עד טיפת החיים האחרונה

האם החוק החדש שהועבר לאחרונה בכנסת ומאפשר הפסקת חיים יזומה של החולה הסופני בהסתייגויות המעוגנות בו, יהפוך את חיי החולים הסופניים ובני משפחותיהם לקלים יותר במלחמה על כל דקה וכל שעה של יקיריהם? של אותם בני משפחה שממילא שחוקים ודואבים, סחוטים ורדופי סיוטים וסבל, ומשלמים בבריאותם ולא-פעם גם בחיי משפחה תקינים ובפגיעה כלכלית על מסירותם?

לדברי הפרופ' כשר "אם חולה הנוטה למות כשיר לקבל החלטות, ההחלטות שלו יכובדו: ברצותו, יימשך הטיפול הרפואי בו עד הרגע האחרון, וברצותו, ייפסק הטיפול הרפואי בו כשלא ירצה בו יותר". הצעת החוק שהתקבלה קובעת מנגנונים שיאפשרו לחולה להודיע מראש על רצונו בגמר הטיפול בו, במידה שיגיע לשלב של חולה הנוטה למות, כאשר הוא עדיין כשיר ובריא, או כאשר כבר חלה.
באופן עקרוני, ניתן למנות ארבע פעולות שניתן לנקוט ביחס לחולה הנוטה למות:

1. המתת חסד.
2. סיוע רפואי להתאבדות.
3. ניתוק ממכשירים.
4. הימנעות מחיבור למכשירים.

הצעת החוק של ועדת שטיינברג מתירה רק את האפשרות המינימלית: להימנע מטיפול רפואי מעכב מוות (כגון: אי-חיבור למכשיר) כשמתקיימים חמשת העקרונות והתנאים הבאים שכל חברי הוועדה מסכימים עליהם:

1. איסור מוחלט על המתה אקטיבית ? ב"המתת חסד אקטיבית" מבקש החולה הסופני לזרז את מותו על-ידי נקיטת פעולה אקטיבית, כגון מתן תרופות במינון קטלני, הזרקת רעל וכיוצא בזה. יש הרואים גם בפעולת ניתוקו של חולה ממכשירי החייאה משום פעולה אקטיבית, אך הדבר נתון למחלוקת משפטית ואולי אפילו הלכתית.
2. היתר להימנע מטיפול רפואי מעכב מוות ? במצב של "המתת חסד פסיבית" מבקש החולה הסופני שלא לחברו למכונות תומכות חיים במגמה להאריך את חייו באופן מלאכותי. הדגש הוא על התנהגות פסיבית של הרופאים, אשר מתבקשים להימנע מכל פעולה שיש בה כדי להאריך את החיים. קיימת הסכמה רבתי בין חברי הוועדה על סעיף זה, רק כשמתקיימים שלושה תנאים יסודיים: החולה נוטה למות (אדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא, שלפי הערכה רפואית משך חייו הצפוי אינו עולה על חצי שנה), החולה סובל מאוד והחולה לא רוצה לעכב את מותו. היתר זה כולל גם הימנעות מחיבור למכונת הנשמה, בהתקיים התנאים הנ"ל.
3. לראשונה בישראל תהיה קיימת חובה חוקית לתת טיפולים מונעי סבל הן לחולה הנוטה למות, והן לבני משפחתו.
4. חלה חובה לקיום נוהל דיונים שקוף ומסודר בהשתתפות החולה או נציגיו.
5. אפשר להיענות גם להנחיות מקדימות ("צוואה בחיים"), בהתקיים התנאים הנ"ל.

פטנט ישראלי

   בנוסף לכך, יש גם שלוש נקודות מיוחדות: 

1. אי-חידוש טיפול שנפסק יכול להיות מוגדר כהימנעות מטיפול.
2. ככלל אין להרעיב או לייבש חולה למוות, גם כאשר מותר להימנע מטיפול רפואי דוחה למוות.
3. אין לנתק חולה מקוצב לב או ממכונת הנשמה, אך ניתן לחבר חיבור זמני למכונת ההנשמה, אשר יפסק אוטומטית במועד שנקבע מראש. לאחר הפסקה כזו מותר יהיה להמנע מחיבור מחדש, בהתקיים התנאים הנ"ל.

