הסרט "ביקור התזמורת" נפתח בכתוביות לבן על שחור בשלוש לשונות הסרט: עברית,ערבית ואנגלית שכמו מראש מודיעות לנו על כך מהמחזה שיוצג בפנינו אינו הותיר חותם, נשכח מלב, לא שינה דבר. אנו עומדים לספר סיפור קטן,אתם הצופים מוכנסים לוואקום היסטורי זעיר,פרצה-אנא התרווחו בכיסאותיכם.

קווי העלילה, הסיפור, אכן מינימאליים: התזמורת הקלאסית של המשטרה המצרית מגיעה לביקור בישראל לנגן במרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה. איש אינו מגיע לשדה התעופה לאסוף אותם וכך נטושים בישראל העכשווית, תחת שרביט המנצח של ראש התזמורת הסגפן והנחוש, המגולם על ידי ששון גבאי, מטלטלת החבורה בניסיון לאתר באופן עצמאי את מקום ההופעה הייעודי. כך הם מוצאים עצמם בעיירת פיתוח בנגב.

במקום כה שונה מסביבתם הטבעית, בולטים כמו פיל בחנות חרסינה וקרואים כמו וסת בליל הכלולות , הם "נתקעים" לילה ובאים במגע עם גלריית הפרברים האנושית. שם, הם נחשפים למשברי היומיום שלהם ולדמויות המשוועות לזריקת מרץ שתנער אותם מהשגרה האפרורית וכמהה לקצת מערב או לכל הפחות לקצת "תל-אביב", אכן סיפור פשוט. לאור הכתוביות הפותחות הללו אני חושבת שנכון לבחון את הסרט ומטרותיו:

האם היוצרים (בפועל,להבדיל מהמוצהר) אכן לא מתיימרים להביא חידוש גדול או יצירה רבת משמעות?האם אכן הם מביאים כאן סיפור לשם סיפור, אנושי בלבד שהשיבה ממנו לסדר היום, אינה מעלה או מורידה דבר, מעין "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ' גרסת ישראל ומראש הכתוביות מסנגרות ומנמיכות ציפיות-מודיעות על היעדר יומרה לעסוק במשמעויות פוליטיות,תרבותיות וחברתיות או שמא הכתוביות אירוניות,כעוסות על כך שאירוע כגון העומד להיות מסופר נשתכח מלב, לא הזיז לאיש שבמקרה בעל חשיבות מערער שלווה שנשכח כיוון שהושתק או שהיינו עיוורים לחשיבותו?

פה נדמה לי שהיוצרים לא בחרו צד,לא הכריעו מה הם מנסים לומר או אף גרוע מזה-ירו לכל הכיוונים מסתתרים מאחורי הילה כללית- "שכל אחד ייקח את זה לאן שייקח את זה, כל אחד והפרשנות שלו", סרט שמתנחמד לכולם. הסרט סובל כך נדמה לי מהיעדר אמירה חזקה, לסרט אין זעקה , כך הוא מתחיל וכך הוא נגמר ? כמו יצירתה המוסיקלית הלא גמורה של אחת הדמויות ,נגדעת. ככה. וככה זו לא תשובה. בכל מקרה לא תשובה אחראית דיה ולא הולמת לסרט בסדר גודל של הפקה מושקעת כזו.

וכאן גם המקום לשבחים: על הדיוק בצילום והעריכה החכמה, ניקיון בפרטים, ורוב הזמן אסתטיקה קולנועית מפותחת, כמו גם משחק מעודן ודיאלוגים מצוינים. ניכר שמישהו שם היה עם היד על הדופק בכל מה שקשור לקצב. הסרט, כיאה ליצירה שמעמידה אמנים מוסיקליים במרכזה, מתוזמר היטב לכדי מוצר זוכה פרסים, שממבט ראשון קשה לומר עליו מילה רעה או לשים את האצבע על הליקויים בו.

