פרץ ? מאחוריך!
בשלושה הימים האחרונים, מדי כמה שעות, קופץ רוסי משופם עד גיחוך על שולחן העבודה שלי ומתחיל לרקוד. ניסיתי להגיד לו שאני עסוק מאוד היום, שאני מנסה להתרכז בעבודה שאני צריך להגיש בסוף השבוע, אבל הוא בשלו ? רוקד ושר תוך שהוא מחסל כמויות אדירות של אלכוהול. הרוסי (טוב, אוקראיני) הוא יוג'ין הוץ ? סולן להקת הפאנק הצועני גוגול בורדלו, והשיר הוא ?Start wearing purple?, אחד השירים המדבקים ביותר המוכרים לאדם.
התופעה ששמה גוגול בורדלו עושה שמות בניו יורק כבר זמן רב. אחרי הכל, קשה להתעלם מלהקה שמלבד סולן אוקראיני (יליד צ'רנוביל!) כוללת גם שתי רקדניות אסייתיות, כנר ואקורדיוניסט רוסיים ושני ישראלים (רע מוכיח ואורן קפלן, שיחד עם אורי קפלן ויובל גבאי, חברי להקת Firewater, מפגינים נוכחות ישראלית נאה בסצנה הניו יורקית ? סניטטה ישראל!). ועדיין, הצלחתי להתעלם באלגנטיות מהלהקה עד הרגע שבו הוץ הופיע על מסך הטלוויזיה שלי (השפם הספיק לי על מנת לזהות את הלהקה אותה מעולם לא שמעתי, אך על אודותיה שמעתי רבות, עוד לפני תחילת השיר) ושלח אותי, בצעדי ריקוד עם רוסי, לשמוע עוד.
ומי שהקליפ המקורי של השיר לא מספק את תאוותו לטמבלים מרקדים, יוכל למצוא לא מעט קליפי-חובבים לאותו השיר, של אנשים נוספים שנדבקו בחיידק החולצות הסגולות (דוגמאות עצובות כאן וכאן). אכן, שירות גדול עשו YouTube לאנושות שהמירו אלפי אדיוטים סתם לאדיוטים עם מצלמה.
שמחת זקני
מנהג מבורך סיגלו לעצמם אנשי אוניברסיטת בן גוריון. בכל יום שני בצהריים הם מארחים מוזיקאי אחר להופעה ושיחה (בתחילת השנה דן תורן היה המראיין וכעת פרופ' ניסים קלדרון). השבוע היו אלו להקת הבילויים, שעומדים לפני הוצאת אלבום חדש. אני אישית הצלחתי לפספס כמעט במלואה את תופעת הבילויים (הייתי באוסטרליה באותו החודש), כך שמעולם לא שמעתי יותר משניים שלושה שירים שלהם. ההופעה, שכללה בעיקר שירים מאלבומם החדש, גילתה להקה חריפה אמיצה ובעיקר מצחיקה יותר ממה שציפיתי.
בשיחה שלאחר ההופעה נשאלו נועם ענבר וימי ויסלר (כרובי נשאר בבית), בין השאר, על התדמית של הלהקה. נועם סיפר שהוא היה מאוד משועשע מיחס התקשורת אליהם בתקופה שנחשבו למובילי "תנועה מוזיקלית" כלשהי שמעולם לא התממש – המקומונים התל אביבייים ראו כנראה בעיני רוחם גל של להקות מזוקנות שפורצות במהפכה בולשביקית במועדוני העיר. "אחד הדברים המעניינים בלהיות אומן רוקנ'רול" אמר נועם "הוא שהגחמות האסתטיות הפרטיות שלך הופעות פתאום למשהו מוקצן, לאיזו הצהרה".
וכשהתבוננתי בפרצופו של יוג'ין הוץ המדלג לי על המסך, לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של נועם, היכן נגמר האדם ומתחיל כוכב הרוק, תהיתי. או במילים אחרות – לולא היה הוץ חבר בלהקת רוק צוענית אופנתית, האם הוא עדיין היה מסתובב עם מטאטא על הפרצוף?
