אין לו ליום תשעה באב יחסי ציבור טובים. בעוד שמועדי ישראל האחרים זוכים להתייחסות רבה, ואף יהודים הרחוקים משמירת מצוות על פי כללי ההלכה מציינים אותם במידה כזו או אחרת, תשעה באב זוכה להזנחה ציבורית ניכרת. סקר של "מרכז גוטמן" על שמירת הדת והמסורת גילה ש-‏90% מאזרחי ישראל היהודים משתתפים בסדר פסח מסורתי, 71% מדליקים נרות בחנוכה, ואף את חג הפורים חוגגים 53% מהיהודים המתגוררים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים ? גדול בוודאי עוד בהרבה.

אך כמה אנשים צמים בתשעה באב? ואיזה אחוז מכלל האוכלוסייה מציינים אותו בדרך כזו או אחרת? שאלות אלה הסקר כלל לא התיימר לבדוק. איתרע מזלו של תשעה באב והוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ הגדולה, וכך אפילו מוסדות החינוך ? המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם ? חגים מעליו ולא טורחים להתעכב וללמד על משמעותו.

ובכלל, למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר? האם אין לנו מלוא החופן בעיות אזוריות ועולמיות שעלינו להיתפס באובססיביות עיקשת דווקא לגחמה הדתית של זיקה למקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור חיש מהר את תשעת הימים מבלי להרגיש ולהתרגש. וכך רק מעטים קשורים היום להוויית בית המקדש של פעם.

גם ההתעקשות לאכוף את חוק סגירת בתי הקפה והמסעדות בליל תשעה באב אינה מקרבת כמעט איש אל תכני היום הזה. הניסיונות הללו אמנם מובנים בפשטותם ? מי שאינו מסוגל להתאפק ערב אחד בשנה, ומתעקש לענג בפומבי המון אדם בפאבים ובמסעדות דווקא בליל תשעה באב, רומס ברגל גסה רגשות של ציבור גדול. אך האדישות למשמעותו של יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן הארץ, עלולה להתפתח לניכור של ממש מצד מי שאינם מבינים את משמעותו.

הצטברות של משמעויות אקטואליות

ההתעלמות מתשעה באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, שתוהים בינם לבין עצמם מה להם כמי שחיים כיום במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש שאירע לפני 1936 שנים. "איזה מין יחס למדינה מבטאים אנשים שיושבים ביום הזה על הרצפה ומורידים את נעליהם, כאילו החורבן והגלות עדיין בעיצומם?", הם שואלים.

מקור הכשל הוא כנראה באובדן הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו. המנטליות הישראלית חיה את ההווה. אחת התכונות הדומיננטיות שלנו היא שאנחנו חסרי סבלנות, הרוצים תוצאות מיידיות. וממילא הוויית המקדש המרוחקת כל כך נתפשת כביזארית וארכאית. וכבר אמר מי שאמר כי "להיות יהודי מבוסס על זיכרון, ולהיות ישראלי מבוסס על שכחה". ההיסטוריה פורחת מראשיהם של האנשים.

מאז קום המדינה נחשב תשעה באב למועד היהודי האנכרוניסטי ביותר בלוח השנה ? כזה שישראלי חילוני לא חש בדרך כלל זיקה אליו, וייתכן שגם ישראלים דתיים רבים קיימוהו רק כמצוות אנשים מלומדה. והנה מקבל היום הזה משמעויות אקטואליות חדשות עבור תושבי ישראל.

תחושת החורבן השוררת בימים אלה בארץ נובעת מהצטברות של אירועים המתרחשים בו-זמנית: האיום הביטחוני המתמשך שהחריף בצפון ערב צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של מנהגי אבלות על חורבן הבית, איומי ההשמדה של איראן לצד התחמשותה הגרעינית, בידוד מדיני גובר והולך (שאותו מסמלים החלטות האו"ם וגינויים באמצעי התקשורת הזרים על המתחולל בדרום לבנון) וסכנת חורבן מבית בין הגורמים הפנים-ישראלים ביחסי יהודים מול ערבים בתגובה למלחמה עם חיזבאללה.

המטפורה של "סיר נפוח ופניו מפנה צפונה" והמשכה "מצפון תפתח הרעה" נקראת בבתי הכנסת בשבת האחרונה. המקור בירמיהו פרק א', הנצמד לפרשת פנחס, חל רק כשזאת יוצאת בשבת של בין המצרים ? ולמרבה הפלא, זה מה שקרה השנה ב-15 ביולי.

הנביא ירמיהו התכוון בזמנו לבבלים ולכניסה הצפונית לעיר דוד, שדרכה אפשר היה לחדור לירושלים של אז, בהעדר ההגנה הטבעית של נחל קדרון. מטבע הלשון, מתאים מאוד לחיזבאללה, אויב שבא מהצפון שנטשנו, במטרה מוצהרת להרוס את ארצנו ולהשמיד אותנו.

פרשת "ואתחנן" מרגשת אף היא בעיתוי קריאתה. הפרשה נקראת תמיד לאחר צום תשעה באב, שהוא יום האבל החמור בלוח העברי. בקריאתה יש משום פרימת העצב הגדול, ואחריה נקראת ההפטרה מישעיהו פרק מ', "נחמו נחמו עמי".

אלמלא אובדן הריבונות והחירות

מהי אפוא משמעותו האמיתית של תשעה באב בזמננו? והאם יש מקום להציב חלופה לא-דתית לתשעה באב? המוקד של סיפור תשעה באב צריך להתרכז באובדן הריבונות והחירות היהודית, ובעיקר תחילתה של תקופת הגלות הארוכה של העם היהודי. שכן אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, סבלנו, נרדפנו, נשרפנו חיים, דוכאנו ונרצחנו; אלמלא הגלות הזאת, שבאה בעקבות חורבן בית המקדש, ההיסטוריה שלנו כעם ישראלי יכולה היתה להיות שונה לחלוטין.

היה זה חיים ארלוזורוב, מהבולטים במנהיגי תנועת הפועלים, שכתב כי "תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו". ברל כצנלסון הדגיש כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו. (…) לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו. (…) יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול ליצור את 'מגילת האש'."

אמנם נכון שכל מה שהציוני היה יכול לייחל לו ? מדינה יהודית דמוקרטית, עצמאית וריבונית, שיבת ציון וחוק השבות, צבא חזק, ממסד אקדמי ומדעי מפואר ומדינה מערבית ? כבר קיים. אולם, הגלות לא ממש הסתיימה. שכן הגלות אינה נפתרת על ידי עצמאות מדינית בלבד. כי תיתכן גלות גם בשעה של עצמאות מדינית. הגלות ? בעומקה ובמהותה ? הינה גלותו של הפרט או של השבט: מעצמו, ממהותו, ממצבו הרוחני הנכון, מטבעו, מהקשריו.

מועד להגדרה עצמית מחודשת

המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני במלחמת אזרחים. רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות של חילונים להעמיד במרכזו של תשעה באב את החשש ממלחמת אחים. מכאן נולדו כל המפגשים הפומביים בין חילונים לדתיים בימים אלה.

ישראל של שנות האלפיים שקועה עד צוואר במחלוקות קוטביות, המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. תשעה באב הוא מועד ראוי הן להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור השאלה כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי בשלמותו, ובאילו מנגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי שלא ניקלע שוב למצבי משבר, כמו: רצח ראש הממשלה יצחק רבין או רצח ד"ר יעקב דה-האן.

פורסם לראשונה במדור "דעות" של אתר אומדיה