רשימות, יעל מבקרת,עין הדג ועכשיו גם האייל הקורא. אתרי השיח והתרבות הראשונים ברשת העברית בשנתיים האחרונות הולכים אט אט לעולמם.
אז נכון, יש המון בלוגים, יש המון פריחה. אבל כמו שציין כאן דובי, מייסדו של האייל הקורא – אין שיח. וזה עצוב.
האינטרנט העברית התפתחה, גדלה והתבגרה – יש עשרות אלפי בלוגים (אולי מאות אלפי), אבל האתרים הוותיקים, שהיו פעם דגים בודדים בבריכה ריקה, עכשיו הולכים למקום שאליו זקני השבט הולכים למות.
"נביאים אחרונים" הוא חלק מדור המייסדים, או לכל היותר מראשוני דור הביניים, הוא אמנם נבנה על וורדפרס, אבל בגירסה 1.2, כשעוד אף אחד לא ידע כאן מה זה וורדפרס. ירון קידד את הממשק העברי אות אחרי אות, פיסת קוד אחרי רעותה (ואז בא הרטשטיין).
נביאים היה פעם בלוג שיתופי ואתר לביקורת תרבות חברה, עד שחלק מכותביו מצאו לעצמם במות נוספות או אחרות (כותב שורות אלה מחזיק במה נוספת במקביל, מתקוון). זו הצמיחה הטבעית, זו דרכו של העולם ואין להצר על כך.
הייתה תקופה שגם אנחנו שקלנו לסגור את נביאים, אבל אז החלטנו להפוך אותו לבלוג האישי של ירון, בעיקר, עם תרומה מזדמנת שלי (כמו בית המקדש השלישי) מהלך נבון שהותיר את נביאים רלוונטי וחי, אם כי חוטא מעט לייעודו המקורי (אנחנו עדיין כותבים כאן ביקורות ועדיין אוהבי עברית, לא לדאוג). וזה היה צעד נכון לאתר שחפץ חיים בעידן של עשרות אלפי קולות – ולא בודדים.
אבל אפשר עדיין למחות דמעה, ולהיזכר בימים אחרים, תמימים יותר, חלוציים, של הרשת העברית.
לחיי האתרים שכבר לא עמנו.
זה קצת מוזר אבל חבל לי שהם סוגרים, על אף שאיני קוראת אותם בכלל. בפעם בשנה שאני נכנסת לעין הדג או לאייל אני רואה שם מלא תגובות, אז אני לא מבינה למה "אין שיח" וכאלה.
ג'ורג',
הרשי לי לחדד: זה בדיוק העניין. שבאתרים הללו יש שיח משותף. השיח המשותף נעדר מעשרות אלפי הבלוגים – שיצירתם, אם כי מבורכת, מנפצת את השיח לרסיסים קטנטנים – במקום לרכז אותם במקום כמו האייל. אני מציע שתקראי את מה שדובי כתב ב-ynet בעניין… (יאי! עוד רייטינג! :))
פינגבאק: מי רוצה לשוחח באינטרנט? בין תשישות-רשת לפרדוקס הבחירה
שים לב לאיות של רן יניב הרשטיין בפוסט.
ומלבד זאת, סבבה של פוסט – הגבתי לו בבלוג שלי.
בידידות,
טל
יאיי עוד רייטינג אינדיד! בחיים לא היו לי כל כך הרבה כניסות, ועוד ביום בלי פוסט חדש!
למה כוונתך בשיח המקוון? לתגובות?
אני חושש שהבעיה היא בהעדר חרות. בבלוג קבוצתי, המפעילים בהכרח בוחרים את מי לשלב ואת מי לא. הדבר יוצר בד"כ סגירות מחשבתית, וקהל מאמינים הדוק.
אבל העידן של ה-web2.0 פועל, להבנתי על החופש המוחלט. החופש לכתוב, בלי כל עורך, החופש להיות אתה עצמך. להיות שם לבד, וליצור ביחד עם חברים קהילה קטנה.
יחד עם זאת, אני חש שכן נוצרת תנועה וכיוון. היא נוצרת מתוך ההסכמות שעולות ומתפתחות בין רבבות המיני-קבוצות הללו. אלו ערכים משותפים, שכולם מסכימים עליהם. הם מתרחשים בדיפוזיה. אבל לאחר שהם תופסים, הם פושטים ומשפיעים.
טל היי, אני אבוא גם להגיב אצלך מחר (קצת חולה), אבל אייתתי הרטשטיין במדויק! תציץ למטה בקרדיט של התבנית.
דובי – קוראים לזה "אפקט ynet". יש אפילו הדגמות באתהצינור.
וגלעד, לא ממש. בבלוגים התגובות הן לכל היותר שרשור קצר עם מספר חד ספרתי של תגובות, של מיליה מצומצם. באתרים כמו האייל, הדג או המסך המפוצל, אתה יכול למצוא שרשורים של עשרות תגובות, דיון של ממש בין מספר רב של משתתפים. לזה אני קורא שיח.
רגע, זה בעצם כמו פורומים, לא?
אלא שגם בהרבה פורומים שהיו בעבר מעמיקים נדמה שהשיח מתמעט בגלל פרישת כותבים לבלוגים – וגם, אני מניחה, העובדה שבארץ לא נהוג לשלם או אפילו לכסות את חשבון האינטרנט של מנהלי פורומים.
פינגבאק: שש שנים לנביאים אחרונים » נביאים אחרונים