מעלים את הרף

באולימפיאדה בשנת 1968, שבר סטודנט אלמוני מאוניברסיטת אורגון, דיק פוסברי שמו, את השיא האולימפי בקפיצה לגובה. להישג הזה הגיע פוסברי בהיותו הראשון שקפץ בסגנון שמקובל היום על כל קופצי הגובה האולימפיים ? עם הראש קדימה, ובכך חולל את המהפכה המשמעותית ביותר בתולדות הענף. שנתיים מוקדם יותר שחררו הביץ' בויז את "פט סאונדס" והביטלס את "סרג'נט פפר" במה שנחשבת עד היום לשנה הגדולה ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

ממש כמו פוסברי, שינו שתי הלהקות הנ"ל לנצח את הענף בו הן פועלות, כשהיו הראשונות לערער על מוסכמות התקופה, בה שלטו חברות התקליטים ללא עוררין על כל האספקטים המסחריים והאומנותיים של הלהקות שתחת שליטתם. בכך הפכו את הרוקנרול לאומנות של ממש ? ובראו את להקת הרוקנ'רול כיחידה יצירתית הכותבת ומבצעת את שיריה את האלבום כיחידה
אומנותית קוהרנטית (בניגוד לאוסף מקרי של שירים).

Beatles

במקרה של פוסברי, המהפכה שחולל בתחום הקפיצה לגובה מעניקה לו אולי את תואר הקופץ החשוב ביותר בכל הזמנים, אך בוודאי לא את תואר הגדול מכולם ? שכן שיאיו נשברו פעמים רבות מאז, על ידי שורה של קופצים שכולם הצליחו להביא את "סגנון פוסברי" לגבהים שפוסברי עצמו לא יכל להגיע אליהם לעולם, גם אם כל אחד ואחד מהם חייב את הצלחתו לממציא הסגנון.

דוגמאות דומות ניתן למצוא כמעט בכל תחום אנושי מדיד – ולגלות שבכולם כמעט הכיוון הוא תמיד קדימה ? את העוצמה של מחשבי העל של נאס"ה שהנחיתו את האדם על הירח יכול כיום כל אדם להחזיק בכיסו, ממש כפי שלמכונית הנוצצת ביותר שהוציא תחת ידיו הנרי פורד לא היה סיכוי מול המזדה האפורה ביותר בצי הליסינג הישראלי של ימינו.

רוקנ'רול, מטבעו, הוא אינו תחום מדיד. מה שמאפשר לנהל שוב ושוב את הוויכוח על רשימת האלבומים והאמנים הגדולים בכל הזמנים. הרשימות של מרבית המבקרים מציבות, ברוב המקרים, את הביטלס ואלבומיהם בראש הרשימה, כאשר האומנים של שנות השישים והשבעים מאכלסים את מרבית המקומות הראשונים. בכתבה שפירסם ב"הארץ" בן שלו לרגל 40 שנה ל"פט סאונדס" אף עלתה התהיה מדוע "ככל שמתרחקים משנות ה-60 קטן מספר יצירות המופת של הרוק" ? ואני מבקש לשאול, האמנם מספרם קטן?

בניגוד לרשימות המבקרים שהזכרתי, במשאל הקוראים שמפרסם מגזין ה-?Q? הבריטי מדי כמה שנים זוכה, כמעט בקביעות, ?OK Computer? של רדיוהד במקום הראשון, כאשר הוא מקדים את אלבומי הביטלס ? באחד המשאלים אף זכו שני אלבומים של רדיוהד בשני המקומות הראשונים. ניתן לזלזל בבחירה של קוראים שדירגו באחד הסקרים אלבום של "אמינם" במקום החמישי, אבל אפשר וכדאי להקדיש לה מעט מחשבה.
ok computer

אחרי הכול, המורכבות המוזיקלית והיכולת שמפגינים רדיוהד ביצירת המופת שלהם לא פוחתת מזאת של אף אלבום משנות השישים והשבעים, וכנראה שאף עולה עליהם. לא כי הם מוזיקאים מוכשרים מהביטלס (השוואה אותה קשה עד בלתי אפשרי לעשות), בוודאי לא מהפכניים כמוהם (את המהפכה המוזיקלית הגדולה ביותר של השנים האחרונות חולל לא מוזיקאי, אלא סטודנט בשם שון פנינג), אלא פשוט כי רדיוהד היא חוליה מאוחרת בשרשרת של אמנים שלמדו מהביטלס כיצד לקפוץ עם הראש קדימה ? והעלו בהדרגה את הרף.

