שלמות היא מושג חמקמק. לעולם סוביקטיבית ובעיני המתבונן, לעולם נתונה לויכוח. בעוד שהגדרת יצירה כמושלמת נעשית על ידי אנשים כמעט כלאחר יד, הרי שפירוק אותה יצירה תחלק אותה בהכרח בהכרח לגורמים שלא כולם (ולמעשה ייתכן שאף אחד מהם) מושלמים בתחומם.

הדיון הנ"ל אינו פילוסופי בלבד. מוצא עצמו מבקר המוזיקה (שנקרא לו אני) מול אלבום (שנקרא לו American Water של ה-Silver Jews) שברור לו כי הוא מושלם. אך עדיין כל נסיון, ההכרחי לתאור החוויה המוזיקלית לקוראיו, לפרק אותו למרכיביו השונים, משאיר בידו רק רק פיסות חסרות שלמות אשר לא ניתן להשתמש בהם על מנת לתאר את השלם הגדול מסכום חלקיו.

למעשה, לחפש את נקודות החולשה של ה-Silver Jews היא כמעט משימה קלה מדי. החל מקולו צרוב הסיגריות והאלכוהול של דיוויד ברמן, מנהיג הלהקה, שספק אם היה מזכה אותו במפגש עם צביקה הדר, וכלה בלחנים פשטניים וחסרי השראה לרוב. אולם אף אחד מאלו לא עומד בדרכו לעשות את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר: לכתוב שירים.

הקלישאה אומרת כי תמונה שווה אלף מילים ? התהליך ההפוך, לעומת זאת, מסובך הרבה יותר. מעטים היוצרים שמסוגלים ליצור במילותיהם בלבד, בוודאי במתכונת המצומצמת של בית-פזמון-בית, ליצור את התמונות הריאליסטיות שיוצר ברמן בכמעט כל אחד משיריו. כל שורה היא חידה קטנה, פיסה מהפאזל שמרכיב את עולמו של ברמן, וכשכולם מונחות זו לצד זו, מתגלה תמונה מרהיבה.

וברמן, אחד מהאנשים היחידים שיכולים באמת לשאת בגאון את התואר "משורר רוקנ'רול", אכן נמצא בשיאו באלבום. ביד אומן ובתנועות עדינות משרטט ברמן שורה של רגעים – אמריקאים ובאותו הזמן אוניברסליים לחלוטין ? דרך תיאור התפרקות מערכות יחסים ("Random Rules"), סיפורם זוג פושעים חסרי מזל ("Smith and Jones Forever") ובעשרות שורות מושלמות שתופסות ברגע אחד מה שכותבים אחרים תרים אחריו חצי קריירה. ברמן מתבונן על העולם במבט היחודי רק לו. לעולם לא מפרש, לעולם לא מנסה לענות על השאלות או למצוא משמעות ? אבל תמיד מרתק ומעורר מחשבה בכל שורה ושורה.

"What would you say if I asked you to run away?
It's been done so many times I hardly know what it means." ( Blue Arrangements)

באחד הראיונות עם דיוויד ברמן הוא מספר שהוא וסטפן מלקמוס נהגו להתחמק מעבודתם כשומרים במוזיאון ולברוח ביחד לסנטרל פארק. מלקמוס, נוכח-נפקד באלבומיה של ה-Silver Jews מאז שהקים את הלהקה יחד עם ברמן בשנת 89, חזר ב-98 לשורות הלהקה על מנת להקליט את American Water ? ונוכוחותו המוגברת של מלקמוס היא כנראה הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לאלבום. ברמן ומלקמוס שוב בורחים ? ברמן מהקאנטרי העגמומי של אלבומיה הקודמים של ה-Silver jews ומלקמוס מ-Pavement, שהחלה בשקיעתה באותה תקופה ? אל תוך הפשטות המרהיבה של American Water. אמנם, לאורך תחילת שנות ה-90 הובילו מלקמוס וברמן את ספינות הדגל שלהם ? Silver Jews הצנועה ו-Pavement נסיכת האינדי הנוצצת, לכיוונים מנוגדים לחלוטין, אך באותו זמן שמרו יצירותיהם הנפרדות של השניים על גרעין רעיוני משותף שמאפשר לחיבור ביניהם להצעיד את "American Water" לשלמות.

