ערב חמישי האחרון היה גשום למדי. אנחנו בטור המכוניות המשתרך על דרך נמיר, ומתזמנים יחד עם הרדיו ארבעים דקות לשלושה קילומטרים. הפקקים סימנו כי אנחנו עומדים לאחר להצגה "חלום ליל קיץ", אבל האיחור הישראלי כל כך של תיאטרון תמונע , הביא לכך שאפילו הקדמנו בכמה דקות.
נכנסנו רטובים למדי לחלל ההאנגר הקפוא בתיאטרון. לא הרגשתי מרוכזת במיוחד, ולכן אמרתי לנהג המשמש גם כבן זוג (ולהיפך) שינסה לזכור סצנות ולשים לב לפרטים.
לא ידעתי עד כמה הוא ייקח את בקשתי כלשונה. בצאתנו רועדים מקור בתום ההצגה הוא פרט בפני את תשומת הלב הרבה שהקדיש לפרטים הרלוונטיים הבאים: גלריית התחתונים שלבשו הדמויות הנשיות השונות, השערות מנומקות על גודל השדיים של השחקניות , ומדוע מספר תנוחות שהוצגו שם לא אפשריות כלל ועיקר.
עכשיו, מלבד הטענות המפלות מגדרית שניתן לטעון כנגדו, אחרי רגע של מחשבה הגעתי למסקנה שקיבלתי את מה שביקשתי. הוא אכן שם לב לפרטים. זהו בעצם הרעיון המרכזי של ההצגה: שימוש מרובה במיניות.
השימוש בה לא מופרך. המחזה השייקספירי טומן בחובו הרבה רמיזות מיניות ושובבות. למי שלא בקיא בפרטי העלילה, מדובר במחזה שעלילתו מתחילה באתונה ערב ההכנות לחתונת זוג, שהצלע הנשית בו מאוהבת בגבר אחר, אולם מימוש אהבתם נאסרת על ידי הדוכס. הזוג הפוחז בורח ליער על מנת לממש שם, הרחק מההתנגדויות, את אהבתו. ביער, תחת כישוף ממזרי, מתרחשת שרשרת אירועים קומיים הקשורים לאהבה ולטבעה החמקמק.
זהו סיפור על תשוקות שמקבלות ביטוי רק במקום משולח רסן כיוון שהחברה כובלת את היצר והאהבה. כמו כן במקביל לעלילות האוהבים ישנה גם עלילה משנית על הפקת מחזה על ידי גילדה מקצועית, מה שמספק הרבה רגעי הומור סלפסטיק כהלכתו, ומהווה הצצה חטופה לאופן בו התיאטרון האליזבתני הפיק מחזות 
יותר מחמש מאות שנה לאחור.
את ההצגה ביימה הבמאית דפנה רובינשטיין בשיתוף פעולה עם אחותה הכוריאוגראפית מירה רובינשטיין. שיתוף הפעולה הזה הניב הצגה שהתנועה בה מושקעת מאוד. המחזה עצמו ממש דורש מיצב כזה, בשל היסוד הלא ריאליסטי של היער והפיות. אולם בהצגה בהפקת תיאטרון תמונע השמיטו, כנראה מטעמי תקציב, דמויות שאינן דמויות הליבה של המחזה, והיער על גלריית הדמויות המופיעות בו אנמי יותר, מה שמותיר את התנועה כשריד כמעט יחידי ליצירת אשליית הפנטזיה.
התנועה מלווה במוסיקה מוכרת ועכשווית על גבול הקלישאית, לה אחראי יחזקאל רז ומדגישה מאוד את הצד המיני של הדמויות: הקונספט המודגש הוא של תשוקה לא מרוסנת. העולם של ההצגה מנוהל לא מהשכל אלא מאזור החלציים.
לא הייתה לי בעיה עם הבוטות של ההצגה אם היא הייתה מצליחה לרגש או להביא לתובנות שהן מעבר לתעלול. נדמה לי אבל שההתמקדות דווקא בתנועה בוטה פספס את היופי והעידון שבמחזה, שמציע גם תפישת עולם חושית שהיא מעבר למינית גרידא.
הדמויות בהגיען ליער בעקבות כישוף שגורם להן להתאהב עד מעל לראש ביצור הראשון בו תפגוש עינם, מפתחות חשק מיני בלתי נדלה. אולם, כיוון שהדמויות בטרם הגיען ליער עוצבו כגחמניות ורוויות דחפים ותשוקות ילדותיות גם כך, לא נוצר פער בתפיסה של הקהל בין המצב בטרם הכישוף למצב בעקבות הכישוף.
כלומר אין פה "לפני ואחרי" דרמטיים. בהיעדר המתח הזה בין החיים הרגילים לבין היער, ההצגה מאבדת הרבה מן המשמעות. שהרי אם אין כבלים, מהו הטעם בשחרור?
ראויים לציון המעברים היפים בין עלילת האוהבים לעלילת המשנה, שבעיקר לקראת הסוף הצחיקה מאוד. כמו כן ניכר שיפור משמעותי באיכות ההצגה במחציתה השנייה. נקודת החוזק של ההצגה מעבר להיותה קלילה וכיפית בסופו של דבר היא המשחק. רוב השחקנים היו רב תכליתיים בהציגם יכולות תנועה וריקוד מרשימות בלי לוותר על משחק מצוין. בלט במיוחד בוירטואוזיות הגופנית שלו, כמו גם בהגשתו את הטקסט בצורה בהירה וקולחת, יובל סטוניס שמגלם את השדון פק שהוא זה שאחראי לכישופים וליצירת ה"קומדיה של טעויות". רוי מילר בתפקיד דמיטריוס ובתפקיד אחד מבעלי המלאכה המשתתפים בהעלאת מחזה מעלילת המשנה, מגלם תפקיד לא גדול – אך עושה זאת בחן ובהומור רב.
על אף הבעיות בעיקר ברמה הרעיונית, שווה בהחלט לפקוד את ההצגה. אין שום צורך בידע מוקדם וגם מי שלא נתקל במחזה מעודו, יוכל לעקוב ללא קושי, בין היתר הודות לתרגומו הקולח של אברהם עוז. מדובר בסופו של דבר, בהצגה שמדברת על נושא שאין איש שאינו מהרהר בו – רחשי הלב.