יום הדין של המבקרים
ולסיום, פנייה נרגשת לטאנד אדמבייפ (אפשר לקרוא לך טאנד?). כפי שבוודאי ידוע לך, מערכת היחסים שבינך לביני היא כמו זו שבין סוכן מכירות של שואבי אבק לעקרת בית אמריקנית בסרטים של שנות החמישים ? אתה יכול פשוט למכור לי הכל. אי לכך ובהתאם לזאת, גם חוסר ההתלהבות הראשונית שלי מ-Return to cookie mountain, אלבומה החדש של להקתך, TV On The Radio, הופך באיטיות אך בהתמדה לאהבה.
TV On The Radio דורכים במקום? יש שיטענו כך ? שכן הצליל של אלבומם החדש לא נע במילימטר מהטריטוריה המוזיקלית שהציבו באלבום הבכורה שלהם. כשהם מתבססים שוב ושוב על אותם אלמנטים, יאמרו המבקרים, שוחקים חברי את תחושת המקוריות והתעוזה שהביא עימו הצליל של אלבומם הראשון. ובנוסף, ממש כמו אלבומם הראשון, גם Return to cookie mountain, כולל כמה רגעים בינוניים שפוגע ברושם שמשאירים השירים הטובים באמת.
ואני? אני כבר ממזמן לא בעמדת המבקר ? היכולת הזאת נשללת ממני בשנייה בה אתה פותח את הפה ומתחיל לשיר. דריכה במקום? לא הייתי רוצה לראות אותם בשום מקום אחר. שירים בינוניים? הלחם והחמאה שלפני המנה העיקרית. ממזמן בחזקת לקוח שבוי, מוכן אני ומזומן להקשיב שוב ושוב לקולך המטפס אל-על, ומצליח תמיד לעבור לי דרך הקרביים בדרכו מעלה.
גילוי נאות: הכותב טרם התאושש מהופעה של Tv On The Radio בפסטיבל לידס בה צפה לפני כשנתיים.
טאנד מבצע את Dirty Whirlwind מהאלבום החדש (עולה לאט, איכות בינונית, החיים לא תמיד הוגנים).
לוח השנה המוזיקלי הולך ומתמלא ? תחילה הצטרפו דפש מוד (התלבטתי אם שווים את המחיר, החברים פתרו את ההתלבטות עם זוג כרטיסים במתנה ליום הולדת), איתם באים גם בלונד רדהד (שללא ספק שווים גם הופעה פרטית בנוסף לחימום של דפש מוד). עוד לפניהם מגיע גם הדבלול הידוע גם כדבנדרה בנהרט (לא מהאמנים האהובים עלי, אבל אי אפשר להיות בררנים בארצנו). אבל הידיים מתחילות לרעוד באמת רק כשהעט מתקרבת ל-10 ביולי, בו יקרה אירוע, שעד לא ממזמן נראה סביר פחות מנאום של אחמדינג'אד ביד ושם ? דיוויד ברמן יעלה על הבמה (
אבי סיפר שיהודי הגטו הובלו בשורה של שלוש מאות איש כאשר רק חייל אחד בראש וחייל אחד בקצה שומרים עליהם. העדר מורכן הראש לא העיז להתקומם כנגד שני מרצחים בלבד שהובילו אותו אל מחנות אושוויץ וגזלו את חירותו להתקיים. במובנים מסויימים מצבם של היהודים היום הרבה יותר גרוע. ניטלה מהם עצמאות חשובה יותר: חירות המחשבה. אוליגרך אחד מלפנים, אוליגרך אחד מאחור, לחץ כלכלי בלתי פוסק ושטיפת מוח מתמדת הם כל מה שקלגסי ההון צריכים כדי לשמר את העדר הישראלי במצב הרצוי להם. יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית? והעצמאות לגהץ כרטיס אשראי בקניון איננה חירות של אמת.