אין שמחה גדולה יותר לנובר המוזיקה האינטרנטי מלמצוא אלבום שהוא אוהב בלב שלם מהשמיעה הראשונה. לא כזה שמצריך שמיעה חוזרת או צריך עוד להתחבב על האוזן, אלא כזה שתופס אותו מיד בגרון ושולח אותו לחנות התקליטים הקרובה לסמן העכבר. והשמחה כפולה ומכופלת כאשר האלבום האמור מגיע מהכיוון הבלתי צפוי ביותר. ואיזה כיוון צפוי פחות לאלבום נפלא, מאשר עולם הרוק הנוצרי?

לאחר עשרות שנים של הטפות, שריפת תקליטים וחרם גורף, גילתה בשנים האחרונות הכנסייה הנוצרית כי את הרוקנר'ול ניתן לרתום גם לצרכיה. וכך הופיעו מאז תחילת שנות ה-90, כפיטריות אחרי מקלחת בטירונות, גל של להקות עובש נוצריות. כך זכינו לגרסאות נוצריות של פרל ג'אם, למשל, בדמות Creed, ושל לינקין פארק (כאילו שהמקור לא היה איום מספיק) בדמות P.O.D. אלא שברוב הלהקות הללו, הצדקנות הנוצרית היא רק הדובדבן שעל ערימת הקלישאות המוזיקליות הרדודות.

דניאלסון (או האח דניאלסון, או משפחת דניאלסון או כל וריאציה אחרת בה בוחר דניאל סמית' להציג את עצמו ואת שותפיו) יכול אולי להיות משויך לזרם הרוק הנוצרי, אך כראוי לאומן אינדי הוא רחוק מהדת הממוסדת ממש כפי שהוא רחוק מתעשיית המוזיקה הממוסדת. בזמן שיותר ויותר אמנים עצמאיים משתמשים בכלים מוזיקליים השאובים מעולם הדת לצורך יצירת מוזיקה חילונית, דניאלסון עושה בדיוק ההפך: יוצר את מזמורי התפילה שלו בכלים חילוניים לגמרי. אלא שאם באלבומיו הקודמים נשמר האיזון בין המינימליזם המוזיקלי של דניאלסון וחבורתו לטקסטים הדתיים הבלתי מתלהמים המלווים אותם, הרי שב-Ships האיזון הזה הופר לחלוטין.

אלו שמכירים את דניאלסון מאלבומיו הקודמים יתקשו אולי לזהות ב-Ships את המטיף הדתי הביישן שליווה את עצמו בנגינת גיטרה צנועה באלבומים הללו. מצד שני, סביר להניח שהם, ממש כמוני, יעדיפו את חיית הרוקנ'רול (או לפחות חיית ה-Power Pop) שנדמה כי בלעה את דניאלסון ולא השאירה ממנו זכר מלבד קול הפלאצט הייחודי שלו. התוצאה היא הפלגה מוזיקלית סוערת ומהנה: מ-Ship the Majestic Suffix העוצמתי ו- Cast It at the Setting Sail המרגש, שפותחים את האלבום, דרך Did I Step on Your Trumpet המהנה ועד Five Stars an Two Thumbs Up המקסים שסוגר את האלבום.

לא ברור עד כמה שואף דניאלסון הנוצרי, שקהל היעד שלו הוא אולי החילוני ביותר בעולם המוזיקה, לעשות לאלוהיו נפשות דרך המוזיקה אותה הוא יוצר. הטקסטים הדתיים שלו עקיפים מדי מכדי להיחשב למיסיונריים. בכל מקרה, מהבחינה הזו לפחות יכול Ships להחשב לכישלון, גם אם מפואר במיוחד. למרבה האירוניה, Ships אינו רק אלבומו הטוב ביותר אלא גם הטעון ביותר בעוצמה דתית של דניאלסון. אלא שהדת הזאת היא דת הרוקנ'רול. כל אמונה אחרת נחבאת מאחורי הזיקוקים המוזיקליים שמפזר האומן לכל עבר. דניאלסון אולי מנסה להשיט את שומעיו אל עבר האור, אך כשההפלגה כל כך מהנה, למי אכפת מהו היעד?

