד (ויש המוןווון!), הוא אחד מהאנשים שהרים בארץ הזו את הרוק לרמה אחרת לגמריי, אפשר להגיד שגם היה אחד מהרוקרים הראשונים בארץ. בקשר למשפט המגוחך שלך – הוא גם מכר כמה אלפים טובים של תקליטים כך ש"קריירת סולו כושלת" לא הייתה לו. ומיליון מעריצים לא טועים.
יש הרבה כבוד לפורטיס. באמת. "פלונטר" הקדים את זמנו ב-10 שנים לפחות, ויש אומרים שזמנו עדיין לא הגיע. אבל זה בדיוק העניין – האיש שבעט בכל כוחו ברוק הישראלי העגום צריך גם לדעת שהוא כבר לא בן 25, ומן הסתם גם הקהל שלו לא. זה אולי קצת מוגזם להגיד שהוא כושל, אבל מה זה כבר כושל בתקופה שבה למכור 8000 עותקים נחשב הישג?
הכוונה ב"קריירת סולו כושלת למדי" היא לצד המסחרי בלבד ולקריירה של פורטיס ללא סחרוף בלבד – הכוונה היא רק להצביע על העובדה שמאחורי האיחוד של פורטיס וסחרוף מסתתרים מניעים שהם בעיקרם כלכליים – אחרי הכל אין צידוק של ממש לאיחוד הזה אחרת – זאת למרות שהתרשמתי לטובה גם מהשירים החדשים של השניים. המופע הזה, כמו רוב מופעי איחוד הוא מופע של נוסטלגיה, וככזה לא יכול לשחזר את ההישגים המקוריים של השניים – שאין בכלל עוררין שהם מהיוצרים החשובים ברוק הישראלי לדורותיו. הכוונה הייתה בסך הכל להצביע על ההבדל בין נקודת הראות של הלב – שמתרגש מכל רגע משותף של פורטיס וסחרוף על הבמה, ושל הראש, שיודע שבסופו של דבר שכמו כל מופע איחוד, השיקול מאחוריו הוא בעיקרו כלכלי – שכן לפורטיסחרוף כמותג יש ערך גבוה בהרבה מזה של פורטיס וסחרוף בנפרד. בסופו של דבר הלב מנצח – מההופעה יצאתי עם חיוך רחב מאוד על הפנים.