האם משתמע מכך שזו אמונה בלתי-הגיונית? חכמינו ז"ל דנו בעקיפין בסוגיה זו במסגרת של שיחה המתנהלת בין שתי דמויות מקראיות, עמרם ובתו מרים, בזמן גזרתו של פרעה להשליך אל היאור כל יילוד זכר מבני-ישראל (סוטה יב, ע"א; שמות רבה, פרשה א). עמרם ושאר בני ישראל, לפי מסורת חז"ל, נתנו גט לנשותיהם וסירבו להוליד ילדים. בתו של עמרם מחתה: החלטה זו, אמרה, חמורה אף מגזֵרתו של פרעה, שכן יש בה משום גזרת מיתה על בנים וגם על בנות ומניעה של העולם הזה וגם של העולם הבא מבני-ישראל. עמרם נתרצה, והוא ואשתו ילדו בן: את משה. מוסר ההשכל מובן. הגאולה צומחת מתוך האמונה. אמונה בעתיד אינה רציונלית או בלתי-רציונלית, אבל בעת דילמה קשה היא המבחן המכריע לאומץ-הלב לבחור את הבחירה הדתית ? לקיים מצוותו של בורא העולם בכל מצב.
כפי שהיטיב לבטא המשורר יוסף עוזר בשירו המאוחר יותר "תודה, מרים":

כְּשֶׁצַפְתָה מִרְיָם בְּתוֹךְ הַסּוּף בְּתִינוֹק אֶחָד נוֹלָד
הִיא חַשְׁבָה עַל גְדוֹל הַדּוֹר, אָבִיהַ שֶׁפָּסַק
לֹא לְהבִיא עוֹד יְלָדִים. תארו לכם:
הִיא, אִשָּׁה, שבכל דור ודור
מעמִידָה אוֹתוֹ עַל טָעוּתוֹ
כְּמוֹ נָשִׁים הַרְבֶּה, בּוֹרְאוֹת מְרֶחֶם, עַל טָעוּתוֹ הַמִּזְעֲרִית,
איך לא חשב
עַל אִמָא-לֶה יוֹכֶבֶד שֶׁהַלְכָה בִּצְעָדִים שְׁקֵטִים
לַחֲדַר הַשֵּׁינָה, מֵרִיעָה בַּחֲצוֹצְרוֹת הַרֶחֶם
מה גְבָרִים שומעים בסוגיות הרי גורל?
ועכשו? הו הַתֵּבָה, נשים רעולות מתרועה, טֻבְּעוּ בליפסטיק
הגברים קשוחים כמו ממרח צמחי, מופרכים כמו גוֹמֵא.
ראויים לפינוק: לְמען שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה.
מאחורי הגב ?
שוב צופָה מרים – – – פרעה נמצא,
אבא גרוש מאמא עילאה
וההריון? אין הריון. הוא תלוי במוצא פיה
כן, היא מכפתרת משהו
יש איזה סיכות יש, בין שיניה
השקט הזה קצת מתארך, הקרע והתפר
היא אולי תצרח הפעם בעַצְמִי.

בעקבות השואה והירידה בשיעורי הנישואין וקצב הילודה בקרב יהודים החליטו נחושה האורתודוקסים, ובעיקר חצרות החסידים ובני הישיבות, להוליד ילדים רבים, וכמובן ששיעורי הילודה בקרבם היו תמיד גבוהים יחסית, בשל הציווי המפורש בתורה בעניין זה ("פרו ורבו"). הם כופרים לחלוטין בטענותיו של פקנהיים, שהשואה חוללה חידוש בהיסטוריה היהודית; שנצטווינו לאחריה במצווה חדשה, ה-614 במספר, ושלאחר השואה היהודים מצווים להתקיים קיום לשמו. וכאמור, הדילמות שמעוררת השואה אינן חסרות תקדים, ודווקא לכן פותחות הן פתח למענה המסורתי של האמונה היהודית, דהיינו: אמונה בעתיד ועשייה להגשמתו.
זו האמונה שעליה מושתת המענה-ברוח-המסורת לשואה. במקום לעסוק בהרהורים פילוסופיים על משמעות השואה, הניצולים מקרב החסידים ובני הישיבות של מזרח אירופה שוקדים על ילודה גבוהה כדי למלא את מקום הדור שאבד, ועל שיקום העיירות והמוסדות שחרבו, בישראל ובאמריקה. יש בכך מעין אמירה שמן המוות יגאלו רק חיים חדשים.
