בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

השרש ש.ב.ר הוא אחד המעניינים בעברית. יש לו כל־כך הרבה פירושים! אז בואו נעשה קצת סדר.

משה יורד מהר סיני ושני לוחות הברית בידיו. הוא רואה את עגל הזהב ואת העם המחולל סביבו, ומתעצבן:

יִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר (שמות ל"ב פס' 19)

זה הפירוש שאנו מכירים ואוהבים (?!): לנפץ, לנתץ ולהרוס. אבל עוד קודם לכך, בספר בראשית, מופיע השרש בפירוש אחר. המזרח התיכון כולו מוכה בצורת, אך מצרים, בעקבות חלומו של יוסף, אגרה מזון:

וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם… רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם… וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ (ברא' מ"ב פס' 1 ו־6)

די ברור שכאן אין הכוונה למשהו שלילי במובן של ניתוץ וניפוץ. הרי יש שבר במצרים, ולכן זו סיבה ללכת לשם? הכוונה כאן לתבואה או בר, והפועל משמעו לקנות תבואה. יוסף, בנוסף להיותו מפענח חלומות הוא גם המשביר, כלומר, מוכר תבואה. מכאן אגב, כמו שניחשתם, המשביר לצרכן. נמשיך.

מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. גדעון בן־יואש השופט אסף כמה עשרות אלפי לוחמים להגן על עמו. במבחן המלקקים המפורסם ניפה גדעון את מרבית הלוחמים ונותר רק עם אלו ששתו בעזרת ידיהם, שלוש מאות במספר. המספר המועט של לוחמיו גרם למצביא לסקפטיות מסויימת, אך חלום שהוא שומע במחנה המדייני גורם לו לשנות את דעתו:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן–וְהִנֵּה-אִישׁ, מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת-מִסְפַּר הַחֲלוֹם, וְאֶת-שִׁבְרוֹ–וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּשָׁב, אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר קוּמוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת-מַחֲנֵה מִדְיָן (שופ' פרק ז' פס' 13-15)

לפי ההקשר הזה, קל להבין את הביטוי החלום ושברו: החלום ופירושו. זו לא הפעם הראשונה בה הביטוי בימינו מקבל משמעות שונה מהמשמעות המקורית, ראו למשל עצת אחיתופל.