לא מעט להקות עסוקות בבריחה מהצל של עצמן. Radiohead מנהלים בשנים האחרונות מסע פרידה מוצלח ממעמדם כגיבורי גיטרה, ה-Liars הפכו מלהקת הPunk-Funk הכי חצופה בשכונה לסוג של "מיומנה" פסיכודלית, ואפילו Low למדו להפעיל דיסטורשן.
אלא שעל כל להקה שעוברת את השינויים הללו בהצלחה, קיימות רבות וטובות שאיבדו את הכיוון ברגע שהתרחקו מהצליל שהעלה אותם לגדולה. Modest Mouse הם בפירוש לא להקה מהזן הזה. הדבר שהם עושים הכי טוב זה לא להשתנות כמעט כלל.
ממש כפי שאפשר לסמוך על כך שספר חדש של פול אוסטר יספר על גבר שאיבד את כל היקר לו ויוצא למסע של גילוי עצמי, כך ניתן לסמוך על אייזק ברוק שיהפוך כל אלבום של Modest Mouse לצינור ישיר למאגר הפסיכוזות ולחרדת המוות שלו. האזנה לאלבומה החדש של הלהקה, ?We were dead before the ship even sank?, העלה בי את התהייה: האם ברוק הוא אכן הטיפוס המצטייר דרך אלבומיה של הלהקה? האם לא קורה שהוא מתעורר בבוקר עם מצב רוח טוב ומחליט לשיר שיר על איך שהכל מסתדר בחיים? ואז אני נזכר שהדבר אכן קרה פעם אחת, והוליד את הלהיט היחיד בתולדות הלהקה.
תחילה בא ?Moon and Antartica? ? אלבומם הרביעי משנת 2000, אך זה שהפך אותם מלהקת שוליים עם שובל מעריצים קטן ואיכותי לאחת הלהקות הבכירות ביותר בעולם האינדי האמריקאי. Modest Mouse הציגו צליל דחוס ומלא חרדה, אך גם מלודי וקליט למדי, הנשלט על ידי סגנון השירה (או שמא יש להגיד "סגנון הצוויחה") של ברוק. ?Moon and Antartica? הוא אלבום גדול מהחיים ? מעין קאנטרי סוף העולם הכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו (?That?s how the world began, and that?s how the world will end? שר ברוק כבר בשיר הראשון באלבום). אלא שהמוות על פי ברוק, בדומה לחיים שקדמו לו, אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. צניעות, למרבה האירוניה, איננה התכונה הבולטת של Modest Mouse.
מה הצעד הבא אחרי יצירת מופת שכזאת? התשובה על פי Modest Mouse הייתה: להישאר במקום. ?Good news for people who like bad news?, אלבומם החמישי של Modest Mouse מעודן מעט מוזיקלית מקודמו, וגם לא רדוף בחרדת סוף העולם של אותו אלבום. אך הוא מתבסס כמעט במלואו על הסגנון המוזיקלי שהגיע למיצוי ב?Moon and Antartica?.
גם הטענות שנשמעו כאילו Modest Mouse "התרככו", מגוחכות ? בעיקר כיוון שאובססיית המוות של ברוק הגיעה ב?Good News?? לשיאים חדשים, כשהוא לא פוסק מלעסוק במותם של מקורביו ושלו עצמו (?You wasted life, why wouldn?t you waste the afterlife?? ו? Are you dead or are you sleeping? God I sure hope you are dead?, הם רק שניים מהציטוטים מתוך האלבום).
אלא שלפחות מהבחינה המסחרית ?Good news for people who like bad news? היה הפתעה מסחררת ? לא רק בשל המכירות הנאות של האלבום עצמו (מליון וחצי עותקים בארה"ב), שכן מצעד מכירות האלבום האמריקני נצבע כבר ממזמן בצבעי אינדי עזים (ראו גם כתבתו של גיאחה בנושא) ? אלא בעיקר בשל העובדה שסינגל של הלהקה, ?Float on?, התברג למצעד הלהיטים האמריקאי.
מדוע הפתעה מסחררת? משום שבניגוד לאיים הבריטים, שם הגבול בין מיינסטרים לשוליים מטושטש עד לא קיים, דבר שבא לידי ביטוי גם במצעדי הלהיטים, בהם גר זאב עם כבש ורובי עם מסיבת בלוק ירבץ, מצעד הלהיטים האמריקאי הוא עדיין אזור ללא אינדי, בשליטתם הכמעט מוחלטת של הביונסות והג'סטינים למיניהם. גם אם לממלכה הזו מסתנן איזה להיט אינדי, מדובר ברוב המקרים בלהקות אינדי-מחמד כמו ?Death cab for cutie? או השינז.
כיצד הצליחה להקה עם צליל מחוספס יחסית כמו Modest Mouse להתברג למצעד הסכרין האמריקאי? ממש כפי שמבין מאות קופים המתקתקים על מכונות כתיבה עשוי היה אחד לכתוב את התסריט של "מהיר ועצבני", כך הצליח גם אייזק ברוק לכתוב להיט ? כמעט במקרה. בתוך האלבום נבלעת האופטימיות היחסית של ?Float on? בים אובססיית המוות המקיפה אותו, וגם המלודיה המתוקה שלו צריכה להיאבק בקולו הצווח של ברוק. אך כאשר מקשיבים לשיר בפני עצמו, ובעיקר כאשר מקשיבים לגירסאת הכיסוי של חברי "אמריקן איידול" (מומלץ להקליק בליווי תרופה לצרבת) ? אין מנוס מהמסקנה כי float on הוא להיט זרם מרכזי אמריקני.