ואם בהולדת ילדים עסקינן, הרי דימוי התחייה הוא הדימוי החזק ביותר שנוצר בעקבות השואה. עד היום מהדהדים באוזנינו דבריו של הרב אלחנן וסרמן, אחת הדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, כשעצרוהו הנאצים בגטו קובנה ב-1941. הרב אמר לשניים-עשר תלמידי-החכמים שנורו עִמו למוות: "האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי" (נמסר מפי תלמידו הרב אפרים אושרי). הרב יששכר שלמה טייכטל, שהיה אב-בית-הדין וראש הישיבה בפישטיאן, כתב דברים ברוח דומה לפני שנרצח על קידוש השם ברכבת בדרך מאושוויץ למחנה בגרמניה במסגרת מצעדי המוות של שלהי המלחמה ב-1944: "נמצא, שאם נעזוב את ארצות הגולה ונשוב לארץ-ישראל, עוד נחולל תיקון לנשמות אחינו בני ישראל שנרצחו ונפלו על קידוש השם פה בגלות, מכיוון שבזכותם יש לנו סיבה לשוב לאחוזת אבותינו. כך נוכל לקרב את תחייתם" (י"ש טייכטל, "אֵם הבנים שמחה"). ואכן, על אדמת ארץ ישראל מתרחשת מעין תחייה אחרי האסון, תחילת התיקון של עולם שהתנפץ לרסיסים.
העובדה המעניינת ואפילו מדהימה היא, שאחרי השואה באה פריחה גדולה של היהדות התורנית. פריחה חסרת תקדים של עם ישראל בארצו, שיקום ובניין החברה היהודית ושגשוג מופלא של עולם התורה. בעיניים זרות עלול להיות משהו מגוחך בכך, שבישראל ובארה"ב יש ישיבות ששמן כשם העיירות בפולין, בליטא ובהונגריה, שבה עמדו ישיבות שחרבו ורוב תלמידיהן הושמדו: סלובודקה, מיר, פוניביז', בעלז, סאטמר (הלא היא העיר סאטו-מארה שברומניה) וכיו"ב, אבל אפילו ליבו של הלא-מאמין יכול להיפעם מכך, שהמשך השתלשלות השמות האלה ופריחתן של הישיבות שבאו על מקום אלה שחרבו, מלמדות על סוג של ניצחון על המשמיד.

הדמוגרפיה היהודית
שיעור הילודה הנמוך בקרב היהודים הוא מקור לדאגה שמן הראוי כי תדיר שינה מעינינו. השפעתם של החילון, עליית רמת החיים והתיעוש היא כשל אמצעי מניעה. שיעור הילודה בקרב היהודים היה לרוב גבוה משל שכניהם במאות ה-18 וה-19, אך השפעת המגמות החדשות הביאה לשינויים חדים. במהלך המאה העשרים, מספרם הממוצע של הילדים למשפחה בקהילה היהודית האמריקנית נמוך מהממוצע הלאומי. לפי הנתונים הדמוגרפיים, בשלב מסוים בשנות ה-70 ירד שיעור הילודה ל-1.2 ילדים במשפחה, הרבה מתחת לרמת איזון האוכלוסין. מאז חל שיפור-מה בשיעור הילודה, אך התמונה הדמוגרפית הכללית עדיין במגמת ירידה. כך גם באשר ליהודי בריטניה. מספרם הצטמצם לפי הנתונים הדמוגרפיים מ-450 אלף בשנות ה-50 ל-330 אלף היום.
מאחר והסרט עוסק בעיקר בשתי משפחות חרדיות אמריקאיות שהסכימו לשתף פעולה עם הבמאית שוש שלם, מן הראוי להציג את הסטטיסטיקות האמריקאיות שציטט ג'ק ורטהיימר, בגיליון אוקטובר של Commentary, שכלל לא מעודדות. במהלך חמישים השנים האחרונות לא גדלה כלל הקהילה היהודית באמריקה, למרות שקלטה לפחות 500 אלף מהגרים יהודים. מתוך 5.5 מיליון איש, המסווגים כיהודים על-ידי הדמוגרפים, יותר ממיליון אינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה היהודית. לפני 50 שנה המספר המקביל שאף לאפס.
הגיל החציוני של האוכלוסייה היהודית באמריקה גבוה בשבע שנים לעומת כלל האוכלוסייה. נשים יהודיות מתחתנות בגיל מאוחר יותר, וכשהן נישאות יש להן פחות ילדים. מן הסקרים עולה מסקנה נוספת: הדתיים הם עתידה של יהדות אמריקה. בקרב היהודים הקשורים לבתי-כנסת, יש יותר צעירים דתיים מאשר נציגי כל קבוצה אחרת.
דומה כי מצב עגום זה קיים ברוב קהילות ישראל בעולם, וגם המצב בישראל רחוק מלהשביע רצון. במשפחה ממוצעת באוכלוסייה היהודית, כולל המשפחות החרדיות, יש 2.7 ילדים, ואילו במשפחה ממוצעת בקרב לא-יהודים יש שבעה או שמונה ילדים. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), המשפחות היהודיות קטנות יותר: מספר הנפשות הממוצע בהן עומד על 3.1 לעומת 5.1 נפשות אצל ערבים. מנתוני הלמ"ס עולה עוד כי האוכלוסייה היהודית בישראל היא ה"מבוגרת" בקבוצות האוכלוסייה, שכן כ-12% ממנה הם בני 65 ומעלה, וחלקם של בני 75 ומעלה מתוך אוכלוסייה זו הוא קרוב לחצי ועומד על 46%. מנגד, האוכלוסייה המוסלמית היא ה"צעירה" ביותר: רק פחות מ-3% בני 65 ומעלה. כמו כן, 25.5% מהאוכלוסייה היהודית הם ילדים, ואילו אצל המוסלמים מגיע שיעורם של הילדים באוכלוסייה ל-43.2% (נכון לסוף 2002). שני הנתונים האחרונים מצביעים בעיקר על ריבוי טבעי בשיעור נמוך יחסית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.
