שירי מהפכה: דע את אוייבך

במסגרת גל המחאה ששוטף את הארץ, יש רבים שגדלו בשנות התשעים. באותן השנים בלטה בסצינת הרוק העולמית להקת Rage Against The Machine (זעם נגד המכונה) שהתאפיינה בנגינה קצבית ורועשת עם צליל ייחודי (בגלל הגיטרה של טום מורלו), לצד תמלילים פוליטיים קשים, נוקבים ומלאי זעם.

מילות השירים שלהם הביעו עמדות שמאליות, סוציאליסטיות, עם טינה רבה כנגד אמריקה המתואגדת, השתלטנות התרבותית והדיכוי הממשלתי.

למילים לרוב היה אחראי זק דה לה רוקה, סולן הלהקה שהוא גם פעיל פוליטי בולט בחוגי שמאל.

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

מה הפלא אם כך, שאותם המסרים הקוראים לאחריות ממשלתית, להכרה באדם ויוצאים נגד הניכור הקפטיליסטי, עולים גם עכשיו, במחאה הישראלית הנוכחית – אצל מי שגדלו על ברכי "הורגים בשם ה…".

הרשיתי לעצמי לתרגם לעברית בית ומחצה מתוך "דע את אויבך" (מתוך אלבומם המסחרי הראשון מ-1992). אני חושב שהוא מאוד בעל משמעות לפעילי המחאה הנוכחית – דעו מי הם אויביכם. שתי השורות האחרונות אמנם אינן חלק מהשיר, אלא שיבוש שלי, שלאורך שנים אלה היו המילים שתרגמתי בטעות מתוך אחד הבתים. בכנות, הן דווקא מתחברות למסר הכללי.

מילה נולדה.

לחמו במלחמה, לעזאזל עם הנורמה!

אבדתי סבלנות,

נמאס לי מצייתנות.

מחשבות על מהפכה,

כל כך ברור המראה בשדרה,

מניפים אצבע משולשת לארץ השלשלת.

להיות עם חופשי בארצנו??

מי שמוכר לכם את זה – הוא אויבנו!

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

נמאס מכם, נמאס מכם –

הגיע הזמן לשלם!

דעו את אויביכם!

כן, יודע אני את אויבי,

המורים שלימדו אותי להילחם בי,

פשרה, היענות, הטמעות, כניעה,

בורות, צביעות, אלימות, והעליתא!

כל מי שמונעים ממך חשיבה נקיה –

הם אויביך!

שש שנים לנביאים אחרונים

בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

היכן שזקני השבט הולכים למות

רשימות, יעל מבקרת,עין הדג ועכשיו גם האייל הקורא. אתרי השיח והתרבות הראשונים ברשת העברית בשנתיים האחרונות הולכים אט אט לעולמם.

אז נכון, יש המון בלוגים, יש המון פריחה. אבל כמו שציין כאן דובי, מייסדו של האייל הקורא – אין שיח. וזה עצוב.

האינטרנט העברית התפתחה, גדלה והתבגרה – יש עשרות אלפי בלוגים (אולי מאות אלפי), אבל האתרים הוותיקים, שהיו פעם דגים בודדים בבריכה ריקה, עכשיו הולכים למקום שאליו זקני השבט הולכים למות.

"נביאים אחרונים" הוא חלק מדור המייסדים, או לכל היותר מראשוני דור הביניים, הוא אמנם נבנה על וורדפרס, אבל בגירסה 1.2, כשעוד אף אחד לא ידע כאן מה זה וורדפרס. ירון קידד את הממשק העברי אות אחרי אות, פיסת קוד אחרי רעותה (ואז בא הרטשטיין).

נביאים היה פעם בלוג שיתופי ואתר לביקורת תרבות חברה, עד שחלק מכותביו מצאו לעצמם במות נוספות או אחרות (כותב שורות אלה מחזיק במה נוספת במקביל, מתקוון). זו הצמיחה הטבעית, זו דרכו של העולם ואין להצר על כך.

הייתה תקופה שגם אנחנו שקלנו לסגור את נביאים, אבל אז החלטנו להפוך אותו לבלוג האישי של ירון, בעיקר, עם תרומה מזדמנת שלי (כמו בית המקדש השלישי) מהלך נבון שהותיר את נביאים רלוונטי וחי, אם כי חוטא מעט לייעודו המקורי (אנחנו עדיין כותבים כאן ביקורות ועדיין אוהבי עברית, לא לדאוג). וזה היה צעד נכון לאתר שחפץ חיים בעידן של עשרות אלפי קולות – ולא בודדים.

אבל אפשר עדיין למחות דמעה, ולהיזכר בימים אחרים, תמימים יותר, חלוציים, של הרשת העברית.