ההובלה האומנותית נותרה גם באלבום הזה בידיו של ברמן, כך שהשירים לא גולשים כמעט לעולם למחוזות האבסורד המאפיינים את יצירתו של מלקמוס, אך עבודת הגיטרות והעיבודים המוזיקליים יכלו בקלות להשתלב בכל אחד משני האלבומים האחרונים של Pavement, ש "American Water" יצא ביניהם. אלו, בנוסף לשירה של מלקמוס בחלק מהשירים (שללא ספק עולה על ברמן ביכולות השירה שלו), שוברים כמעט לחלוטין את האווירה העגמומית של אלבומיו הקודמים של ברמן, ויוצרים את האלבום המהנה והמלהיב ביותר של ה "Silver Jews" מעולם.

"From the Carbon Dioxide Riding Academy
to the children's crusade marching through the downtown.
Well I think I'd die see, if you just said hi to me.
When something breaks it makes a beautiful sound. " ( Blue Arrangements)

ועדיין, נותר המבקר מול שוקת שבורה ? עם ביקורת לא מושלמת לחלקיו הבלתי מושלמים של אלבום מושלם, שספק אם מסייעת לו או לקוראיו להבין את הקסם הבלתי נדלה של American Water. ואולי אין אלבומים מושלמים כפי שאין אנשים מושלמים או חיים מושלמים. יש רק מסע ארוך ומפותל, שלעולם לא מגיע אל סופו, אל שלמות בלתי ניתנת להשגה, ומה שמזהה המבקר כאלבום מושלם הוא פשוט עוד צעד במסע הזה. כך שגם אם איננו יכול להסביר מה הופך את American Water למושלם, עדיין נותרה למבקר הידיעה כי הוא שלם יותר בזכותו.

הדבר הראשון שתבחינו בו יהיה קולו של טאנד אדמבייפ – צבעוני וכובש, פורץ ברב-ערוצי ומתנפץ לאלפי רסיסים. הדבר השני שתבחינו בו הוא קולו של קייפ מלון המלווה את אדמבייפ. הדבר השלישי שתבחינו בו הוא שלא תבחינו בשום דבר אחר.

הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שדיוויד סטיק, שותפו של אדמבייפ להקמת TV on the radio, בהחלטה הפקתית אמיצה, לא מאפשר לאף כלי נגינה לאיים על הדומיננטיות של מיתרי הקול של סולניה. לופים אלקטרוניים רפיטטיביים, מקצבי תופים חד-גוניים ועבודת גיטרות מינימליסטית הם רק רקע עליו מרחף קולו של אדמבייפ כשהוא מנחית מלוא החופן גרוב שחור, מוזיקת נשמה, גוספל ו-Doo wop ? תמיד בקדמת הבמה, לעולם כמעט ערום מכסות מוזיקלית, ושולט ללא מצרים בצליל של הלהקה. התוצאה המרהיבה שונה בתכלית מהסאונד המזוהה עם סטיק (שהפיק מוזיקלית, בין השאר, את ה-"Yeah yeah Yeahs" וה-"Liars") ולמעשה לא דומה לשום דבר אחר ששמעתי.

את ההבטחה שנתנו TV on the Radio במיני אלבום הנפלא שהוציאו ב2003, Young liars, הם מקיימים כמעט במלואה באלבום הבכורה שלהם, Desperate Youth, Blood Thirsty Babes, שיצא בתחילת 2004. אמנם, הצליל הקודר והמהודק שאפיין את Young liars איבד מעט ממיקודו והופך ל"מרוח" יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, אך רגעיו הגדולים של Desperate youth…(וכאלו ממשיכים להתגלות בכל האזנה והאזנה) הם גם כמה מרגעי השיא המוזיקליים של 2004.

בתחילת כל שנה עולה השאלה הכמעט רטורית ? האם ניתן עוד לחדש בעולם מוזיקלי ששמע כבר הכל? ובכל שנה מופיעים כמה הרכבים שנותנים לה מענה. כמו מתכון חדש ומושלם לעוגת שוקולד ? TV on the radio מראים שניתן לקחת את אותם קמח, ביצים וסוכר, וליצור מהם משהו מקורי וחדש, ובו בעת קליט וממכר מהשנייה הראשונה. זאת, יחד עם התשוקה המוזיקלית שמפגינה הלהקה, הן באלבומיה והן בהופעה הקצרה שזכיתי לראות בקיץ האחרון, נותנים תשובה נחרצת לשאלה.

"I know you heart can't grieve what your eyes won't see
but you were my favorite moment of our dead century" (dreams)

תחילה נעלמים הריחות והמראות, אחר גם צלילי הרקע והמחשבות. לבסוף נותר רק קולו של אדמבייפ, שלפרקים נשמע כמו האדם האחרון שנשאר במועדון הקריוקי, כשרק מכונת האפקטים נותרה ללוותו, ושר שיר שאף אחד אינו שומע.