בין סרבנות של חיילי צה"ל לקיים פקודות בעקבות הוראת רבנים, בין תאונות דרכים קטלניות ובין מקרי רצח כתוצאה מאלימות חסרת פשר עובר קו דק, אדום כשני: אובדן הסמכות. היחיד שדוחה מעליו את סמכותה של החברה, ויורק בפניה. הקריאה שאולי מבטאת זאת יותר מכל ונשמעת יותר ויותר: ?למה מי הוא??, שלוש מילים מזלזלות, המבטלות לחלוטין את הזולת ונשמעות גם כלפי מי שאמורים לייצג את סמכותה של החברה בפני היחיד: מפקדי צבא, שוטרים במדים, מורים ורופאים.

אותן שלוש מילים מזלזלות צמחו על קרקע פורייה בעשור האחרון ומחצה, שהורוותה על ידי שלושה גורמים: שחיתות שלטונית, ליברליזם יתר והיעדר שלטון חוק.

על שחיתות שלטונית אין צורך להכביר במילים. על כס ראש הממשלה יושב בימים אלה אדם הנחשד בפלילים והפרת אמונים לציבור בעת שכיהן כשר. אך חבר מרעיו אינם טובים ממנו, נזכיר אך אחדים לאורך השנים: אריה דרעי, צחי הנגבי, יצחק מרדכי, משה קצב ובל נשכח את ראש הממשלה הקודם ובניו, שאחד מהם צפוי בקרוב לרצות עונש מאסר בעקבות מעשים דומים, וגם הוא, כיהן כחבר כנסת רב עוצמה הבוחש בקלחת.

מר ישראלי נושא עיניו מעלה, ורואה את נבחרי הצבור, את מנהיגיו ? מי שאמורים להיות מופת ודוגמה ליושרה ללא רבב, מציגים את ההיפך הגמור: חוטפים, בולסים ו"עושים לביתם", תוך שהם חומסים נכסי צבור ותוך הפרה מוחלטת של האמון שהעניקו להם בוחריהם. כמו בשורה ההיא מתוך "מעשנים ביחד" של להקת "תיסלם" ? אם להם מותר אז למה, למה לי אסור?

הגורם השני להתפוררות החברתית, ליברלזציית היתר, נבנה בעצמו משלוש מגמות הנארגות אחת לתוך השנייה. כניסתו של ערוץ 2 לחיינו בתחילת שנות התשעים והפרסום המסחרי בטלוויזיה, הציבו את האדם הצורך, ה"הומו-קונסומוס? אם תרצו, בראש סולם הערכים. עליכם לייצר יותר כסף על מנת לצרוך יותר מוצרים שאין לכם צורך בהם. אלה הגבירו את התחרותיות במשק לכדי דריכה על גופות – ויחד עם הפרטה חסרת רסן בימי נתניהו, שהעבירה נכסי צבור לידיים פרטיות בקצב מסחרר, המרחק לאובדן הסולידריות והאחריות החברתית היה קצר.

לכל פעולה יש תגובת נגד, וכאשר הפרט נתלש מהחברה והניכור משתלט עליו, הוא מחפש משמעות בקרב מסגרות זהות ישנות. וכך, התחזקה החלוקה לשבטים בחברה הישראלית, המשוסעת גם כך. קריעה זו לגזרים ביחד עם פרטים, שלא הצליחו לעלות על רכבת הקפיטליזם הדוהרת אלא נדרסו על ידה, הולידה תופעות מכוערות כמו ההשתמטות משירות צבאי בכל השבטים (איש איש ומניעיו) והסרבנות מימין ומשמאל.

אך הסמכות של מדינת ישראל כמכשיר חברתי יעיל של עם ישראל, עומדת להתפורר סופית עם קריסתו של שלטון החוק. כבר לפני שנתיים, הודה פרקליט המדינה ערן שנדר, כי המדינה כשלה מלספק ביטחון אישי לאזרחים. דברים דומים השמיע לאחרונה מפקד מחוז תל-אביב הפורש ניצב דוד צור, שהודה שהמשטרה לא מסוגלת להשתלט אפילו על בריוני רחוב, קל וחומר לפענח עבירות "סבוכות" יותר כמו עבירות רכוש. על טיפול יעיל ומרתיע בברוני העולם התחתון אין בכלל מה לדבר. אלה עושים במדינה ובחברה, כבתוך שלהם.

