It was there that I saw you / In the heat of a summer's embrace
כל מכור למוזיקה מכיר את ההרגשה. חנות הדיסקים היא יקום מקביל, בו 80 ₪ הם סכום פעוט וכל האלבומים של סופרגראס הם יצירות מופת. שבע דקות מאוחר יותר, הצצה חוזרת לתוך השקית הצהובה מגלה לפחות 4 קופסאות פלסטיק שספק אם יזכו להיפתח יותר מפעמיים. ואכן, אלבומים כאלה נערמים בעשרות על מדפי, עדות לטעמים מתחלפים ולשיקול דעת מוטעה. האינטרנט רק החמיר את המצב ? כשהוא מאריך את תהליך החרטה ל 14-21 יום שבין הלילה טרוף השינה שביליתי ב-djangos לבין התממשות חששותיי בנוגע לסחורה המפוקפקת שמביא הדוור בטפטופים קבועים במשך שבועיים.
העטיפה הכתומה מונחת על השולחן…. עוד מקרה אבוד. עלעול בחוברת רק מחמיר את המצב ?עיצוב עטיפה ימי ביניימי בעל קונוטציות מטאליות, ללהקת פרוג-פאנק (EMO בפי העם) עם השם הכי אפוקליפטי בשכונה. כאילו כל האלמנטים האפשריים חברו כדי לעורר בי סלידה. הדיסק מתחיל להתנגן. It was there That I Saw You מתחיל במתקפת הסאונד שציפיתי לה. דקה מאוחר יותר הוא צולל לתוך שקט מוחלט, ומתחיל להתנגן בעדינות אל תוך המתקפה הבאה.
לא בדיוק מה שציפיתי לו… ללא ספק מצריך שמיעה נוספת…
This city has lots a certain holds inside / It feels so worn being chained here to this life
חודשיים מאוחר יותר, נתקלו עיני בבוהק הכתום שאי אפשר לטעות בו של עטיפת Source Tags And Codes, מונח, בחוסר התאמה משוועת לסביבתו, על דלפק של בית קפה. העותק, כך מתברר, שייך לעובד במקום, שמיהר לחלוק איתי את רגשותיו לאלבום. "אלבום מצוין, נכון?". "נכון" הסכמתי. אחרי חודשיים שהמוזיקה של ה-Trail of Dead מטפטפת לאוזני ברור היה לי שמדובר באלבום מצוין, אך עדיין קשה היה לי לפרוט את ההרגשה הזאת למילים, להסביר מה הופך את האלבום הזה למיוחד כל כך. גם היום, אחרי שנתיים ועשרות האזנות, עדיין קשה למצוא את המילים שיעבירו את ההרגשה.
מוזיקה, מטבעה, היא אומנות רב שימושית. מעטים הסרטים שחובב הקולנוע הממוצע צפה בהם יותר ממספר בודד של פעמים, ורק ספרים אהובים במיוחד זוכים לקריאה חוזרת. מוזיקה, לעומת זאת, נצרכת עשרות ולעיתים מאות פעמים, בד"כ בהיסח הדעת, תוך פעילות אחרת. המוזיקה מתערבבת בשגרת היום-יום, במראות ובמחשבות, ולרוב לא משאירה את חותמה אלא לאחר שמיעה חוזרת ונשנית.
וכמו במשל השחוק על המים והסלע, השפעתה של המוזיקה היא גם החזקה מכולם. לעיתים קרובות, שמיעה חוזרת של אלבום ישן לא רק מגלה כי למרות הזמן שעבר, אני עדיין זוכר כל מילה ומזהה כל תו, אלא גם מעלה מראות וזיכרונות ישנים, שנקשרו לנצח עם המוזיקה שליוותה אותם. לפעמים מראות וזיכרונות מעלים מנגינות ישנות, כאלו שהתבניות שצרבו במוחי נותרו זמן רב לאחר שהדיסק שהכיל אותם נשכח על המדף.
הזיכרונות שלי מן השנתיים האחרונות יהיו בעיקר בגווני כתום. המוזיקה שתתנגן, תהיה, קרוב לוודאי, של ה-Trail of Dead.