לחיי האתרים שכבר לא עמנו.

עוף החול של הבייטים: הסיפור של קומודור

LOAD “*”,8,1

למיליוני אנשים בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הפקודה הזו שמקורה במחשב הקומודור 64, הייתה חלק מההיכרות הראשונה שלהם עם עולם המחשוב האישי ועולם התכנות .

אך לא רבים מכירים מה שניצב מאחורי סמל ה-C והדגל: היסטוריה רבת התהפוכות של חברה חלוצית, שלצד אפל ואטארי, הייתה אחת החברות הראשונות בעולם לייצר מחשבים אישיים – כאלה המיועדים לבית, ולא למשרד.

קומודור ניצלה ממוות עסקי פעמים רבות, והיא נחשבה לסוג של חתול בעולם המחשוב של אז: היו לה כנראה תשע נשמות, והיא תמיד נחתה על הרגליים.

אחד מששים
ג'ק טרמל, נולד תחת השם איידק טרימלסקי ב-1929, בלודז' שבפולין. בגיל עשר היה עד לפלישת הנאצים לעיירת הולדתו, וכיהודים, כל משפחתו נשלחה לאושוויץ. אביו נפל קורבן לניסוי של ד"ר מנגלה ומת, לאחר ש"מלאך המוות" הזריק לגופו דלק.

אך טרמל שרד את מחנות הכפיה ("להיות אחד מ-60 ששרדו לעומת עשרת אלפים שמתו, שום דבר לאחר מכן לא היה קשה בשבילי”, סיפר פעם טרמל) והיגר לארצות הברית. ב-1948, הוא התגייס לצבא האמריקני, שם הוכשר כמתקן מכונות כתיבה.

לאחר ארבע שנים של שירות צבאי, פתח חברה קטנה לתיקון ומכירת מכונות כתיבה, ולאחר מכן עבר לקנדה שם פתח חברה דומה בשנת 1958.

טרמל, שחיפש שם עם הדר צבאי שיתקשר לדרגה גבוהה בחר בשם קומודור (דרגה בכירה מאוד בצי, מקור השם הוא בתואר אצולה צרפתי), לאחר נסיעה עסקית לגרמניה – וכיון שהשמות "ג'נרל" ו"אדמירל", כבר היו תפוסים.

ממחשבונים למחשבים
ב-1962, לאחר הסתבכויות פיננסיות שכמעט והרגו את החברה, פגש טרמל את אירווינג גולד (Gould), שהשקיע 400,000 דולר בחברה תמורת 17% מהמניות ותפקיד יושב הראש. גולד שלח את טרמל בשנים שלאחר מכן להתמחות באסיה בייצור של המצאה חדשה: מחשבוני כיס.

בשנים הבאות קומודור, שעברה לפאלו אלטו בקליפורניה (לימים עמק הסיליקון), שגשגה בעולם בזכות מכירות המחשבונים, עד שנדחקה מהשוק בידי טקסס אינסטרומנטס, ועברה בשנת 1975, להפסד של חמישה מיליון דולר.

אך באותה שנה לוותה קומודור שלושה מיליון דולר כדי לקנות חברת שבבים בשם MOS – מה שהפך אותה מחברה המייצרת מחשבונים, לחברה המייצרת מחשבים.

אחת התעלומות הגדולות של הקומודור 64 הייתה מדוע הציגה המערכת רק 38,911 בייטים פנויים, על אף שהזיכרון המלא היה 64,000 בייטים? התשובה היא שכמעט חצי מנפח הזיכרון נתפס בידי מערכת ההפעלה – קומודור בייסיק 2.0.

"מחשבים להמונים, לא למעמדות העליונים"
לאחד ממהנדסי MOS, צ'אק פאדל, היה רעיון מוזר: מחשב אישי לבית. טרמל נתן לו את החופש לבזבז את הכסף שלא היה, וכך נולד ה-PET: Personal Electronic Transactor, שהוכרז בינואר 1977, והיה ככל הנראה המחשב האישי הראשון בעולם (חודשים Photo by tomislavmedak, CC-BYלפני צאתו של ה-Apple II לשוק).

ה-PET נמכר בחנויות האלקטרוניקה "רדיו שאק", תמורת 595 דולר (באירופה המחיר היה כפול), ועד מהרה הצטברו הזמנות בסך שלושה מיליון דולר – שהצילו את החברה. שוב.

בשנים שלאחר מכן, התמקדה קומודור בשוק הביתי, תחת הסיסמה שטבע טרמל: “מחשבים להמונים, לא למעמדות העליונים". והוציאה ב-1980 את ה-VIC-20, מחשב עם יכולות גרפיקה וצליל מתקדמות לזמנו, שמכר 2.5 מיליון יחידות. קומודור הייתה חברה המחשבים הראשונה שהגיעה למיליארד דולר מכירות.

