Pearl Jam, שהיו מהלהקות המעצבות של צליל הגראנג' באמצע שנות התשעים, נחשבים גם הם ל"עושי צרות" בכל הנוגע לזכויות היוצרים (שלהם עצמם לכאורה, זוכרים?) בעיני חברת התקליטים שלהם.
את אלבומם האחרון הם הציעו להורדה חופשית באתר האינטרנט שלהם, יום לפני צאתו המתוכננת לשוק. כמובן שהמעשה הזה מאוד הרגיז את חברת התקליטים שלהם שדרשה מהם להוריד את הקבצים מהאתר לאלתר. האינטרס של חברת התקליטים הוא ברור. אבל שימו לב: המתווך מתווה ליוצר כיצד לשווק את יצירתו ומה מותר או אסור לו לעשות ביצירה שלו עצמו! שעה שהמחוקק התכוון בחוק זכויות היוצרים (בישראל זו בעיקר "פקודת זכויות היוצרים", מימי המנדט הבריטי ועדכנית בערך כמוהו), שהזכויות המוסריות על יצירה ישארו בידי היוצר שלה. אני לא חושב שהמחוקק התכוון להגן על האינטרס המסחרי, הצר, האנוכי של המתווך שלמעשה "תופס טרמפ" על היצירה של מישהו אחר. זהו כנראה התחליף במקרה וחברת תקליטים לא מצליחה לנכס לעצמה את הזכויות המלאות על היצירה – היא באה בתביעות ודרישות ליוצר, במסגרת החוזה שנחתם ביניהם. Pearl Jam בשעתו נכנעו ואכן הסירו את הקבצים, אבל הנקודה הובהרה. Pearl Jam אגב, לא עצרה שם ויוצאת בימים אלה במיזם חדשני נוסף בתחום השיווק הדיגיטלי הישיר שבעייני לפחות, הוא נפלא: מכירה חוקית של "בוטלגים" רשמיים.
?בוטלג" הוא כינוי סלנג להקלטה מאולתרת של הופעה חיה. Pearl Jam החלה השבוע להעלות הקלטות רשמיות של הופעות כמעט מיד לאחר סיומן לאתר האינטרנט שלה. הן ניתנות לרכישה בעשרה דולרים ליחידה, דגומות באיכות של 192 קילוביט לשניה שהיא איכות גבוהה מהמקובל, מוקלטות בידיו האחראיות של ברט אליסון, טכנאי הקול הקבוע של הלהקה ואולי הכי חשוב ? הן נקיות מכל תוכנה של ניהול זכויות דיגיטלי (DRM). כך שהרוכש יכול לצרוב אותן לדיסק, להעביר אותן לנגן MP3 ובאמת ליהנות מהקלטת המופע החי של Pearl Jam בכל אופן שיחפוץ. זאת, בניגוד גמור למצב העגום אותו תיארתי ב"חוטפי הסטריאו".
קראו לי נאיבי, אבל אני מאמין שצעד שכזה ומוצר שכזה, הוא בסיס חדש לאמון בין יוצרים לצרכני המוזיקה שלהם. מדוע לבזבז זמן ולחפש הקלטות לא איכותיות של הופעות באינטרנט, כאשר הלהקה עצמה מציעה לך את הדבר האמיתי, באיכות גבוהה ובמחיר שווה לכל נפש? יתרה מזאת, היעדר טכנולוגיות הגנ"ה, הוא כמו אמירה מצד האומן: ?אני סומך עליך, המאזין. אני יודע שלא תעשה במוזיקה שלי שימוש לרעה". ואולי אכן, זוהי תחילתה של ידידות נפלאה.
בניגוד לתחזיות השחורות של אחרים, אני דווקא חוזה עתיד בהיר לתעשיית המוזיקה, אך בתנאי פשוט אחד: שיעברו לעולם הדיגיטלי. התקליטור, כמו התקליט לפניו, הולך להיעלם ואלה שיתעקשו להיאחז בדיסקית הפלסטיק בכל כוחם, ימצאו בה משענת קנה רצוץ. אני גם לא חוזה אבטלה בתחום. אנשי הצוות שעבדו במכירת מוזיקה בנקודות מכר קימעונאיות יעברו, לאחר הסבה קצרה, למכור ולטפל בסחורה הדיגיטלית. את מקומם של התקליטורים יתפסו שלושה דגמי הפצה, כולם מבוססי קבצים:
האחד, כאמור, הפצה ישירה מהאומן לצרכן. אומנים, באתרי האינטרנט שלהם, ימכרו את המוזיקה שיצרו ישירות לצרכן והכסף שישולם תמורתה יזרום ישירות לחשבון הבנק שלהם. דוגמאות מקומיות שכאלה הם פישי הגדול דרך האתר שלו רדי-יו ויזהר אשדות.