מתקפת יחסי הציבור בבלוגים הישראליים ל-?The aeroplane over the sea?, אלבומה של Neutral milk hotel מסוף שנות התשעים, שנפתחה בכתבה של גיאחה על הספר שנכתב אודות אותו אלבום, תפסה אותי במבוכה מסוימת. האלבום המדובר שכן לבטח מזה מספר חודשים על מחשבי. הספקתי להקשיב לו פעמיים או שלוש, ואפילו זכרתי במעורפל משהו על ילד עם ראש כפול, אבל האלבום עדיין ישב אצלי, יחד עם עוד רבים וטובים, במגירת ה-"כנראה יצירת מופת ? כדאי להקשיב שוב ולהחליט". ארבעה ימים אחרי הכתבה של גיאחה עשיתי את הדבר היחיד שנותר לי לעשות כאשר אלבום מסרב להתיישב בתודעתי: הזמנתי לי עותק של האלבום.

אולי זה המאמץ בהורדת עטיפת הניילון המציקה תמיד (ובמקרה של דיסק אמריקני, גם מדבקת אטימה שתמיד משאירה סימני דבק), אולי זה החוברת המצורפת (המענגת במיוחד במקרה של האלבום האמור), ואולי זה עקשנות ישראלית שלא לצאת פראייר עם מוצר שהושקעו בו אי אלו דולרים. אלבומים בשר ודם מפיקים ממני לעיתים קרובות את תשומת הלב שעותקיהם הדיגיטליים נכשלים מלקבל. ואכן, ימים ספורים לאחר שנחת בביתי האלבום כבר הייתי מוכן להצהיר באוזני כל מי שמוכן לשמוע: "ג'ף מנגום גאון!".

כפי שכבר ציינתי, מילים רבות כבר נשפכו ברשת הישראלית על האלבום הנ"ל (ראו גם כאן וכאן) בחודש האחרון. הרבה נכתב על נושאי השירה של מנגום, על הדמויות המעוותות המציפות את שיריו ועל המשפטים הפתלתלים שמתכתבים רק עם ההיגיון שבראשו של כותבם. כל אלו כבודם במקומם מונח, אבל לא היו שלמים בעייני ללא הדרך שבה מנגום מגיש אותם לאוזני מאזיניו.

"All my favorite singers couldn't sing" אמר פעם דיוויד ברמן במשפט שיכל להיכתב עליו. ואכן, רבים מהאמנים האהובים עלי לא יודעים לשיר במובן המקובל של המילה. ועדיין, הצורה בה הם מגישים את שיריהם תואמת היטב את השירים אותם הם שרים. סטפן מלקמוס, למשל, שר מסביב למנגינה, צופה עליה מהצד כפי שמילותיו צופות מהצד על עולמו. "הייתי בצד השני, ובאתי לספר על כך" אומר לי קולו של ג'ון פרושיאנטה. "הקול שלי מאנפף וקצת מרגיז, אבל נראה אותך לא מתופף לפי הקצב" אומרת לי נקו קייס מה"new pornographers". "אני שר כל כך יפה, למי אכפת על מה?" אומר לי טאנד אדמבייפ.

ג'ף מנגום, לעומתם, כלל לא שר – הוא דוחף מילים במעלה גרונו. לפעמים זה בא בקלות יחסית ("1945"), המילים זורמות החוצה והתוצאה נשמעת כמו שירה של ממש. לפעמים, וזה קורה יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, מילה או שתיים מטפסות באיטיות החוצה, או נתקעות בגרונו של מנגום, ולפתע מילה בודדת זולגת באיטיות מפיו של מנגום. "כל הכאב והבדידות שיכול אתה לדמיין לעצמך נמצאים בגרוני" אומר אז מנגום למאזין, וקולו כה עצוב עד שלא ניתן שלא למצוא בו נחמה.

