"השיניים העליונות שלו כבר כמעט ונעלמו לגמרי. אלו הוחלפו בשבבים לבנים שמציצים מבעד לחניכיים רקובות. שיניו התחתונות, דקות וחומות, נדמות כי יפלו אם רק ישתעל חזק מדי. שפתיו חיוורות ויבשות, מכוסות בשכבת רוק כה מוצקה עד שנראית כבצק. שערו גזוז עד הגולגולת, ציפורניו, או הרווחים בהם היו, מושחרים בדם. כפות רגליו וקרסוליו מכוסים כוויות של אפר סיגריות שצנח ללא משים על עורו
החבול והמצולק."

–כתב ה-LA TIMES מתאר את ג'ון פרושיאנטה, 1996.

"I regret my past"
— ג'ון פרושיאנטה, Regret, 2004.

מהו המחיר שתציבו לחייכם? האם יש משהו שתסכימו למות למענו? אנשים רבים ניסו לענות בדרכים שונות על השאלות האלו במשך השנים, אך דומה שאחת התשובות המקובלות ביותר היא תהילת העולם ? המרת החיים הגשמיים בחיי נצח בזכרונם ובליבם של זרים.

עולם המוזיקה, היצואן מספר אחד של גופות יפות, צעירות ומפורסמות, היה מאז ומעולם כר פורה לעסקאות מן הסוג הזה. אמנם קשה להניח שהמפורסמים הנ"ל, גם אלו מהם שבחרו בעצמם את נסיבות מותם – מי באבחת כדור ומי מזרק אחר מזרק ? לקחו בחשבון את המיתוס שזה יצור סביבם ? אך אין ספק שמוות פתאומי יכול להיות החלטה מקצועית משתלמת ביותר. השאלה מתחדדת כאשר מדובר באלו אשר הפרסום אשר לו זכו בחייהם, קטן בהרבה מזה שלו זכו במותם, אשר נמשך לעיתים, כמו במקרה של ניק דרייק למשל, הרבה לאחר מותם.

ג'ון פרושיאנטה בחר בחיים, קשה להאמין שיכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.

הסיפור סופר כבר פעמים רבות. לאחר שהילל סלובאק, הגיטריסט והמייסד של הRed Hot Chili Peppers, הזריק עצמו למוות, הצטרף ב-1988 ג'ון פרושיאנטה, כשהוא רק בן 17, להרכב ונטל חלק בשיא ההצלחה האומנותית והמסחרית של הלהקה (במסגרתה הוקלטו האלבומים mother's milk ו blood sugar sex magic). אך פרושיאנטה עצמו התקשה להתמודד עם ההצלחה הפתאומית של הצ'ילי פפרס וב-1992 מצא עצמו מחוץ ללהקה, שוקע עמוק יותר ויותר אל תוך ההרואין.

ואז, כשהוא עם זרת מחוץ לקבר, ונואש לכסף לממן את התמכרותו, הוציא פרושיאנטה שני אלבומי סולו Niandra Lades And Usually Just A T-Shirt, שהוא למעשה שני אלבומים נפרדים שחוברו יחדיו לצורך הוצאתם – ו- Smile From the Streets You Hold שיצא שנתיים מאוחר יותר. האלבומים האלו, יותר מאשר יצירה מוזיקלית, הם תיעוד נדיר של ההתדרדרות במצבו של פרושיאנטה ושל המלחמה חסרת הסיכוי שניהל באותה תקופה עם השדים שיסרו את נשמתו.

תחושת האי נוחות שגורמים האלבומים הללו רק הולכת ומחריפה ככל שאלו מתקרבים לסיומם. פרושיאנטה, בקול רצוץ הנע בין לחישה לחריקה, לרוב מלווה את עצמו בגיטרה בלבד (תוך הפגנת יכולת מרשימה, בעיקר בהתחשב במצבו בחלק משלבי ההקלטה של האלבומים), נשמע, מבעד לארבעת הערוצים בהם הוקלטו האלבומים, כמי שצולל עמוק יותר ויותר אל תוך עולם המתים, עד שדומה שרק חוט דק מקשר בינו לבין העולם הזה.