  
בעניין הניתוק ממכשירים מבדילה הוועדה בין מה שמכונה בעגה הרפואית "טיפול בדיד" לבין "טיפול רציף". טיפול בדיד מאופיין במחזוריות ? למשל הקרנות, טיפולים כימותרפיים או דיאליזה ? ובסיום כל מחזור, מותר לא לחדשו. בעניין הזה בעצם אין כל חידוש בהצעת החוק לעומת המצב הקיים. לעומת זאת, טיפול רציף, כמו מכונת הנשמה, אסור להפסיק בדרך של ניתוק. כמו כן, הוחלט בוועדה רעיון לעקיפת הטיפול הרציף: למשל, הקביעה שאי-חיבור כמוהו כניתוק או הפטנט הישראלי לחבר מעין "שעון שבת" (טיימר אלקטרוני) בעל מרווחי פעולה קבועים למכונת ההנשמה. פתרון זה מאפשר לנתק את החולה הסופני, ממכונות שיאריכו את חייו, על-ידי אי-חידוש הפעולה המחזורית של המכשירים ויאפשר לחולה למות בכבוד במסגרת המוסר וההלכה. כאשר תיפסק פעילות המכונות המנשימות במחזוריות ידועה מראש, יישבר רצף הטיפול, ויותר לא לחבר מחדש את החולה למכונה. שכן, הצעת החוק קובעת שאסור יהיה להפסיק טיפול רפואי בבני אדם, אבל יהיה אפשר לא לחדש טיפול כזה ? על-פי בקשת החולה. הטיימר יאפשר הפעלת מכונת ההנשמה למשך מספר שעות ואז את הפסקתה אוטומטית במועד שנקבע מראש, וכך יוכל החולה להחליט שאינו רוצה להתחבר שוב, וחייו יסתיימו. ועוד: "הסיוע להתאבדות הוא אסור, בין אם נעשה מתוך חסד וחמלה, ובין אם לבקשת החולה הנוטה למות". כלומר, "לא" רבתי להמתה אקטיבית.

הצעת החוק שהתקבלה קובעת כי בקביעת הטיפול הרפואי בחולה סופני, השיקולים הבלעדיים הם מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו. ההצעה גם קובעת כי חולה הנוטה למות שהוא בעל כשירות, כלומר מלאו לו 17 שנה ומסוגל להביע את רצונו, והוא אינו רוצה שחייו יוארכו ? יש לכבד את רצונו ולהימנע מהטיפול בו. ושעל המטפלים לעשות מאמץ סביר לשכנע את החולה הסופני לקבל חמצן וכן מזון ונוזלים כמו גם טיפולים שגרתיים.

נראה כי על אף שקשה היה עד כאב להשיג פשרה הולמת בסוגיה הטעונה בעד או נגד "המתות החסד", ההסכמה כבר התקבלה כחוק בישראל. "אני גאה ביכולת שלנו להגיע להסכמה כל כך רחבה בוועדה שיש בה כל כך הרבה גיוון מקצועי-ערכי חילוני ודתי", מצהיר הפרופ' כשר, מחברי הוועדה. "הגענו לאיזון בין ערך החיים, שהוא מיסודות כבוד האדם, לבין ערך החופש, שגם הוא מיסודות כבוד האדם, איזון מעשי בהסכמה כללית. וזו דרכה של הסכמה כללית, שהיא יכולה להתרחש במישור המעשי וכל אחד מחזיק בה לפי טעמו שלו".

במבט דומה בוחן גם הד"ר יחיאל בר-אילן, רופא פנימי בבית-החולים "מאיר" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב: "משתי סיבות יש לראות בחוק החדש פריצת דרך חשובה בתחום האתיקה הרפואית ובתחום יחסי חברה, דת ומדינה בישראל. הסיבה הראשונה קשורה לאופן קבלת החוק. ישראל היא למעשה המדינה הראשונה בה הצליחו הדתיים והחילונים להגיע לנוסחת פשרה מוסכמת כמעט בכל ההיבטים של הטיפול בחולה הסופני. הסיבה השנייה נוגעת לרעיונות מקוריים ויצירתיים, אשר אין להם אח ורע בחקיקות דומות בעולם".

לאחר מה שיצא לאחרונה מהולנד, המתירה באופן רשמי והמבצעת באופן מעשי המתות חסד אקטיביות, ויצא לאחרונה גם משוויץ ומבלגיה וממדינת אורגון בארה"ב (הארץ, 7.1998), שחוקקו אף הן חוקים המתירים צורות מסוימות של המתות חסד ? מביט העולם כולו בשבע עיניים במה שיוצא כיום מישראל: חקיקה ראויה ואף מופתית בסוגיה כה טעונה.

המאמר פורסם לראשונה בפאזל – אתר הבית של אורי פז