חזרתי לפני שבוע משבועיים ביפן. כן, זה היה מגניב. כן, זה היה מטריף. אני מקווה בעזרת הפוסט הזה לעשות קצת סדר בראש. אז קבלו רשימת הגיגים / אנקדוטות / תובנות שאספתי.

• התחבורה הציבורית שם (רכבות ואוטובוסים) משגעת בַּדיוק שלה. מצד אחד זה טוב, כי אתה יודע בדיוק מתי תצא רכבת. מצד שני זה רע, כי אתה יודע שאין שום סיכוי שתגיע מוקדם יותר. כבר קרה לי שנסעתי באוטובוס שהקדים במספר דקות את לוח הזמנים שלו, ולכן הוא פשוט עמד וחיכה בתחנה.
• יש ביפן תעשיה שלמה של אוכל לתצוגה. הכוונה למנות שלמות עשויות מפלסטיק המוצגות לראווה בחלון של מסעדה. הדגם תואם (אבל ממש לא טועם…) להפליא למציאות.
• תהרגו אותי אני לא מבין למה היפנים משוגעים על פאצ'ינקו. לא מבין. רעש מחריש אוזניים, אי אפשר לנשום מרוב עשן סיגריות, ועדיין – המקום דחוס באנשים. לא מבין.
• שבועיים לא ראיתי מזלג.
• אין כמו לאכול בבוקר (8:00) סושי שרק כמה דקות קודם לכן עוד עשה בלו-בלו. וזאת כמובן בשוק הדגים בצוקיג'י.
• מבחינתי, סושי הוא אותן דיסקיות אורז עטופות באצה (מה שקרוי מאקי). באופן מפתיע (או שלא), לא ראיתי כמעט כאלו ביפן. רוב מה שהיפנים אוכלים זה ניגירי, שזה חתיכת דג די גדולה המונחת על אצבע אורז. המבינים גם מורחים מעט וואסאבי בין הדג לבין האורז.
• היפנים הם עם מאוד מפונק והם יודעים לחיות נכון. למשל, האסלה בשרותים היא מחוממת, כך שאין צורך לסבול את אותן שניות קרות כשמתישבים, או, המראה באמבטיה מחוממת גם היא, כך שהיא לא מכוסה אדים בסוף המקלחת. בנוסף, השעון המעורר מובנה בתוך המיטה (!!!)
• אין פחי אשפה ברחוב. יש לך זבל? שמור אותו בכיסך עד ה-Seven Eleven / Family Market הקרוב והשלך אותו שם. אגב, זו לדעתי גם הסיבה לכך שאין חתולים ברחובות.