השני, שירותי מוזיקה חוקית בתשלום. בעייני זהו הזרם העיקרי אליו יפנו חברות התקליטים אם הן חפצות חיים. שירות iTunes של אפל רשם מעל ל-30 מיליון הורדות עוד לפני תום השנה הראשונה לפעילותו, כאשר כל שיר נמכר במחיר של 99 סנט. כיום חברות המוזיקה מדברות על תמחור פרוגרסיבי, שלטעמי רק יפגע בהכנסותיהם. כיון שתצורת האלבום כפי שאנו מכירים אותה עומדת לפוס מן העולם, המושג החדש המחליף אותה הוא "אשכולות". חבילות של שניים-שלושה שירים מאת אומן מסויים שישוחררו כל מספר חודשים. מי שמובילה את החזית הטכנולוגית והחזון החדש בין החברות הגדולות, אולי בהשפעתו של צבי גל, היא וורנר מיוזיק. היא הייתה הראשונה להצטרף לשירות iTunes והיא גם זו שיצאה עם רעיון ה"אשכולות". דוגמאות מקומיות ומוצלחות לשירותים כאלה הם songs.co.il של NMC ו-iMusic שמייצג כמה לייבלים (יש צורך במילה עברית שתחליף את המושג, הלוא כן?) עצמאיים ובכך גם נותן במה למוזיקה שאינה בזרם המרכזי. היא משובחת בעייני, אבל זה ענין של טעם.
השלישי והחדשני מכולם, הוא רשתות שיתוף קבצים חוקיות. על פי דיווח של ה"גארדיאן", חברת Playlouder הבריטית תציע למינוייה שירות חיבור לאינטרנט (כלומר, ספקית, בדומה ל"אינטרנט זהב" או "נטוויז'ן" אצלנו) הכולל את האפשרות להחליף קבצי מוזיקה ביניהם באופן חופשי, תמורת 25 ליש"ט לחודש. החברה מצידה, תפריש לחברות התקליטים אחוז מסויים מרווחיה. אנשי Playlouder טוענים כי אם כל ספקיות האינטרנט בבריטניה יעברו להסדר דומה ? הדבר יניב 300 מיליון ליש"ט לחברות התקליטים מדי שנה בממלכה המאוחדת בלבד!
הדגם האחרון מביא אותנו לפיתרון רביעי מוצע שיאפשר לצרכנים לצרוך ולהחליף מוזיקה בחופשיות, תוך הבטחת תמורה הולמת ליוצרים. בכוונה לא מניתי אותו בין הפתרונות העתידיים האפשריים, שכן הפתרון הזה מתקיים גם היום, בהווה ובאופן נרחב: ?חוק הקלטות הריקות" והסדר דומה לגבי מדיות דיגיטליות כגון Mini Disc ו DAT שנחתם בשנות התשעים, קובעים כי אחוז מסויים מכלל המכירות של מדיות ריקות (קלטות, קלטות דיגיטליות ותקליטורי מיני) יועבר לחברות התקליטים ולאומנים כתשלום דמי תמלוגים. ההסדר הזה כבר קיים שנים כפיצוי הולם. מדוע אם כן, לא להחיל את אותו פיתרון בהסכם על ספקיות האינטרנט ו/או על נגני MP3? שכן בניגוד לכוננים קשיחים או לתקליטורים, שני האחרונים משמשים באופן כמעט בלעדי, להעברה ואחסון של קבצי מוזיקה. ממשלת קנדה למשל, שוקלת בימים אלה להטיל מס נוסף על נגני iPOD ודרכו לממן את תשלום התמלוגים ליוצרים. זהו פיתרון נאה וראוי. יתר על כן, זהו פיתרון שגודע את הפיראטיות בשורש, על אף שהוא מכשיר את השרץ בדיעבד. כל משתפי ומורידי הקבצים זקוקים לחיבור האינטרנט שלהם כצינור אויר לנשימה. אדרבא, הטילו את מלאכת הגבייה על ספקיות האינטרנט, במקום לרדוף אחרי המשתמשים הפרטיים. אנשים לא יהססו לפרוץ הגנות על קבצים או על תקליטורים, אבל יחשבו פעמיים לפני שיתחילו להלום בפטיש על צינור האויר שלהם.
על הדינוזאורים להפסיק לפלבל בעיניהם. הכוח לעצירת החורבן שלהם עצמם מצוי ברגליהם העצומות. אם יתגמשו מעט במקום רק לשאוג בזעם אל השמיים, יוכלו לא רק להינצל מהחורף הכלכלי הצפוי, אלא גם לרכוב על המטאור, הרחק הרחק אל תוך שמי הכלכלה החדשה ולשאת על גבם העצום תרבות ומוסר צרכני עדכניים, חירות יצירה ושגשוג לכל, מתווכים, אומנים וצרכנים גם יחד. וגר דינוזאור עם כבש.