הבחירה ברדיוהד וב"Ok Computer" כבסיס להשוואה אינו מקרי. מדובר כנראה באלבום האחרון, נכון לימים אלו, שיש הסכמה בנוגע להיותו יצירת מופת. האם מאז, בכמעט 10 השנים שחלפו, לא יצרה אף להקה אלבום מופת? כל חובב מוזיקה עכשווית יוכל לתת לך רשימה של אלבומי מופת מהתקופה הנ"ל, הבעיה היא שברוב המקרים לא תמצא חפיפה בין הרשימות.

"אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

האם ?In the aeroplane over the sea? הוא אלבום מופת? מה עם ?The Sophtware slump? של Grandaddy או האחרון של ה-Liars? תלוי את מי שואלים. לכל אחד מהאלבומים הנ"ל, ועוד לרבים אחרים, תוכל למצוא תומכים במעמדם כיצירות מופת. אולם, למרבית חובבי המוזיקה השמות הנ"ל לא יגידו דבר. מספרם ההולך וגדל של האמנים הביא לכך שלמרות שחובב המוזיקה של ימינו נחשף ליותר מוזיקה מאי פעם, הרי שהוא רחוק מאי פעם מלכסות את ההיצע המוזיקלי הקיים. שיקולים כלכליים אף דחקו את מרבית האמנים המוכשרים אל מחוץ לזרם המרכזי. כיצד ניתן לקבוע כי אלבום כלשהו הוא יצירת מופת, כאשר רוב המבקרים לא שמעו אותו, או אפילו עליו, מעולם? OK Computer הוא יוצא מהכלל שמעיד על הכלל ? אלבום מספיק פופולרי על מנת שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו, ומספיק מוצלח על מנת ליצור סביבו קונצנזוס ביקורתי.

כאשר הביטלס הופיעו ב"אד סליבן", עיניי כל העולם היו נשואות אליהם. אף להקה מאז לא הצליחה לשחזר את ההישג הנ"ל באותה עוצמה. הרוק של ימינו מפוצל לכל כך הרבה תת-זרמים, שבהם פועלים כל כך הרבה אומנים, עד שאף אחד מהם לא יכול לרכז אליו את האהדה התקשורתית והביקורתית שזכו לה ארבעת המופלאים (או את זאת של מרבית הלהקות הגדולות של שנות השישים והשבעים). בתנאים כאלו, אף אלבום, איכותי ככל שיהיה, לא יכול לקבל את המעמד של "יצירת מופת". אולם ההנחה שבניגוד לרוב תחומי החיים, הרוקנ'רול הגיע לשיאו בשנות השישים ומאז קפא על שמריו נשמעת מגוחכת.

בראיון שנערך ב-2005 טען ברט אנדרסון, סולן ה-Tears ו-Suede ז"ל, כי הוא לא מאזין, מתוך עיקרון, למוזיקה שנעשתה לפני 2004 ויצא כנגד תעשיית המוזיקה שרוצה, לדבריו, שכולנו נשמע כמו ה"ביץ' בויז". אנדרסון מנה בראיון רשימה של אמנים עכשויים שהוא אוהב (ביניהם פרנץ פרדיננד וארקייד פייר) ? כולם בעיניו מובילים קו מוזיקלי ייחודי הרלוונטי לחיים של ימינו. "אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

לא חייבים להסכים עם הקביעה האופטימית של אנדרסון, אפשר גם להחזיק בדעה הפופולרית לפיה האמנים הגדולים של שנות השישים לא רק לימדו את יורשיהם כיצד לקפוץ ? הם גם קבעו רף שאותו אף אחד לא הצליח (ואולי גם אף אחד לא יצליח לעולם) לעבור. אני אישית מעדיף לחכות למשתתפי המקצה של 2007.