אנחנו צריכים להביא לאור הזרקורים את הגיבורים האמיתיים: את הנותנים בסתר, את הלוחמים אמיצי הלב, את הפעילים החברתיים ? ההוא שהקים עמותה, הפעילה ההיא שעובדת עם נוער בסיכון, הלוחם שאיבד את רגלו בפעילות מבצעית וכעת נלחם על שיקומו. אלה צריכים להיות הגיבורים שלנו.

אובדן ההרתעה הזה, הידיעה הזו בתודעתם של האזרחים שמורא החוק הוא דבר לא קיים, מביאה אנשים נורמטיביים שבנסיבות אחרות בהן נוכחותו של החוק הייתה מרתיעה אותם, לעשות מעשים שלא יעשו. כך יש לנו קטטות בכבישים, אזרחים ששולפים אקדח על שוטרים, רופאים שמוכים בחדר המיון בבואם להציל חיים ונהגי משאיות שנוטלים אותם בשעה שהיו אמורים לשבת מאחורי סורג ובריח ולא מאחורי ההגה.

אפשר לספוק כפיים, לקטר ולקונן. אומנם אנחנו קרובים אל פי תהום, שלאחריו לא נוכל לקיים יותר חיי חברה סדירים, אבל גם יש תרופות, יש תקווה, והמצב אינו בלתי הפיך.

המלחמה האחרונה בלבנון הוציאה מאיתנו את המיטב כחברה, ויעידו על כך אותות ההצטיינות והציונים לשבח הרבים שחולקו ללוחמים במערכה. גם אם הקברניטים הפגינו שלומיאליות בניהולה, הרי העורף שספג בגבורה, העמותות שנחלצו לטובת הנזקקים וכמובן, החיילים הפשוטים, הוכיחו כולם שהחברה הישראלית מסוגלת לרבות. אך נשאלת השאלה: מדוע יש צורך באיום חיצוני על מנת להפריח את שממת האחריות החברתית? מדוע אי אפשר לנהוג כך גם בימי שגרה?

לכל אחד מהגורמים שהצגתי יש מענה. ראשית, יש להחזיר את האמון בשלטון החוק, לשקם את ההרתעה ולמגר את השחיתות השלטונית. כפי שכבר ציינתי בעבר, על אף כוונותיו הטובות של המפכ"ל הנוכחי, המשטרה היא גוף חולה ומסואב מכדי למלא את המשימה הזו. צו השעה הוא הקמתה של רשות סטטורית שתפקידה הוא חקירת פשעים ובעלת סמכות שיטור אוניברסלית, לצד מדיניות יד קשה של "אפס סובלנות", כמו זו שהובילו (בהצלחה) ראש העיר ג'וליאני והמפקח הכללי של משטרת ניו יורק הווארד ספיר בשנות התשעים של המאה העשרים.

אותה רשות לחקירת פשעים, בעלת סמכויות נרחבות לחקור ולהביא לדין נבחרי ציבור שסרחו והחייבת מענה לציבור שולחיה בלבד, תרתיע ותחזיר לדרך הישר את אלה שהשררה העבירה אותם על מוסריותם.

לאחר שיקום ההרתעה, נצטרך לאחות את הקרעים ולהפריח מחדש את הסולידריות החברתית, את האחריות לאחר. זאת ניתן לעשות באמצעות מכשירים חברתיים כמו תנועות הנוער ? אבל גם באמצעות עידוד ממשלתי להתנדבות מחד והטלת עונשים כבדים על פגיעה במשרתי ציבור מאידך.

גם אנו, בתקשורת, חייבים להכות על חטא ולרומם גיבורי תרבות מסוג אחר. לא הגיגיהן של דוגמניות בנות עשרה ריקות מדעת, ולא שאיפותיהם של שחקנים/זמרים שהעדיפו להשתמט משירות צבאי או לאומי על מנת לקדם את הקריירה שלהם. אנחנו צריכים להביא לאור הזרקורים את הגיבורים האמיתיים: את הנותנים בסתר, את הלוחמים אמיצי הלב, את הפעילים החברתיים ? ההוא שהקים עמותה, הפעילה ההיא שעובדת עם נוער בסיכון, הלוחם שאיבד את רגלו בפעילות מבצעית וכעת נלחם על שיקומו. אלה צריכים להיות הגיבורים שלנו.

במקום לשאול "למה מי הוא??, עלינו לשאול "למה מי אנחנו?? – ומי אנחנו רוצים להיות, כחברה.