מצב דמוגרפי זה עלול להביא לחיסולו, חלילה, של העם היהודי היושב בציון במהלך עשרות השנים הקרובות. עידוד הילודה בקרב הציבור היהודי הוא צו השעה, צורך לאומי. העלאת יהודים לישראל חשובה וחיונית לקיומו ולהמשכיותו של העם, אבל העלייה הפנימית, הילודה, חשובה לא פחות ואולי אף יותר. וברצוני לציין ולהדגיש ? בלי להיכנס לתחרות עם העולם הערבי בנושא הדמוגרפי ? מטרתנו העיקרית צריכה להיות: המשך הקיום של יהודים, בעולם שידע להיות אכזר כל-כך כלפי היהודים, בשל מוצאם היהודי וקיומם כיהודים לכל דבר ועניין.
ולא זו בלבד אלא אף זו. אמנם, כאמור, היהודים האורתודוקסים, החסידים ובני הישיבות, החליטו נחושה להעמיד ילדים רבים ככל האפשר כדי לאזןאת הדמוגרפיה היהודית בעולם, אבל האמת היא שהם מעמידים משפחות גדולות כי כך היא דרך הטבע האנושי; האדם החי חיי משפחה תקינים יולד ילדים כפי שהבריאה מאפשרת בידו, והבריאה האנושית-הטבעית כמובן נבראה ונוצרה בידי האל, המצווה: "פרו ורבו". ואם יראו צורך להתערב במהלכה של הבריאה הטבעית יהיה זה בדרך-כלל כדי לסייע בהולדה, ולא כדי להפריע (כגון: באמצעות תרופות, ניתוחים, הפריות וכד'). לא ייתכן שהחיים הנורמטיביים יהיו תוך התערבות מתמדת בטבע הבריאה האנושית. היהודים יולדים ילדים כי הם יולדים ילדים וזהו. גם אהבת הילדים טבעית היא, בדומה לאוהב כסף אמיתי אשר לא ישבע כסף לעולם, כך אוהב ילדים אמיתי לא ישבע ילדים והם ממש תאווה לעיניו. רבים מן ההורים המעמידים צאצאים הרבה ? אינם עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות; מדובר בתופעה שאין צורך להסבירה, והאחרים ? המסרבים לבוא בברית הנישואין ולהוליד ילדים ? הם היוצאים-מן-הכלל, והימנעותם היא המעוררת תמיהה ומצריכה סרט תיעודי סנסציוני.

בין משמעויות אתניות למשמעויות דתיות
היהדות היא דת של עם, שכן ישראל הוא העם היחיד בעולם שדתו היא רק שלו. הנצרות, האיסלאם והבודהיזם התפשטו על פני כל העולם, ועמים רבים דבקים בהן. הדת היהודית היא דתו של העם היהודי, ואין עם אחר זולתו שמחזיק בה. על כן לא ניתן להפריד את הדמוגרפיה מחוכמת הדת. המצווה הראשונה בתורת ישראל היא "פְרוּ וּרבּוּ" (בראשית ח, יז). ההבטחה לאבות, החוזרת ונשנית לאורך כל ספר בראשית, היא שמשפחת בני-הברית תִרבה ככוכבי השמים או כחול אשר על שפת הים. ואולם אין להבינה כפשוטה ממש. לאמיתו של דבר, מן הבחינה המספרית תמיד היינו מתי-מעט, ובמקרא אף ניכר מתח מתמשך בין ההבטחה למציאות, כפי שאמר משה לישראל: "לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). נביאי ישראל חוזרים ומזכירים שלארץ ישראל לא תשוב אלא שארית הפלֵטה בלבד. בני-הברית עִם א-לוהי ישראל חיים תמיד על סף ההיעלמות, ושורדים רק בזכות הנסים.
למספר היהודים בעולם יש גם השלכות דתיות, לא רק אתניות. המסורת היהודית קובעת שבמעמד הר סיני נכרתה ברית שבה התחייב העם לשמור את חוקי התורה, ואלהים הבטיח להגן על עמו בארצו ולשומרו מכְּליה בגולה. נצחיותו של אלהים הבטיחה את נצחיות הברית, ומכאן את נצחיות קיומו של עם ישראל.
בהתמודדות עם הבעיות הדמוגרפיות של העם היהודי, המצווה "פְרוּ וּרבּוּ" צו השעה היא, ובכלל לא נושא לסרט תיעודי סנסציוני מעורר הדיונים הפומביים.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר הבית של אורי פז – פזל