בפינה האדומה-בלונדינית

עד שלא ראיתי את הקהל בהאנגר, לא הבנתי עד כמה "בלונד רדהד" פופולאריים בישראל. לא מדובר רק בכמות האנשים, כ-1500, שהיו רחוקים מלהפוך את ההאנגר לתא הטלפון המיוזע שהבארבי הופך אליו אחרי כמות קטנה בהרבה של אנשים, אלא בעיקר במגוון שלהם. החשודים המידיים: נערי אינדי מגניבי חולצה ונערות קצוצות שיער ועגומות מבט טבעו בים של קהל מרכזי יותר. לא מפתיע, שכן בלונד רדהד, לפחות בשלושת אלבומיה האחרונים, יושבת על נקודת התפר שבין טהרני הזרם העצמאי לאלו שניזונים מתפריט מצומצם של מוזיקה אלטרנטיבית. כל אלו שמחו לשלם מחיר מופקע. וכאן נתהה: מדוע להקה שמופיעה בניו-יורק מול 150 איש ב15 דולר לאדם, מופיעה במחיר גבוה פי שלוש מול קהל גדול הרבה יותר בארץ? על מנת להשתתף במפגש הקצוות הנ"ל.

תחילה לסוגיית הופעת החימום. בדרך כלל נהוג להתאים את אופיה של להקת החימום לזו של האומן האורח. אלא שבלונד רדהד היא להקה עצמאית מצליחה, קטגוריה שכלל לא קיימת בשוק הישראלי ? אז בלית ברירה הביאו את רוקפור. מעלותיה וחולשותיה של רוקפור כבר נדונו בהרחבה, אבל אין ספק שמדובר באחת הלהקות היותר מקצועיות שצמחו בארץ. המנעד המוגבל של הלהקה לא בא לידי ביטוי במסגרת הקצרה של פחות מחצי השעה שהוקדשה להם, ונותרנו עם הופעה מהודקת ומהנה, חימום במלוא מובן המילה.

"בלונד רדהד" הם צמד התאומים האיטלקיים סימון ואמדאו פייס, והיפנית קאזו מאקינו. באלבומי הלהקה חולקים ביניהם אמדאו פייס וקאזו את תפקידי השירה, אך בדרך כלל לא את השירים, שכמעט כולם מושרים רק על ידי אחד מהשניים. כך שלעיתים קרובות נוצרת תחושה של האזנה לשתי להקות שונות ששיריהן התערבבו ביניהם. בהאזנה לאלבומי הלהקה אני מעדיף בדרך כלל את החספוס שובר המלודיה של השירה של פייס, על פני המתיקות של קולה השברירי של קאזו מאקינו. אלא שבהופעה מדובר בסיפור שונה לחלוטין.

מבקרים זריזים ממני הספיקו כבר להתייחס להופעה בהאנגר. עיקר הטענות היו למוזיקה שהוקלטה מראש (פלייבק, בלעז) שבהחלט הייתה באפקטים הקוליים ואולי גם בחלק בעבודת הגיטרות, אך לא בשירה, שהפך את ההופעה למדויקת מאוד ולא משוחררת. מעבר לוויכוח האם באמת יש טעם להתמרמר על הופעה "מדוייקת מדי" ולכל מי שיצא לראות את ההופעה הכירורגית עד פיהוק של "Rage Against the Machine" למשל, יודע שיש דבר כזה, הרי שגם אם לבלונד רדהד אין את הקסם הבימתי הספונטני שהפגין, למשל, דבנדרה בנהארט, יודע שיש להם נכס חשוב לא פחות.

כמה דקות מתחילת ההופעה כבר היה ברור מדוע מאקינו, שבתמונותיה נראתה לי תמיד כנערה יפנית טיפוסית, נחשבת בחוגים מסויימים לסמל מין, ושברה כל כך הרבה לבבות צעירים. בשמלת מיני קצרה, על הבימה הגבוהה של ההאנגר, מוקפת בקהל סוגד, ריתקה אליה הסולנית את כל המבטים באולם. מכמות הקסם המבוייש והמוזר שפיזרה לחלל האולם, בשירתה העדינה, ניתן היה ליצר ביורק אישית לכל אדם בקהל.

