השבוע עברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה ומחר עומדת לדיון בממשלה, הצעת חוק להפיכת 39 משרות בכירות בשירות הציבורי ל"משרות אמון". המאיישים משרות אלה יתחלפו עם כל חילופי שלטון (ואצלנו יש רבים כאלה) ויהיו נתונים למינוי ישיר על ידי השר האחראי. לא נעסוק בנסיבות הפוליטיות בהן נתקבלה ההחלטה, אלא נעסוק בסבירותה ומשמעותה השלטונית.

מצדדי ההחלטה ויוזמיה ח"כ גדעון סער, ח"כ גלעד ארדן וח"כ גילה גמליאל, כולם אנשי "הליכוד" טוענים שיש לאפשר לממשלה למשול, ונחוצים אנשים שיבצעו את מדיניות השר ולא יקבעו מדיניות משל עצמם. טענה זו אומנם מצלצלת יפה בגלל השימוש בשתי מילים מאותו שורש ? אך היא ריקה מתוכן. "משרות אמון" בדרגים הפקידותיים הבכירים הן מאפיין של המשטר הנשיאותי, כמו זה הנהוג בארצות הברית. שם, קרוב לעשרת אלפים משרות (הדרג הפקידותי הבכיר ובעקבותיו דרגים זוטרים יותר) מתחלפות שם עם כל חילופי שלטון.

הדמוקרטיה הנשיאותית הקיימת בארצות הברית נהנית מהבעת אמון ישירה של האזרחים ומשיטת בחירות בלתי אמצעית שבה נבחר ראש הרשות המבצעת ע"י העם, כך שהבעת האמון הקבועה והיציבה בעומד בראש הפירמידה, מקרינה באופן טבעי כלפי מטה על האנשים שמתחתיו. לרוב, זוכים גם הם לחשיפה במהלך מסעות הבחירות המפרכים שנדרש כל מועמד לעבור בדרכו לנשיאות (בארצות הברית כזכור, משרות ציבוריות לא מעטות נבחרות ישירות על ידי האזרחים), כך שהעם יודע במי הוא בוחר לתפקידים אלה. עוד בארצות הברית, מעוגנת מערכת של "איזונים ובלמים", המושתת על עצמאות מערכת המשפט והפרדה דיכוטומית כמעט בין רשות מבצעת ורשות מחוקקת. גם המינויים הפוליטיים טעונים אישור של הסנאט, שהוא עצמאי ונפרד מן הנשיאות. כל אלה, מוסדרים בחוקה כתובה.
המערכת השלטונית בישראל אינה נהנית מכל אלה. כולנו זוכרים את ההתקפות נגד בית המשפט העליון, ההפגנה הגדולה בגן סאקר והצעות של חברי כנסת לייסד בית משפט לחוקה שטרם נחתמה. זאת ועוד ?
בשנים המעטות שנוסתה כאן שיטת הבחירה הישירה בראש הממשלה, היא נחלה כשלון ותעיד על כך הפחדנות של חברי בית המחוקקים שמיהרה להחזיר את השיטה הישנה והמוכרת: רשות מבצעת הנבחרת מתוך הרשות המחוקקת והעומד בראשה הוא ראש הסיעה הגדולה בבית. דמוקרטיה מסוג זה היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, כמו זו הנהוגה בבריטניה, שממנה שאבנו את עקרונות השיטה, קיים המושג של "שירות ציבורי". מדובר במנגנון פקידותי, המשרת את המדינה ואזרחיה, נהנה מאמונם וזהו מקצועו. הם כפופים להנחיות השר הממונה, אך מלבד מתי מעט כיום, הנחשבים "משרות אמון", אינם תלויים בו לפרנסתם והוא אינו יכול לפטרם. למנגנון שכזה יש אומנם חוליים משלו, אך בסך הכל מדובר במנגנון יעיל ויציב שמרבית האנשים המועסקים בו מסורים לתפקידם, גאים בו ובעלי הכשרה מיוחדת ומתאימה לתפקידם. לא יעלה על הדעת למשל, כי ראש אגף התקציבים באוצר יהיה אדם ללא הבנה מינימלית בכלכלה. את המצב הזה דוחפים האדונים סער, ארדן והגברת גמליאל לשנות, כך שיתאים לגחמות ולשחיתות של הפוליטיקאים.
נושא "הכישורים המיוחדים" של חברי מרכז מפלגה למשרה והדילוג קליל מעל דרישות הסף המקצועיות לתפקיד הוא נושא ציבורי כאוב, שנבחרי העם רק ממשיכים להעמיק בו סכינים לרעת כולנו. כך, במגמה הולכת וגדלה, אשר אותה החוק הקלוקל הזה הולך רק להגביר, מתמנים אנשים לתפקידים לא להם כאשר "הכישרון המיוחד" היחיד העומד לרשותם הוא היותם חברי מרכז במפלגת השר המחלק את המינויים.

רבים ודאי מחייכים כשהם נזכרים בסדרת הטלוויזיה הבריטית "כן, אדוני השר", שבה פקיד בכיר בשירות הציבורי הבריטי היה משיב בחיוב לפוליטיקאי הבור שאינו מבין דבר וחצי דבר במדיניות וצורכי המשרד עליו הופקד, ואחר כך היה עושה בפועל לפי ראות עיניו. אך כאן לא מדובר בסדרת טלוויזיה. מדובר במציאות היומיומית בה אנו חיים. חברי הכנסת סער, ארדן, גמליאל ותומכיהם רוצים לגלגל את הבורות הפוליטית הלאה ? ולהחליף את אנשי המקצוע במקורבים שלהם יהיה אפשר לחלק ג'ובים. הדבר יהא לטובתם האישית בלבד של השרים ולרעת הציבור. הדרג המדיני צריך אומנם להתחיל לקחת ברצינות את תפקידו למשול ? אך לא באמצעות מינוי מקורבים. מן הראוי שבעניין זה דווקא ירסן את תאוותו למשול ואת התאווה לכוח. כאן עלינו לומר בפני חברי הרשות המבצעת, שהם גם חברי הרשות המחוקקת באופן ברור: "לא, אדוני השר".