And You Will Know Us By The Trail Of Dead? באים מטקסס, עובדה שגרמה ליותר מגבה אחת להתרומם. טקסס מתקשרת במחשבה עם מדבר, עונש מוות וג'ורג' בוש, ולא, נניח, עם פאנק פרוגרסיבי. אבל, במחשבה שנייה, הצליל של הלהקה זר וייחודי מכדי לסמן לו גבולות ברורים או טריטוריה טבעית, כך שטקסס הגיונית בדיוק כמו ניו-יורק או כפר סבא.
עוצמה היא המילה הראשונה שעולה לראש בניסיון לתאר את הצליל של הלהקה. אותה עוצמה שהשתקפה מאז ומתמיד בהופעות של הלהקה (שנחשבת ללהקת הופעות כמעט מיתולוגית) אבל התקשה לבוא לידי ביטוי באלבומיה הקודמים של הלהקה (Trail of Dead ו-Madonna) , שרחוקים מלהיות אלבומים רעים, אך התקשו למקד את העוצמה של הלהקה לשירים ברורים וחזקים. דבר ש Source Tags And Codes מצליח בו הרבה מעבר למה שניתן היה לקוות.
ובעוצמה הכוונה לא בהכרח לרעש, למרות שגם ממנו ניתן למצוא בכמות מכובדת באלבום. העוצמה של הלהקה מופיעה בכל רגע באלבום, מלווה בתיפוף שנע בין המצילות העדינות ביותר למכונת הירייה המשומנת ביותר, וגיטרות שנעות בין פריטות עדינות לפיצוץ טוטאלי. Trail of Dead בונים חומת סאונד אדירה שממוטטת ברגע ונבנית מחדש בעדינות (It was there That I Saw You, How near, how far), או מתמוססת לתוך רעש טוטאלי (Monsoon). כל רגיעה באלבום רוחשת ומטרידה, ומכילה בתוכה את ההתפרצות הבאה.
Ride the apocalypse /Coming through the city side / fallen angel no need to hide
להקה שמרשה לעצמה להתחיל שיר בשורה כזאת לוקחת סיכון גדול. ואכן, ב-Source Tags And Codes מהמרים Trail of Dead על כל הקופה כשהם צועדים על הקו הדק שבין האפי למגוחך, ומנצחים בגדול. עיבודים גדולים מהחיים מצליחים לגרום גם לרגעים האפוקליפטיים ביותר באלבום (Heart in the hand of matter, Monsoon) להישמע אמינים. Trail of Dead גם לא חוששים ללוות את עצמם בכלי מיתר ובפסנתר, לחבר בין שירים בקטע אקורדיון, או לעמעם שיר אל תוך עיבוד קלאסי (After the Laughter). התוצאה היא אלבום שהוא נדיר בנפחו, אך אינו בומבסטי אפילו לרגע.
מעל לכל, מתחת לכל העיבודים, הזעם והזוהמה, מצליחים Trail of Dead למלא את האלבום ברגש אמיתי, בזעם אבל גם באהבה, בכעס אבל גם בבלבול ובהמון געגועים. כל האזנה לאלבום חושפת עוד שכבה של צליל, ועוד פיסה בפסיפס שמרצף את האלבום, בדרך שמסתיימת בשיר האלבום של הנושא, הישיר והמלא עצב.
No place left dry /No place of shelter for which to run
People huddle in mass / Waiting for the storm to pass
But it's just begun
הולך ברחוב עם האוזניות. עוצם עיניים ולפעמים אני יכול לראות את הכפר. זה שתושביו חולמים על מדבריות ומתפללים לעצירת הגשמים המאיימים להטביעם.
עיניים נפקחות. עדיין באותו מקום.
בשבועות האחרונים קראתי הרבה ביקורות על Source tags and Codes, מנסה לזכור את השמות של אלו שנתנו ציון 10 עגול לאלבום – אחרי הכול, אנחנו שנינו מאותו הכפר.
עוד מתושבי הכפר:
עוד לא יצא לי לקרוא את הביקורת הזאת. אני מוכרחה להודות שבכל ביקורת שאתה כותב אני מצליחה להתחבר אליה בנקודות מסוימות ובנקודות אחרות לעיתים אף לא להסכים, אבל דבר אחד ברור לי במיוחד – אתה המבקר היחיד שאני מסוגלת לקרוא ביקורת שלו לא משנה כמה היא ארוכה, כי היא תמיד זורמת כל כך ועקבית. אולי אני בעצם משוחדת, אבל באמת שאני מסוגלת לקרוא אותה כמה פעמים רצוף ולא להתעייף.
ביקורת מעולה על להקה מצוינת.