דבנרה בנהארט ב"בארבי" ת"א ? 6/7/06

בניגוד למקובל במחוזותינו בכל הנוגע להופעות מחו"ל, ההופעה של דבנדרה בנהארט ב"בארבי" ביום חמישי לא התקבלה בפרגון מקיר לקיר. רבים הגדירו את ההופעה כמאכזבת ? חלקם אפילו טענו שההתנהגות של הלהקה על הבמה גובלת בזלזול בקהל.

עדיין, דומני שמרבית המעריצים של דבנדרה בנהארט יכלו בהחלט להרגיש מסופקים אחרי ההופעה בבארבי. אחרי הכל, מוזיקה היא לא הדבר העיקרי בהופעה חיה, אחרת יכולנו כולנו לחסוך את כספנו ולנחות ישר באבולעפיה לסמבוסק שאחרי. הופעה חיה היא בראש ובראשונה מפגש בלתי אמצעי עם האומן המבצע, ולהופעה הזאת התייצב דבנדרה במלוא מדובלליותו.

והמדובללות הזאת באה לידי ביטוי בכל הבט של ההופעה. החל בחבורת הנגנים שכללה את כל קלישאות הפריק-פולק: מהבסיסטית מזוגגת המבט, לגיטריסט מנופח השיער ועד לבחור שרוקד תוך שהוא מנופף בחליל צד. קלישאות, אמרנו כבר?

דבנדרה, מצידו, פלט שטויות בקצב מסחרר. משהו על ריבועים, עיגולים וחתולים, או משהו כזה, פלט את ה"תודה!" המסורתי לקהל בתדירות שגרמה לו להישמע כמו פרודיה על פורטיס, ונעלם מהבמה בפתאומיות שהוא משאיר איזה איתמר שנבחר באקראיות לעלות לבמה לשמש כבייביסיטר עם גיטרה לקהל: "תודה! איתמר".

ארבע דקות מאוחר יותר חוזרים בנהארט ולהקתו לבמה, הבחור עם החליל פולט תירוץ עלוב על שלפוחית השתן של חברי הלהקה והחל החצי השני של ההופעה. שיפור ניכר הורגש הן ברמת ההופעה, שהתחילה להזכיר שבנהארט, מלבד ליצן במה, יודע גם לכתוב שירים מצויינים כמו ?Heard somebody say?, והן בחיבור בין בנהארט לקהל. האחרון התעצם כשבנהארט פשט את חולצתו (של תיכון אוסטרובסקי ברעננה ? כבוד!) ונשאר בג'ינס בגזרת ציון-לשבח-מאיגוד-האינסטלטורים. מדובלל, כבר אמרתי?

למי שמעוניין להתלונן, אכן סיפקה ההופעה של בנהארט תחמושת לא מועטה. ההופעה היתה קצרה יחסית, רבים מהשירים כלל לא היו של בנהארט, הבסיסטית נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט לתוך הקהל בכל רגע, הצפיפות ב"בארבי" הייתה כמעט בלתי נסבלת והבחור הגבוה מקדימה הסתיר לכולם. אני עצמי יצאתי מההופעה עם חיוך מאוזן לאוזן, באדיבותו של מר בנהארט, שביצע, בעזרתו של איציק סוויסה את "אני לא זמין" של מושיק עפיה. ואם זה לא מפגש בלתי אמצעי עם האמן, מה כן?

Silver Jews בבית מיומנה ת"א 10/7/06

רק בהדרן השני, כשדיויד ברמן נאלץ לסרב לבקשת הקהל לשיר את ?Send in the clouds? בתואנה שהוא פשוט לא יודע לשיר את מרבית השירים של עצמו, ובוודאי לא אלו שביצע לאחרונה לפני כמעט 10 שנים, הבנתי איזה מזל גדול נפל בחלקי.

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שני איזה הופעה סביר יותר שתתקיים בארץ השנה, של הביטלס או של ה-Silver Jews, לא מן הנמנע שהייתי מהמר על האופציה הראשונה. אחרי הכל, הביטלס היא להקה שהתפרקה, ושניים מחבריה עוד בחיים. ה-Silver Jews, לעומת זאת, כלל עוד לא היו קיימים אז.