הערת שוליים

הערת שוליים קטנה אודות הדרך שבה מצאתי את הציטוט של ברט אנדרסון שמופיע בכתבה. זכרתי במעורפל שקראתי ציטוט ברוח הנ"ל, מפיו של אנדרסון (או שמא גראוויס קוקר?), שעשוי להתאים לכתבה, לפני כשנה או שנתיים, אבל לא היה לי מושג היכן. אחרי כשעה של חיפושים ועל סף ייאוש, מצאתי מקור בודד לציטוט ? אתר הולנדי, שנראה כאילו יצא מימיה הראשונים של הרשת, ומרכז מבחר ראיונות עם חברי ה"Tears". כיוון שהייתי משוכנע שאת הציטוט לא קראתי באתר הנ"ל, גללתי מעט למעלה על מנת למצוא את המקור לכתבה:

The Same Forelock / Raviv Golan
Yediot Ahronot, 7 Nights, June 10, 2005

כלומר, הציטוט למעלה הוא תרגומי לעברית של תרגום לאנגלית (מתוך אתר הולנדי!) של כתבה בעברית (מתוך מהדורת הדפוס!!) של ידיעות אחרונות, שתרגמה, כמובן, את דבריו של אנדרסון מאנגלית. האינטרנט עשה את שלו, האינטרנט יכול ללכת.

פולסא דנורא

הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, הגיב ואמר לכלי התקשורת בעקבות הטלת "פולסא דנורא" באישי ציבור, דברים שאישית אני מאוד מסכים איתם ושמרבית הרבנים בישראל כבר חזרו ואמרו לשומעי לקחם:

"אני מגנה בחריפות כל דרך שיש בה איומי אלימות ואפילו מילולית שאחריתה מי יישורנו. אין לעשות שימוש באמצעים דתיים כביכול לצורך הבעת דעות קיצוניות. שימוש באמצעים אלה גורמים לחילול שם שמיים והכפשת ערכי הדת והמוסר היהודיים שלא באשמתם".

אולם נדמה שלא מדובר אלא שוב באותו "הפחד החילוני" מפני כל צורה של טקסים, בפרט אם אלה דתיים. למיטב ידיעתי, המלאכים ולא החילונים צריכים אולי לפחוד מ"פולסא דנורא", שכן חוקרים חרדים טוענים ש"פולסא דנורא" אינו טקס קבלי בכלל, אלא עוד המצאה ישראלית.

הפולסא דנורא נתפש בציבור כחמורה בקללות הקבליות, טוען מאמר שפורסם ב"הארץ" (4.5.05). על-פי הכללים המתפרסמים בכלי התקשורת בדרך כלל, עשרה מקובלים צדיקים מתכנסים בחצות ליל בבית-כנסת לאור נרות שחורים, תוקעים בשופרות ואומרים את הקללה. אם הקללה הוטלה על-ידי צדיקים ראויים וכנגד מטרה ראויה, ימות האיש בתוך שנה. אם הוטלה על-ידי מי שלא היה ראוי או כנגד מי שלא חטא, עלולה הקללה לחזור כבומרנג.

אלא שמאמר שמתפרסם במוסף התורני "קולמוס" של השבועון החרדי "משפחה" טוען, שלא היו דברים מעולם. שני החוקרים, ד"ר דב שוורץ מאוניברסיטת בר-אילן והרב משה בלוי, בדקו עם שלושה מקובלים בכירים, וקיבלו את התשובות הבאות:

"אני לא מכיר".
"לא שמעתי על דבר כזה".
"אין קללה כזו בתורה".

השניים סוקרים את המקומות שבהם מופיע הביטוי "פולסא דנורא" במקורות ומגלים שבדרך כלל מדובר בעונש שמימי שהטיל אלהים על מלאכים, לא חרם ולא קללה. בין הפירושים המילוליים שמוצאים לביטוי "פולסא דנורא": כדור אש, שוט של אש, מכת אש.

שני החוקרים מגיעים למסקנה שה"פולסא דנורא" הנהוג היום אינו אלא גרסה חדשה במיוחד של הטלת חרם, טקס שגם בו יש כיבוי נרות, תקיעה בשופר בבית-הכנסת ואמירת "ברכה".

חרם של ממש אינו מפחיד את החילוני המצוי. בסופו של דבר מה אכפת לו לחילוני שהדתיים מנדים אותו.