המוזיקה של בלונד רדהד היא לא בדיוק הדבר הכי רקיד בעולם, אבל קשה להאשים את הקהל שלא ניסה. שלל הניסיונות המביכים נעו בין נענוע ראש סתמי וקפיצות לפי הקצב, הנפת אצבע באוויר בתנועת "אח שלו" תוך כדי כיפוף גב מעדות הברי הסחרוף, ואפילו נענוע אגן תוך כדי נפנוף בסיגריה בסגנון טברנאי.

הבלבול הזה נובע לא רק ממפגש הקצוות שהתרחש בקהל, אלא גם במפגש הקצוות במוזיקה של הלהקה ? מוזיקה שניתן לקלף ממנה שכבה של רעש ולגלות שכבה של מתיקות, שמתחתיה שכבה של רעש שמסתירה עוד שכבה של מתיקות. משני הקצוות הללו, מדבשה ומעוקצה, עם או בלי מוזיקה מוקלטת – העניקה ביום חמישי הלהקה בשפע.

בלונד רדהד בהאנגר 11, 05/07/2007

בפינה הכחולה: סבא רוקנ'רול

בתור אדם עם מעט מאוד כבוד לקלאסיקות, ההכרות שלי עם איגי פופ והסטוג'ס הייתה מצומצמת מאוד עד לאחרונה. את המקום שלהם בהיסטוריה של הרוקנ'רול אף אחד לא יוכל אף פעם לקחת. אבל ההיכרות המזורזת שעשיתי עם אלבומי הלהקה לקראת הגעתם לארץ מילאה אותי בספקות בנוגע להופעה הקרבה. חייבים לתת כבוד למי שחרכו אוזניים עוד בימים שההיפים נחשבו להשפעה רעה, אבל למרבה הגיחוך, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשהקשבתי ל-Raw Power הוא הדמיון לבלוז אקספלוז'ן.

כל מי שהיה בהופעה של הסטוג'ס בשבת יודע עד כמה החששות הללו מגוחכים. המוזיקה של איגי פופ אולי הזדקנה מעט, אבל האמן המבצע נשאר אינפנטיל כשהיה. מול קהל שרובו, כמו שאומרת הקלישאה, "לא היה עוד בתכנון" כשהשירים הללו הופיעו לראשונה למרות כמה גרופיות נלהבות שבאו לחלוק כבוד לאליל נעוריהם והוסיפו הרבה חיוכים לקהל, נתן איגי פופ את אחד המופעים המלהיבים ביותר שנראו אי פעם בישראל.

קשה לתאר את החוויה של צפייה בגוש שרירים, עור ועצמות (כנראה שהמצלמה באמת מוסיפה חמישה קילו) בן שישים משתולל על הבמה, מזנק בצלילה לתוך הקהל, מעלה עשרות אנשים לבמה ובאופן כללי ממרר את חייהם של המאבטחים, שקיללו את הרגע שבו בחרו לאבטח את הסבא האמריקני הצעיר לנצח, במקום את חבורת הקשישים מלידה במופע מחבקי העצים שנערך באותו זמן בכיכר רבין.

שנים של האזנה למוזיקה עצמאית חמורת סבר משכיחים ממני לפעמים כמה כיף רוק'נרול פשוט ובסיסי יכול להיות. את הביקורת שגרה מלמעלה (משהו על קסם מבויש או חלב ודבש, אם אני זוכר נכון) אתם יכולים לזרוק לפח. אפשר רק לקוות שבלונד רדהד הספיקו לצאת מהארץ לפני שאיגי קבר אותם בלי מוזיקה מוקלטת כלל. הניצחון לסבאל'ה, במכת אגרוף ניצחת. הוא הותיר את הג'ינג'יות הבלונדיניות על הקרשים.

איגי פופ והסטוג'ס בגני התערוכה ? 08.07.2007