מאת: לארה וולמן
נפל דבר. ראינו הצגה טובה. ראינו הצגה טובה בתמונע. ובזול. אחרי רצף של אירועים מאכזבים שצפינו בהם בבית ההופעות האלטרנטיבי המקסים הזה, הפעם יצאנו אל הקור מרוגשים. בשביל פנינים כאלו שווה להתמיד. שווה לתמוך בשוליים, גם אם זה אומר לבלוע איזו צפרדע או שתיים בשביל לנשק נסיך, ובמקרה הזה מלך ? "מקבת'".
בתרגום מבריק של מאיר ויזלטיר, ובחלל סככת הענק הקפואה, איש הצבא הסקוטי ורעייתו השאפתנית, בוערים מתשוקה וחמדנות לכתר, ורוצחים את דרכם לפסגה. תחילה בהצלחה ואז בהישאבות לאכזריות שלוחת רסן, שטבע האדם מסוגל לה, ומביאה לחורבנם הנפשי והפיזי, כיאה לטרגדיה כהלכתה, כפי ששייקספיר היטיב לכתוב.
הבמאית לילך דקל-אבנרי, כך ניכר, למדה את המחזה היטב. היטב, על רבדיו הרבים ובחרה להתייחס לרובם. התוצאה מורכבת וטעונה אך לפעמים חוטאת בגודש יתר שמעיב מעט על קו נקי ואחיד יותר שהיה מותיר רושם של בימוי מהוקצע ובשל יותר. מקבת' שלה הוא שייקספיר, והוא תל אביב, והוא רמזים לכפר ערבי בגליל, בכל הברה שסאלח בכרי (שלאחרונה זכה לחשיפה מאסיבית עם עליית "ביקור התזמורת" לאקרנים) מוציא מפיו. הכאריזמה של השחקן, מחזיקה היטב את דמותו של מקבת' והוא מציג קשת רחבה של מצבים רגשיים כנדרש מהגיבור הטראגי.
הליידי, מגולמת בכישרון ראוי לציון על ידי איריס ארז, שמגיעה מעולם המחול. לצד קטעי תנועה שהדגישו את המיניות, הרצחנות והטירוף של ליידי מקבת', הציגה מונולוגים שקריאתם גורמת לתהות: מי בכלל מדבר כך. ואיך טקסט כזה ישמע אמין? אך ארז עומדת במלאכה בגבורה, כאילו היא נולדה עם הנחישות, האומללות והשיגעון הזה. כשהתקדשה לרוע, האמנתי שחלב שדיה אכן מוחלף במיצי מרה. כששפשפה ידיה בצלוחית ריקה בניסיון למחות מעליה דם שלא שם, דמיו של המלך הרובצים על מצפונה ? ריחמתי. כשהלכה סהרורית בין היושבים בקהל, כשהיא לוחשת בתחינה לבעלה "בוא למיטה"- קיוויתי לא להיות בנעליה לעולם.
הרחמים הללו, בתוספת האמביציה והרוע, הם שאמורים, בסופו של דבר, ליצור את הקתרסיס, תחושת ההקלה והזיכוך. מחד אתה יודע שלדמות מגיע להיענש, ומאידך, אתה מצטער על נפילתה. אך בסיום המחזה, הליידי ובעלה נראים כשני ילדים מותשים ששיחקו בפגיונות, יותר מאשר כצמד רוצחים מסוכנים. וכאן הרובד הנפשי, הפסיכולוגי, נכנס ומשחק תפקיד משמעותי, מציב בפנינו את האפשרויות המחרידות הגלומות בנו. כולנו. גבר ואישה, בשר ודם, שיכולים לקחת צעד אחד קדימה את משאלות הלב הכמוסות שלנו, לחטוא ולהחטיא.
נהדרת וראויה לציון הייתה סצנת המשתה שעורכים הליידי ובעלה לכבוד מכריהם, ובה מקבת? מתחיל להזות הזיות טירוף וחרטה. כל המשתתפים עוטים מסיכות גומי של חיות, כאשר מקבת? והליידי הן החיות האכזריות מכולן. מוזיקה וצבע חברו יחד, והבליטו את החייתיות שבמעשי האדם.
