?pick a song, any song? אומר מלקמוס הקוסם לקהל המשתאה, ומיד אוסף במטפחתו את השירים שנבחרו ומרסק אותם בפטישו לחתיכות קטנטנות. ואז, בעודו עוטה עליו את חיוך ה"אני אמנם חכם מכם בהרבה, אבל אין סיבה לעשות מזה עניין גדול" הוא מדביק זה לזה את שברי השירים, בסדר שרק הוא מוצא בו הגיון. מאחד מילים אקראיות למשפטים בלתי אפשריים, משפטים בלתי אפשריים לשירים חסרי הגיון, ושירים חסרי הגיון לכמה מן האלבומים הגדולים ביותר של שנות ה-90.
Freeze
don't move
You've been chosen as an extra in the movie adaptation
.of the sequel to your life
קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק, אבל זה קרה בערך באזור יום הולדתי ה20. למושג "להקה אהובה" לא הייתה את אותה המשמעות. אולי התבגרתי, ואולי אשם האינטרנט שהציף אותי במאות שמות וצלילים שמעולם לא שמעתי. שוב לא חיפשתי את הלהקה האחת. זאת שאשנן את שמות חבריה ואת סדר השירים בכל אחד מאלבומיה בעל פה.
ובכל זאת, אובדן התמימות המוזיקלי השאיר בי חלל שאלף להקות לא יכלו למלא. מעבר לחוסר היכולת לתת תשובה פשוטה לשאלה "מי הלהקה האהובה עליך" קיים גם הצורך לרכז את תפיסת עולמי המוזיקלית לשם אחד, לאלבום בודד, ללהקה אחת ? זאת שמנגנת רק עבורי.
בהעדר הלהקה האחת, מילאו את מקומה להקות לרגע. האם ייתכן שהתשובה הייתה מונחת כל העת מתחת לאפי?
Pavement פעלה בין השנים 91-98, השנים בהן התחלתי להאזין למוזיקה ברצינות. וכמו רוב להקות האינדי האמריקאיות מאותן שנים (או לפחות אלו שלא התגוררו באזור חיוג סיאטל), הצליחו לחמוק מתשומת ליבי, כך שלא זכיתי להכיר אותה בזמן אמת. כנראה שטוב שכך ? קשה להאמין שהייתי מסוגל באותה תקופה להבין את הקסם המבולבל והשברירי של שירי הלהקה, שנכנסה לעולמי בדיוק כאשר הייתי זקוק לה יותר מכל.
גם אני, ממש כמו Pavement, רחוק מלהיות טיפוס רוחני. ביטויים כמו "גורל" או "קשר מיסטי" אינם חלק מאוצר המילים שלי. ולכן קשה לי להסביר את המשיכה העזה שלי ל-Pavement זמן רב לפני ששמעתי שיר בודד שכתבה. אולי היה זה שמה האינגמטי של סולנה, סטפן מלקמוס, שנחרט במוחי לאחר שנתקלתי בקליפ מאלבום הבכורה שלו. אולי אלו הכתרים שנקשרו לשמה של Pavement בכל מקום שבו הוזכר, ואולי סתם אובססיה מוזיקלית לשנות ה-90.
תקופת ההמתנה לשמיעה האמיתית הראשונה של הלהקה התארכה אל תוך הטיול שלי באוסטרליה, בין השאר בזכות הדואר האמריקאי ששמר לו שני אלבומים של הלהקה שהזמנתי. במהלכה הספקתי כבר לפתח רמת ציפיות שלא ניתן לעמוד בה. Pavement, מצידה, אכלה את הציפיות שלי בלי מלח, בעוד שהדואר האוסטרלי, מצידו, הצטרף לעמיתו האמריקאי עם שלל מרשים של ארבעה אלבומים. אלו הוחלפו בשישה אחרים מיד עם שובי לארץ ? מה לא עושים בשביל אהבת אמת?
לסיכום הכתבה, הכותב החליט מראש שזו להקה מעולה, ואז הוא אפילו הקשיב קצת לשירים. וואו.
למושיקו – תתקשה למצוא מבקר רוק רציני שיחלוק על כך שפייבמנט היא להקה מעולה – כך שזה לא העניין פה. מדובר פה בלהקה האהובה עלי וגם בלהקה שלא קיימת כבר יותר מ-5 שנים, כך שעל ביקורת במובן המקובל אין מה לדבר פה. הכתבה נועדה לעודד אנשים להאזין לה (בעיקר אחראי לכך העמוד השלישי) ולתאר את תהליך ההתאהבות שלי בלהקה (אולי באריכות מוגזמת, אני מודה, בעמוד הראשון) – אבל העיקר פה הוא הנסיון לדלות משמעות מתוך החוסר משמעות הצורם של הטקסטים של פייבמנט – השאלה שאני מנסה להעלות פה לדיון (ואני מקווה שהצלחתי) – היא האם טקסט חסר משמעות, כשהוא כתוב היטב (כמו שהשירים של פייבמנט כתובים) יכול ליצור משמעות היחודית אך ורק לו- כיוון שגם החיים, ממש כמו הטקסטים של פייבמנט, מסרבים להיכנס למסגרות המקובלות. אם לדעתך המסר לא הועבר כראוי או יותר מדי באריכות – ייתכן ואתה צודק (גם אני משנה את דעתי בנוגע לכתבה הזו בכל קריאה) – בכל מקרה, הקשבתי הרבה יותר מקצת לשירים – וכמובן שהחלטתי מראש שמדובר בלהקה מעולה – האם עדיף היה שהייתי מגבש את דעתי בנוגע ללהקה לאחר שכתבתי את המאמר??