בהופעה סיפר ברמן על ה"הפתעה" שהייתה לו כשגילה שאשתו יכולה להיות הבסיסטית, ולפתע לצאת לסיבוב ההופעות נראה כמו דבר קל. הקהל, שרבים ממנו מכירים את ההיסטוריה של ה-Silver Jews, הריע. רק הם יודעים עד כמה רצופה בקשיים באמת הייתה הדרך לסיבוב ההופעות הזה. היישות שנקראת ה-Silver Jews אמנם חתומה על 5 אלבומים ב-17 שנות קיומה, אך אי אפשר היה מעולם להגדירה כלהקה. דיויד ברמן, שרק ג'אנדק יכל לאיים בשנים האחרונות על מעמדו כסרבן ההופעות הגדול ביותר ברוק האמריקאי, צלל אל מתחת לרדאר לאחר כל אלבום ואלבום, ומלבדו לא היה אף חבר קבוע בהרכב. משם המצב רק התדרדר, כשברמן, במה שהגדיר מאוחר יותר כ"מסיבת מילניום מתמשכת" בילה את השנים 2000-2004 בהתמכרות הולכת וגוברת לכל סם אפשרי, שהסתיימה בנסיון התאבדות בעזרת כדורי הרגעה, וודקה וקראק.

בחזרה להופעה. לא ברור כיצד חוללה אשתו של ברמן, קאסי, את הנס, כשהצליחה להציל את חייו, לגמול אותו מסמים, להוציא עימו את אלבום הכמעט-קאמבק (שכן העלמות של חמש שנים אינה דבר חריג שמדובר בברמן) ?Tanglewood Numbers? ולשכנע אותו, במרץ השנה, לצאת לסיבוב הופעות ראשון אי פעם של הSilver Jews. אולם גם קאסי ברמן לא יכולה לחולל את הנס שיהפוך את בעלה לחיית במה. את מרבית ההופעה בילה ברמן עם ידיו מאחורי גבו, פה צמוד למיקרופון ומנעד תנועה של איש משמר המלכה האנגלי. גם הנסיון שלו לגלות חוש הומור לא עלה יפה. אני עדיין מנסה למצוא מישהו שיסביר לי את הבדיחה על החוואי שהפך לפאנקיסט.

אלא שבניגוד למקרה של דבנרה בנהארט, אין טעם להתווכח עם טיעוני הקטגוריה. ההופעה של ברמן איננה הופעת רוק רגילה, אלא בעיקר טקס דתי לעדת מאמיניו. זר פשוט לא יבין זאת. אלבומם האחרון של היהודים הכסופים אולי מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של שירי רוקנר'ול שהוציאו מעולם, אך על רובם מוכן הייתי לוותר בהופעה לטובת עוד ?Random Rules? או ?Slow Education?. גם דרישת הקהל לביצוע של ?Send in the clouds? המלהיב יכלה להסתיים במפח נפש, בהעדרו של סטפן מלקמוס הזכור כל כך מגירסאת האלבום של אותו שיר.

When I go downtown
I always wear a corduroy suit
Cause it's made of a hundred gutters
That the rain can run right through

רגעי השיא של ההופעה היו דווקא אלו שבהם זכו הצופים לצפות באדם שאינו יודע לשיר שר שירים שמעולם לא נועדו לביצוע חי. עבור עדת מאמיניו של ברמן אין תענוג גדול יותר מלצפות בברמן ממלמל ביובש את מילות השירים שמעולם לא האמינו שישמעו על במה, נותנים למילים לעבור דרכם, ממש כמו הגשם על חליפת הקורדורוי של ברמן, וחוזרים עליהם בליבם כאומרי תפילה.

בקרב על ההופעה שעשתה לי את השבוע, הפסיד בנהארט בנוק-אאוט לאיש גמלוני ומקריח שבקושי הצליח להישיר מבט לקהל. הפילוסופיה בגרוש, החולצה מרעננה, קו המכנס ורקדן שמנופף בחליל, בכל שבוע אחר אלו יכלו להיות קלפים מנצחים. אלא שבמקרה של ברמן והשירה הצינית והפתלתלה שלו, מדובר באמונה אמיתית ? כזאת שגם מחווה למושיק עפיה לא תוכל לנצח.