אם Ships תפס אותי בשמיעה הראשונה, ו?The Aeroplane over the sea? דרש כמה האזנות נוספות, הרי ש-?Bitter Tea?, אלבומם האחרון של ה-?Fiery Furnaces? שייך לסוג שלישי של אלבומים. כאלה שגם לאחר עשרות שמיעות אתקשה להכריע לגביהם.

לאחר הכשלון (הביקורתי לפחות) של Rehearsing My Choir, אלבומם הקודם והנסיוני אפילו בקנה המידה שלהם, החליטו כנראה הכבשנים לחזור למקורות. השירים באלבומם האחרון הם בדיוק מה שצמד האחים לבית משפחת פרידברג מתמחים בו ? שירים מהירים, מלאי מעברים קיצוניים, משחקי עריכה מתוחכמים וצפצופים אלקטרוניים נוסטלגיים (אחד הרקעים המוזיקליים בשיר הנושא של האלבום תהיה מוכרת באופן חשוד לכל מי ששיחק במשחק המחשב הקלאסי star control 2).

לשומע שאינו מכיר את אלבומיו הקודמים של הצמד, עשוי הצליל של האלבום להישמע מפתיע ואפילו רדיקלי ? אבל עבור הכבשנים מדובר באלבום שמרני למדי. שיטות העריכה המיוחדות של האחים הפך ממזמן לסימנם המסחרי, ורמת ההתמקצעות שאליה הגיעו גורמת לחלקו הראשון של האלבום להישמע כאילו נעשה ללא מאמץ כלל, וגרוע מכך, ללא טיפת רגש.

רק בשיר החמישי ?Teach me Sweetheart? מפציע לפתע קולה של אלינור מבעד להפצצה המוזיקלית, באחד הרגעים המקסימים של האלבום, ונקבר כמעט מיד במתקפה מחודשת פרי מחשבו של אחיה.

חלקו השני של האלבום מכיל אומנם יותר ויותר רגעי קסם כאלו, וכן את ההברקה הטכנית הגדולה של האלבום ? חיתוך השירה להברות ב?Nevers? המרשים, מצדיק לבדו את הוצאת האלבום. ועדיין, אלבומם הטכני, המדויק והמתוחכם ביותר של הfiery furnaces הוא אינו אלבומם הטוב ביותר, כיוון ששלמות טכנית היא רק חלק ממה שמייחד את הלהקה הזאת ברגעיה הגדולים.

בואו נעצור שנייה ונחזור לאחור לאותם רגעים. אלו, מעולם לא היו גדולים יותר מב-Bluberry Boat, אלבומה המופתי של הלהקה מ-2004. אם Bitter Tea נדמה לפעמים כשלם קטן מסכום חלקיו, Blueberry Boat היה בדיוק ההפך. אלבום גדול על אף חסרונותיו הלא מעטים.

מספיק להאזין ל?Blueberry Boat?, שיר הנושא של אותו אלבום, על מנת להיווכח בהבדל. בשמיעה ראשונה עשויות אלה להיות תשע דקות מתישות במיוחד. בשמיעה שנייה ושלישית הקסם של השיר נחשף ? סיפור המעשה המשעשע והטראגי, חלוקת התפקידים בסגנון "ג'יי ובוב" בין האחים, כאשר אלינור מברברת ללא הרף ומתיו, המשמש גם כעושה הכשפים מאחורי הקלעים, תורם כמה משפטי חוכמה ברגעי המפתח. ולפתע מפציע סופו המקסים של השיר שהופך את כל הדקות הארוכות שלפניו להכנה הכרחית.

חזרה להווה. מעל לכל נכשל Bitter Tea המדויק והמהוקצע לשחזר את רגעי הקסם האמיתיים של Blueberry Boat המשוחרר והמבולבל. אותם רגעים בהם המוזיקה פוסקת לרגע, וקולה של אלינור ממלא את החלל שנוצר. אותם רגעים קסומים בהם מצליח מתיו פרידברג להעניק לאחותו מתנה מופלאה: עולם מוזיקלי מופלא המציית כל כולו למשמע קולה.