האלבומים, ברובם, אינם עוסקים במוות במובן המקובל ? המתים אינם שרים על המוות כפי שהחיים אינם שרים על ארנונה ? אבל הצליל המסוייט של האלבומים הוא בן לוויה הולם לצחנת המוות, אשר הקיפה, כך מספרים, את ביתו של פרושיאנטה בהוליווד באותם השנים. בחלקו השני, האינסטרומנטלי ברובו, של Niandra Lades הולכת והופכת נגינת הגיטרה של פרושיאנטה לחרישית ומסויטת יותר ויותר, עד שדומה שכשזו תימוג, יעלם גם פרושיאנטה עימה.

פרושיאנטה הפסיק באותם שנים להופיע (ההופעה האחרונה שלו מאותה תקופה, למרבה האירוניה, התקיימה בוייפר רום בסוף 1993, ביום שבו חברו ריבר פיניקס מת ממנת יתר מחוץ למועדון), הסתגר בביתו שבהוליווד, ונעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית. כאשר כתב ה-LA TIMES פגש את פרושיאנטה למה שנראה כאחד הראיונות האחרונים שיעשה בחייו, הוא מצא אותו במצב גופני כמעט חסר תקנה, לאחר שנבעט מביתו והפך כמעט לחסר בית, מוכן ומזומן לקבל את פני המוות. They're afraid of death, but I'm not – I don't care whether I live or die." צוטט בראיון פרושיאנטה בהתייחסו לחבריו אשר נטשו אותו כאשר לא יכלו עוד לצפות בו הורג את עצמו.

פה למעשה נגמר הסיפור. פרושיאנטה מתנתק סופית מן העולם הזה, ומשאיר אחריו שני אלבומי סולי שמהווים אחד מהתיאורים המדוייקים ביותר של יסוריי המוות של ההרואין.

אך סיפורים לא מסתיימים תמיד בצורה שבה אמורים היו, וב-1998 הצליח פרושיאנטה למצוא את דרכו למכון גמילה, ומאוחר יותר באותה שנה, נקי מסמים, בחזרה לצ'ילי פפרס, שזכתה יחד עם פרושיאנטה לחזור, לפחות מבחינת נתוני מכירות, לימי הזוהר שלה. במקביל חזר פרושיאנטה לקריירת הסולו שלו, והוציא ב2001 את אלבום הסולו השלישי שלו "To Record Only Water For Ten Days", ובשנת 2004, כשהוא מחדש את המושג של פרץ אומנותי, שיחרר שישה(!) אלבומים שונים, כאשר לפחות שניים מהם, Shadows Collide With People ו will to death הם לא פחות ממעולים.

האלבומים האלו אינם מנותקים לחלוטין מיצירתו הקודמת של פרושיאנטה. קולו של פרושיאנטה עדיין צרוד וצרוב, להקלטות יש עדיין ניחוח ביתי, כאשר הגיטרה של פרושיאנטה תופסת את המקום העיקרי בהם, והשמות של האלבומים מעידות על תוכנם העגמומי. אך האלבומים החדשים של פרושיאנטה מלודיים יותר, קליטים יותר, מהוקצעים יותר ובעיקר מלאי חיים יותר מאלו של התקופה האפלה של חייו. מבחינה מוזיקלית, אין בעיני ספק שהאלבומים שהוציא פרושיאנטה בשנים האחרונות עולים בצורה ניכרת על קודמיהם. למעשה, בעוד ש shadows collide with people ו to record only water הם משתתפים קבועים ברוטציה המוזיקלית שלי, הרי שאת שני קודמיהם נאלצתי כמעט להכריח את עצמי לשמוע שוב לצורך כתיבת הכתבה. אמנם כל שמיעה מגלה אצלי עוד חסד לאלבומים האפלים האלו, אך שמיעה רציפה שלהם היא עדיין מטלה מתישה במיוחד.

ועדיין, קשה להשתחרר מן התחושה כי פרושיאנטה החי גזל את תהילת העולם מפרושיאנטה המת. סיפור חייו של פרושיאנטה בשילוב עם המוזיקה טורדת המנוחה שיצר, הם החומר ממנו עשויות אגדות רוקנרול, אך באלו, כידוע, הגיבור לא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל היי, עם תהילת עולם לא קונים במכולת.