לידתה של אגדה
בתערוכת CES בינואר 1982, הוצג ה-VIC-30, שהיה שם הפיתוח של המחשב שלימים ייקרא הקומודור 64: מחשב עם זיכרון וסביבת עבודה בנפח של 64 קילובייט, מיד הפך לשיחת התערוכה ויצא לשוק באותה שנה.

ה-C64, היה יותר חזק ויותר זול ממתחריו כמו ה-Apple II או המחשבים של IBM. הוא היה קל לתכנות, הציג מיד עם העליה את מערכת ההפעלה מבוססת בייסיק, עם מסך כחול (שהיום, כמה משעשע, קיבל משמעות הפוכה, שלילית, בזכות Windows), נעים וידידותי. Photo By: shane doucette, CC-BY-SA

היה לו מקום לכרטיסי הרחבה, הוא התחבר גם לרשמקול קלטות או כונן תקליטונים חיצוני – להרצת תוכניות ומשחקים ומסך התצוגה שלו היה כל טלוויזיה ביתית.

המחשב הנמכר ביותר בהיסטוריה נולד. הוא הציג 16 צבעים (למרות שהשבב שלו היה מסוגל להציג 128 צבעים, לטענת מפתחיו) ושבב הצליל שלו, ה-SID 6581, היה מהפכני לתקופתו ויכל להשמיע שלושה "קולות" במקביל.

אגב, אחת התעלומות הגדולות של הקומודור 64 הייתה מדוע הציגה המערכת רק 38,911 בייטים פנויים, על אף שהזיכרון המלא היה 64,000 בייטים? התשובה היא שכמעט חצי מנפח הזיכרון נתפס בידי מערכת ההפעלה – קומודור בייסיק 2.0.

יכולת התכנות הקלה יחסית ותפוצתו הגבוהה הפכו אותו למושך למפתחים. ובשנות קיומו של הקומודור 64 נוצרו עבורו למעלה מ-10,000 משחקים ותוכנות שונות.

מי מבעלי הקומודור לא זוכר את Boulderdash או את “אולימפיאדת קיץ”? עוד אחראית קומודור על מחשביה, לפריחתה של סצינת ה"דמואים", מאמצע שנות השמונים עד שנות התשעים המוקדמות.

ניסיון ההחייאה המשמעותי ביותר של המותג קומודור עד היום, שנושא פירות מסויימים, הוא Commodore Gaming, כמותג של מחשבי גיימרים לפלח השוק העליון שהוצג ב-2007, ו"רכב" חזק על רגשות הנוסטלגיה הקשורים לחברה המקורית.

המלחמה על אמיגה
ברם, שיטות הניהול הברוטליות של טרמל והתנהלותו מול ספקים, הביאו לכך שקומודור נאלצה לעבור לפנסילווניה – וב-1984, החליט גולד להיפטר ממייסד החברה. טרמל עזב את קומודור עם 100 מיליון דולר בכיס, ואגו פגוע.

לאחר טיול באירופה עם אשתו, שב טרמל לארצות הברית, ורכש מתאגיד וורנר את חברת "אטארי" הכושלת בשעתו. הוא פיטר 95% מהעובדים, ביטל את רוב הפרויקטים – אך הציל את החברה – ששבה להיות שם מוכר בבתים, בזכות מחשבי ה-ST, שהתחרו ישירות בקומודור.

באותן השנים, פונה אליו חברת השבבים החדשנית "אמיגה", המחוזרת בידי ענקיות הטכנולוגיה אך חסרת הגרוש ומבקשת מימון. הוא מלווה להם מיליון דולר – שאמורים להיות מוחזרים תוך חודש בלבד.

שלושה ימים לפני תום המועד, כשהיה ברור שאמיגה לא תוכל להחזיר את החוב, מעוניין טרמל חד החושים, לרכוש את החברה תמורת 98 סנט למניה. אך האביר על הסוס הלבן של אמיגה, מופיע דווקא בדמותה של קומודור עצמה, שקונה את החברה תמורת 4.25 דולר למניה – ומחזירה לאטארי ולטרמל את ההלוואה בסך מיליון דולר.

ב-1985, מציגה קומודור את יורשו של ה-C64, הקומודור 128 (כותב שורות אלו היה בעליו הגאה של אחד), ואת האמיגה 1000 העצמתי לימיו, שכלל ריבוי משימות, מערכת הפעלה חלונאית, זיכרון של 256 קילובייט וכונן דיסקטים 3.5 אינץ' – במחיר של 1,300 דולר. מכירות הקומודור 128, שנמכר תמורת 300 דולר, החזיק את החברה מעל המים בשנת 1986.