אמצעי הבמה נרתמים היטב להפקת המשמעויות מן הטקסט. לוח עגול וכסוף, המזכיר תקליטור ענק, הוא תפאורה רב תכליתית המהווה עוגן למיזנצסנה כולה. עליו נופל וקם דבר. הוא חוצץ בין חללים, מהווה מסך לצללים, נמרח בדם ומנוצל במקוריות לאורכה של כל ההצגה.
בנות הגורל, המוסרות את הנבואות המניעות את העלילה לבנקו ומקבת', מאוחדות באישה אחת, קרני פוסטל ,שספק שרה, ספק מדקלמת, שורות ערוכות למדי המעובדות בדגימן (סמפלר). התוצאה היא צליל 
מרתק ומיסטי שיוצק תוכן לבנות גורל שהן מעין מקהלה, שכל כך פסה מן העולם. הן מקבלות משמעות עכשווית, שלא לומר סקסית.
המוזיקה פרי עטם של קרני פוסטל ואסף אמדורסקי מלאת חיים גם כן, ושלובה היטב ברוח הדברים: ברגעי הרצח נשמעות גניחות ונשימות כבדות המזכירות, איך לא, את "אהובתי", הנוסטלגי. אהבה ורצח שלובים יד ביד בדיוק כפי ששייקספיר שתל בזוג הרצחני. בעבודת הווידאו של איתן בוגנים, המלווה את הופעתה של קרני פוסטל בדמות בנות הגורל, ניכר היה שלא הושקעה מלאכה. הסרטונים הוקרנו על הקיר האחורי ברוב הזמן ומעט על מסך טלוויזיה קטן, אך לא היה חדים מספיק, מרגשים דיים או מתוחכמים, כדי להצדיק את השימוש במדיום הזה.
הן הווידאו והן מרכיבים מסוימים בתפאורה (השתילים, המייצגים את היערות המתקדמים לעבר מקבת' למשל) ובתלבושות, גדושים מדי ויוצרים במה עמוסה משהו, עבור הצגה שכיוונה למינימליזם. בגזרת התלבושות, ענבל לובליך, ניסתה לרתום את הבד להפקת משמעויות. הדמויות לבושות בלבוש שאינו תקופתי: בתחילה בחליפות, ואז את מקומן תופסים בגדים המשקפים מגלומניה קורצת. חולצתו של מקבת' עליה מתנוסס כיתוב ציני ומושחז "keep it clean" , היא הברקה. חולצתה עם סמליל (לוגו) ""burger king של רעייתו, כבר קצת מיותרת. טרנטינו עשה על קריצות כאלו הרבה כסף. פה, חשבנו שקצת עידון היה מיטיב.
נהדרת וראויה לציון הייתה סצנת המשתה שעורכים הליידי ובעלה לכבוד מכריהם, ובה מקבת' מתחיל להזות הזיות טירוף וחרטה. כל המשתתפים עוטים מסיכות גומי של חיות, כאשר מקבת' והליידי הן החיות האכזריות מכולן. מוזיקה וצבע חברו יחד, והבליטו את החייתיות שבמעשי האדם. אך גם הסצינה הזו חוטאת במה שהייתה הבעיה העיקרית בהצגה הזו, התאהבות בקונספט. הצוות ידע שהוא עושה עבודה טובה ומקורית, וקצת התאהב במה שיש לו להציע, לכן גם הסצינה הזו, הייתה מעט ארוכה מדי, וחלבה את הפרה איפה שצריך היה לחדול.
שחקני המשנה בהצגה מהווים מערך מצוין ותומך: שרה כהן-סיבוני (שמתחלפת עם לני שחף-בנאי בגילום של מספר תפקידים קטנים), בנקו המגולם בדיוק רב וסרקזם על ידי שרון פרידמן ואברום פרידמן המגלם שני תפקידים קטנים – מאפשרים לטרגדיה הזו להירקם לכדי גוש שנתקע בגרון וממאן לעזוב.
צילום: גדי דגון, באדיבות תאטרון "תמונע"