כמידי שנה ביום הזיכרון אני מפרסם קישור לסיפור צפירה, מאת אתגר קרת.
למי שלא מכיר, זהו סיפור על התבגרות מזורזת.התבגרות שמתרחשת בשבוע, אולי אחד השבועות המשמעותיים בחיינו בארץ: השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיפור נכתב לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אך נדמה כאילו הוא נכתב היום.
צפירה סיפור טוב, אבל לא באמת עומד במבחן הזמן. אם אתה מתעלם מהשורות האחרונות אתה מגלה סיפור נעורים טיפוסי עם כל הקלישאות הרגילות. אני חושב שהסיפור הזה הפתיע אז מכיוון שהיה קול רענן בעולם של שנות התשעים. עדיין סיפור טוב, למרות הכל.
אחלה סיפור!
ברוך שובך לארץ.
נדיבי, לדעתי הסיפור כן עומד במבחן הזמן, וזו הסיבה המרכזית שאני מפרסם אותו מדי שנה, אבל זה מצויין שיש לנו דעות שונות ואפשר להתדיין על כך 🙂 אם אעשה פה איזה ניתוח בגרוש של הסיפור לפי דעתי, זה כלל אינו סיפור על ילדים בבית ספר תיכון. זה סיפור על איך החברה מתייחסת לסמלים ואיך היא מתיחסת למה שעומד מאחוריהם. לצערי, קידוש הסמל בלי להבין מה הוא בעצם אומר הוא חולי שהחברה הישראלית עדיין לא הבריאה ממנו.
יופי של סיפור, נהניתי + יאללה, ניתוח!
ג'ורג', הניתוח שלי הוא פחות או יותר התגובה הקודמת. במשפט אחד: החברה מכבדת מאוד טקסים וסמלים אך לא מבינה מה עומד מאחוריהם.
אגב, אני טוען כי העניין פה של בית ספר, שואה וצבא הוא שרירותי. כלומר, באותה המידה זה היה יכול סיפור מעטפת שונה לחלוטין. אם כי, השואה והצבא הם קונצנזוס בחברה הישראלית, מה שמחדד את המסר של הסיפור.
גם "אתגר קרת" הוא קידוש של סמל בלי להבין מה הוא בעצם אומר.