כולם דיברו השבוע על חשיפת הפרוטוקולים של הממשלה מימי מלחמת יום הכיפורים, כשבייחוד ציינו את ההוראה של משה דיין להפקיר פצועים במידה ולא ניתן לפנותם.
הוראה זו של דיין הזכירה לי הפקרת פצוע קודמת לה: פעולת התגמול בכפר עזון, בשנת 54. את פרטיה המלאים של הפרשה תוכלו למצוא בנקל ברשת, למשל כאן. בתמציתיות, במהלך פעולת תגמול בכפר עזון, על רצח של חקלאי בשדות רעננה, נפצע אחד הלוחמים: יצחק ג'יבלי. כיוון שנשיאתו של ג'יבלי הפצוע האטה את שיבת הלוחמים לגבול הישראלי, דרש ג'יבלי שישאירו אותו בשטח. מפקדי הכח, מאיר הר־ציון ואהרון דוידי, אכן השאירו אותו בשטח, ומאוחר יותר הוא הוחזר בעסקת חילופי שבויים עם ירדן.
אוקי,לשם שינוי אני חייב להעיר הערה רצינית. הפקרת פצועים בשטח היא לפעמים מחוייבת מכורח הנסיבות. כל ההשתוממות הצבועה הזו מדברי דיין, נובעת מכך שצה"ל "חורט" על דגלו את האמירה "לא משאירים פצועים בשטח". אך זו קלישאה נבובה וכל מי שמבין טיפה יודע זאת. הרעיון מאחורי צבא הוא שפרטים יצטרכו לסבול לטובת הכלל. הפקרת פצועים היא סך הכל חלק מהעניין.
חכם סיני כבר אמר שמלחמה היא ממלכת אי הוודאות. במילים אחרות, במלחמה אין דבר כזה שאין דבר כזה, וברור לחלוטין שייתכן מצב בו פצועים יופקרו.
אבל, יש להשתדל מאוד שזה לא יקרה, וכן, גם אם זה יצריך מאמץ וסיכון כוחות. אבל בהחלט ייתכן מצב שזה יקרה.
יש יחידות קרביות שמטרתן היחידה היא לאסוף חללים משטח אויב בזמן לחימה. להשאיר פצוע בשטח זאת פגיעה חמורה בערכי צה"ל ובמוטיבציה של הסדירים והמילואימניקים כאחד – כל חייל קרבי יודע(!) שאם הוא ייפצע בזמן קרב חבריו לעולם לא יפקירו אותו, יש הבדל עצום בין המקרה של ג'בלי לבין הוראה שבאה ממובילי המדינה !
הקטע זה לאזן בין המוסר של לעשות ככל האפשר על מנת שלא להשאיר פצועים בשטח לבין ההכרח שעלול להיווצר, כמו בסיפור שציינת פה.