לבטח אתם שואלים את עצמכם אם נטרפה עלי דעתי: מה פתאום נזכרתי עכשיו שליפ־דאב זה מגניב. ובכן, בגלל זה:
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון הפיקה קליפ־דאב. עד לרגע שראיתי את הקליפ הזה, לא הבנתי לעומקה את המשמעות הרגשית של גניזה של יצירה. מדי פעם קראתי ראיון בעיתון עם להקה שגנזה אלבום, או סופר שגנז רומן, קראתי והמשכתי הלאה. מהיום והלאה, לא עוד. כאשר אתה עובד קשה על יצירה, משקיע זמן, כישרון, מאמץ ובריאות, אבל התוצאה היא גרועה ואינה משקפת באמת את היכולת שלך – גנוז אותה. נכון, קרעת על זה את התחת. אבל בעוד שנה, כשתסתכל על זה, אתה תצטער שפרסמת. כיוון שאגודת הסטודנטים יקרה לליבי, ואני אף מכיר חלק מן המשתתפים בקליפ, אני קורא מעל דפי הבלוג: גינזו את הקליפ. ויפה שעה אחת קודם.
רוצים לראות איך עושים ליפ־דאב מוצלח? אחד המפורסמים ביותר ולטעמי המוצלח מכולם:
והנה אחד שצולם בישראל והוא מוצלח למדי:
ועכשיו, כשאתם מחפשים ליפ־דאבים ברשת, זהירות: זה ממכר.
לא יודעת, לי הם כולם נראים מפגרים באותה מידה.
חלק עיקרי מההנאה זה הערכה לעבודה הרבה שהושקעה בזה. קצת כמו כששותים בירה.
אבל בלי קשר, זה שירים שעושים שמח וכיף לשמוע, ולראות חבר'ה רוקדים (עם עדיפות לבחורות שיודעות איך) זה תמיד נחמד.
ברור שמי שמשתתף יהנה מזה בטירוף, גם אם זה גרוע, אבל לי בתור צופה מהצד….