את השם "פולסא דנורא" קיבל החרם לאחר קום המדינה. החוקרים לא מפרטים במאמר מי העניק לחרם את שמו החדש. אבל כדי לא למתוח את הקורא מציין כתב "הארץ", ש"את השימוש בקללה בימי ראשית המדינה מקובל לייחס למאבקי דת ירושלמיים, שבהם היה קשור מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי".

לסיכום, קובעים החוקרים: "פולסא דנורא הוא לא טקס קבלי, לא משתתפים בו מקובלים, הוא לא נעשה בחצות הלילה כי אם בחצות היום, לא לאחר צום של שלושה ימים, לא לאורם של נרות שחורים, לא קוראים את הטקסט שבע פעמים, לא עומדים דווקא כלפי מזרח".

החוקרים בכל מקרה מאפיינים את החילונים, ש"למרות שאינם מאמינים בבורא עולם ובתורתו, ב'פולסא דנורא' מאמינים גם מאמינים".

אז, שלא יעבדו עלינו שהבדיחה התקשורתית הזאת שוב חיה ובועטת.

דן, תערבב את הטיח

ראש המטה הכללי דן חלוץ, מינה לעצמו חוקר נוסף. החוקר הוא איש רב זכויות ורב אלוף במילואים בעצמו, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. אך שומרון הוא רק האחרון בשורה של חוקרים ומחווי דיעה שזימן חלוץ כדי לחקור את מחדלי המלחמה האחרונה.

בתחילה היה זה סגן הרמטכ"ל המכהן, משה קפלינסקי, שמונה לעמוד בראש צוותי הבדיקה. לאחר מכן זימן חלוץ פורום של אלופי מטה כללי בעבר כדי לשמוע את חוות דעתם על תפקודו במלחמה. אלה שפכו עליו גופרית וזפת, והמארח מיהר להיעלב בטענה שהם אינם מבינים את שדה הקרב הנוכחי והוא בכלל זה שהזמין אותם כדי לשמוע את דעתם. מה ציפה רב אלוף חלוץ? שילטפו את ראשו ויאמרו לו שהיטיב לעשות? כל סמל ורב"ט שהיה במלחמה הזו, יודע שהרמטכ"ל כשל ובגדול, ודאי אלופי העבר המיטיבים להכיר את שדה המערכה יודעים זאת.

וכעת תרגיל ההישרדות האחרון יוצא ממסדרונות הקרייה ? מינויו של דן שומרון המוערך. צה"ל בימים אלה שורץ חוקרים. מתוך אתר צה''לשומרון מצטרף ללא פחות מ-50 צוותי בדיקה, אשר מתחקרים בימים אלה את הצבא על פעילותו בקרב. שומרון סבור כי ועדת וינוגרד הממשלתית עסוקה מדי בבדיקת מחדלי העורף, בכדי לתחקר את הצבא ביעילות. להגנתו הוא טוען, כי גם בימי ועדת אגרנט, הצבא היה זה שתחקר את הצבא.

שומרון צודק. ועדת וינוגרד עסוקה מדי. אך היא איננה עסוקה בחקר האמת, חס וחלילה. היא עסוקה בלהעמיד פני חוקרת, כדי לכסות על מחדלי האנשים שמינו אותה: פגישות הרקע הבלתי מתועדות עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל עצמו הן התרפסות של החוקרים בפני הנחקרים ? בפני האנשים שצריכים להיות עסוקים במסירת עדות על תפקודם הקלוקל ולא במינוי חוקרים מטעם. ועדת וינוגרד עסוקה בלייצר את טיח הררי המילים שנועד לכסות על מחדלי ראש הממשלה, שר הביטחון והדרג המדיני בכללותו.

וכעת דן שומרון מצטרף למערבבי הטיח. הבעייה שמרוב עצים, לא רואים את היער ומרוב ?חוקרים? אין סיכוי להגיע אל גרעין האמת. הפיתרון הוא ברור ואחד: הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתפעל ללא מורא וללא משוא פנים.

ופנייה אישית לדן חלוץ: חדל מהתמרונים והשמיניות באוויר ורד אל הקרקע. התפטר, הנח דרגותיך על השולחן ולך הביתה, לפני שוועדת ברק תשלח אותך לאותו המקום ? אבל בבעיטה. מעניין איזה סוג של רעד תחוש אז.