העובדה ששום בשורה חדשה לא הייתה לא צפויה ממנו אומרת שהאלבום לא עורר ציפיות. שלוש שנים הם הרבה זמן לחכות, בוודאי לאלבום של להקה שהפכה בשנתיים האחרונות לאחת האהובות עלי. הציפיות רק גברו כשנודע כי על צירופו ללהקה של ג'וני מאר, גיטריסט הסמיתס לשעבר, כחבר מן המניין (איזה כבוד גדול יותר יכול להיות ללהקה אמריקנית מגיוסו של אחד הכוחות המרכזיים מאחורי הלהקה שמזוהה אולי יותר מכל עם הרוח הבריטית).
אלא שאלו שציפו ממאר לשחזר את רגעי התהילה של הסמיתס צפויה אכזבה ? מאר נבלע בModest Mouse מבלי להשאיר פירור מלנכוליה בריטית. ?We were dead?? הוא אלבום טיפוסי שלהם ? לרע, ובעיקר לטוב.
לעיתים נדמה שההבדל העיקרי בין אלבומים של הלהקה הוא שיטת המוות המועדפת של ברוק (הפעם, כפי שכבר ניחשתם, מדובר בטביעה). לא ש-Modest Mouse נשמעים בדיוק כפי שנשמעו לפני 7 שנים ? אך גם המלודיות והסגנונות החדשים ממשיכים לשרת את אותה תפיסת העולם.
קשה גם להבין את האכזבה מהאלבום בקרב כמה ממעריצי הלהקה הוותיקים ? ההצלחה אולי עידנה מעט את הצליל של Modest Mouse, אך מוקדם עדיין להאשים אותם ב"התמסחרות" (האלבום, דרך אגב, כבש את ראש מצעד מכירות האלבומים האמריקאי בשבוע הראשון ליציאתו ? רשות הדיבור, שוב, לגיאחה), וגם אם האלבום השישי של Modest Mouse יעמוד לנצח בצילם של שני קודמיו, שכנראה יזכרו לנצח כאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה, ברור כבר עכשיו שמדובר באחד האלבומים הטובים של 2007.
שתי דקות לפני סופו, פוצח ?Parting of the Sensory?, השיר החמישי באלבום החדש של Modest Mouse, במחול צועני סוער, כולל מחיאות הכפיים והצהלות המתבקשות ברקע. הטרנד הצועני וModest Mouse? תהיתי ? זה חידוש! ואז החל אייזק ברוק לצהול, לפי הקצב: ?some day you will die somehow and Something?s going to steal your carbon?.
יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך. מישהו קרא אולי את החדש של אוסטר?
מעולם לא הייתה מלאכת המבקר קלה כל כך. יותר מחצי שנה לאחר שיצא, וחודש לאחר שנחת באיחור אופנתי על שולחני, מבלה ?The body, The Blood, The machine? של ה-Thermals את מרבית זמנו בחברתי, או מסתובב ב500 סיבובים לדקה בכל נגן תקליטורים שנקרה בדרכנו. אני מאזין לו בבית, מלווה אותו בשירה תוך כדי נהיגה, מתופף לפי הקצב מול המחשב בעבודה, ונזכר בו ברכבת (שוב שכחתי להעביר אותו ל-Ipod).
כל זה לא מעיד על אלבום איכותי בצורה יוצאת דופן, ובוודאי לא מבטיח אריכות מים ברשימת ההשמעה שלי (אולי אפילו להפך). אבל אלבומם השלישי של ה-Thermals, יותר אולי מכל אלבום ששמעתי בתקופה האחרונה, מפעיל אצלי את גיטרות האוויר ותופי הערפל. משהו בשילוב בין מלודיות הפאנק הקליטות, כמעט מוכרות מראש, של הלהקה, לבין השירה המשכנעת של הוטץ' האריס, הסולן, הופך אותו לאלבום שניתן לזמזם בשמיעה הראשונה וללוות בשירה כבר בשנייה.
למרות מה שאולי משתמע, לא מדובר פה בלהקת פאנק צעצוע מעדת הבלינק 182. ה-Thermals יורים מסרים כמעט ללא הפסקה, כשרוב החיצים, בעיקר בחלקו הראשון של האלבום, מכוונים כלפי הדת הממוסדת. האלוהים, על פי הלהקה, היא דמות תובענית ? כזאת שלא מהססת לדרוש ממאמיניו להרוג ולהיהרג, וגם חסדו הוא זמני ? ויש לגמול עליו בשפיכות דמים נוספת (?You know I might need you to lead/And part the sea so we can cross if they follow us still/I might need you to kill/Every room and every human at will?). למעשה, הרבה מהאנרגיה של האלבום מתעמעמת כאשר הלהקה נעה מהפוליטי לאישי.
אלא שפה גם טמון גם מילכוד מסויים ? אם אני, שמוזיקת מחאה היא לא כוס הבירה שלי, מפיק כמות כזאת של הנאה מאלבום כל כך פוליטי סימן שהצורה מאפילה קצת על התוכן. ה-Thermals כותבים שירי מחאה מתוחכמים ובלתי קלישאתיים (הישג נדיר למדי), אך גם עוטפים אותם במעטפת חלקה וסוחפת, שמאפשרת למסרים שלהם להחליק מן האוזן השנייה. והעובדה שאני שר את המילים לא אומר שאני מאמין להם. בהחלט ייתכן שהיכולת לסחוף עימם ספקנים כמוני תפריע ל-Thermals לשכנע בצדקת אמונתם את קהל היעד האמיתי.