תחילת הסוף
השנים הבאות היו תחילת הסוף של קומודור. האמיגה היה יקר לייצור, והשוק הוצף בתואמי IBM זולים וחזקים יותר מהקומודור 128. בשל שינויים תכופים בצוות ההנהלה וחוסר בהנהגה בוטחת, קומודור איבדה את מעמדה הבכיר בשוק הביתי, והפכה לחברת נישה.

רק לשם השוואה, בתחילת שנות התשעים, דגמי אמיגה עם מעבדים במהירות שעון של שבעה עד 14 מגההרץ (לאמיגה 3000 היה מעבד מוטורולה 68030 במהירות 25 מה"צ), התחרו עם תואמי 486 במהירות שעון של 33 מגההרץ, וכרטיסי גרפיקה וקול טובים יותר, כמו ה-SoundBlaster.

אמיגה הפך מחשב המזוהה בעיקר עם יוצרי וידאו ומולטימדיה באותן שנים, שהציג יכולות נאות בתחומי הצליל והגרפיקה, אבל במחיר יקר.

נפילתו של הקומודור
על אף מכירות סבירות של מחשבי אמיגה, אובדן השוק הביתי ומכירות הציוד ההיקפי ושורה של טעויות מצד גולד כמנהל – הרגו את קומודור. ב-1993, רשמה החברה הפסד של 107 מיליון דולר. ב-1994, הופסק מסחר מניית קומודור בבורסה של ניו יורק, וב-29 באפריל באותה הכריזה "קומודור אינטרנשיונל" על פשיטת רגל וחילוט של נכסיה.

שנה לאחר הפירוק, קנתה החברה הגרמנית ESCOM את קומודור, אך הסתבכה פיננסית בעצמה. בסופו של דבר, חברת גייטווי רכשה את המפעלים והטכנולוגיה, וחברת המחשבים ההולנדית טוליפ, השתלטה על המותג "קומודור" ב-1997.

התחיה כמותג מחשבי משחקים
טוליפ החזיקה במותג ללא מעש עד שנת 2003, בה ניסתה להחיות אותו. היא שיגרה לאוויר העולם את האתר CommodoreWorld.com, באמצעות חברת בת, ואיימה בתביעות על אתרים עצמאיים שהשתמשו בשם הנוסטלגי.

במקביל הוציאה לשוק כמה מוצרים קטנים, כמו דיסקונים (Disk on Key) ונגני MP3, שנשאו את השמות שהפכו למיתולוגיים, VIC ו-C64 – ללא הצלחה רבה. בשנת 2004, מכרה טוליפ את המותג לחברת המדיה יהורונימו, תמורת 24 מיליון יורו, וזו איחדה את כל פעילויות המותג תחת "קומודור אינטרנשיונל קואופוריישן". Courtesy of Commodore Gaming

ניסיון ההחייאה המשמעותי ביותר של המותג קומודור עד היום, שנושא פירות מסויימים, הוא Commodore Gaming, כמותג של מחשבי גיימרים לפלח השוק העליון שהוצג ב-2007, ו"רכב" חזק על רגשות הנוסטלגיה הקשורים לחברה המקורית.

קומודור גיימינג ניסתה לבדל את עצמה מול המתחרים על ידי מגוון גדול של עטיפות מארזים מרהיבות, שנושאות חותם אישי. מחזיקת המותג, מוכרת כיום גם פצפוניידים תחת השם קומודור.

אבל אולי התרומה הכי חשובה של קומודור גיימינג לשימור השם, היא העובדה שהחברה מציעה לבעלי Wii את האפשרות לשחק במשחקי קומודור המקוריים, באמצעות Virtual Console .

איפה קומודור היום?
לצד הזמינות המוסדרת של משחקים, לאורך השנים, מעריצים של מחשב ילדותם, הקימו אתרים עצמאיים שונים ומשונים המוקדשים לקומודור ולתוכנות שלו.

בין השאר, ניתן למצוא אתר המוקדש למוזיקה של הקומודור, מדמים (אמולטורים) שונים המאפשרים לשחק משחקי קומודור מקוריים על פלטפורמות כמו לינוקס או ה-iPhone – ואפילו מצאנו תוכנת טוויטר לקומודור 64 המקורי, שכיום הוא סוג של פריט אספנים מבוקש.

חברת קומודור אולי מתה, אך תרומתו ההיסטורית למחשוב האישי של המיזם שהחל ניצול השואה מלודז' לפני למעלה מ-50 שנה – תיזכר לנצח.