אם היצירה גרידא מדברת על תכנים אנושיים אוניברסליים של חמלה, מדוע דוחפים לנו את הפוליטי והחברתי בדלת האחורית? האם סרט ישראלי לא יכול לעמוד בזכות עצמו ללא המימד של מתח חברתי ופוליטי? האם סרט ישראלי שאינו קומדיה קלילה צריך להתנצל על כך שהוא יוצר קולנוע אנושי קטן פשוט וצנוע?

אבל משהו בשימוש במילה "מוצר", מאוד צורם לי כאשר באים לתאר יצירה. אין ספק שהסרט בנוי להביא קהל ואכן משיג את מטרתו ומוציא אנשים לצפות בסרט ישראלי. השאלה היא, האם עטיפת המוצר המבריק הזה מסתירה בעצם תחתיה הרבה ריק תוכני ופחד לומר משהו באמת, בלי פחד להחמיץ קהלים או פרסים שניתנים בקלות רבה יותר לסרטי "קונצנזוס" שלא מכעיסים אף אחד, ומראים עד כמה הקולנוע הישראלי "על המפה", מקצועי, או חלילה מביך כשהיה בעבר.

יש משהו לא אחראי וילדותי אפילו בפניה הכול כך בוטה וישירה לחיבוק חם, ואהדה על חשבון אמירה משמעותית. התזמורת של קולירין, היא מצרית ותהיה זו תמימות להתכחש לערביותה, ולומר שבעצם זה רק סיפור קטן ואנושי שהרי אם כך תהיה זו תזמורת דנית או שוודית או ממדינה מערבית באמת שאינה עוינת, בהווה, או בעבר, או בעלת מתיחות ביטחונית פוליטית ביחסה לישראל.

אם היצירה גרידא מדברת על תכנים אנושיים אוניברסליים של חמלה, מדוע דוחפים לנו את הפוליטי והחברתי (ערביות לייט, פרברים, אזכורי סממנים מזרחיים תרבותיים,תמונת טנק ועוד) בדלת האחורית? האם סרט ישראלי לא יכול לעמוד בזכות עצמו ללא המימד של מתח חברתי ופוליטי? האם סרט ישראלי שאינו קומדיה קלילה צריך להתנצל על כך שהוא יוצר קולנוע אנושי קטן פשוט וצנוע? האם צריך להביא באופן מאולץ דיון של מתחים ושסעים בחברה? לדעתי לא. יש מקום לשני סוגי הסרטים. אבל חשוב שידעו היוצרים ויחושו בנוח ליצור לשם היצירה והחוויה ולא יתאמצו ו"יסבנו" אותנו הקהל , על הדרך, בסרט שמרגיש פוליטי, מתנהג חברתי והוא בעצם ברווז גומי, גם אם חמוד.

מעניין כמו כן לראות, כמו גם מביך שהסיפור המסופר פה, מבחינת קווי העלילה, אינו חדשני כלל ועיקר. דוגמא בודדת היא א. ב יהושוע בספרו "מות הזקן" כבר ב-1963, עשה כמעט את אותו המהלך הסיפורי כאשר הוא מתאר בסיפורו "מסע הערב של יתיר", יישוב שכוח אל כללי כלשהו ומספר על שגרתם הכמהה למערב.

שגרתם, כך הם חשים, תופר בדרך אחת: ביקור מה"חוץ", העיר הגדולה, המערב. משכזו לא מגיעה הם לוקחים את כוחם היחיד , תחנת הרכבת שלהם, המובילה מהם אל החוץ ומחבלים בה. כמהים לכך שיבחינו בהם, לזעזוע, לפורקן מהבדידות והזעם שהם אוצרים בהם. ללא אזכור אחד ויחיד לשנה או לישראל, יהושוע מתאר את החלום ושברו, את האלימות הגלומה בניתוק ובפרברים כמו גם את המין המתריס כמפלט, שאצל קולירין, גם עם טנק בחזית, סרט דובר דובר שפות ותזמורת ערבית שלמה – לא ניתן לזהות בבירור עם קול ואמירה ייחודיים.