איש המרתון
מאת: ירון גונן
הציבור הישראלי מואס יותר מתמיד בעסקנות הפוליטית. הססמאות בגנות השחיתות הציבורית בקרב נבחרי העם נשמעו מאז ומעולם, אך נדמה כי עתה קולן רם יותר, והן מגובות במספרים מבהילים של כמויות החקירות המתבצעות כנגד חברי כנסת מכהנים ובהצהרתו החד משמעית של יו"ר הכנסת, כי "לא תהיה תפארתנו על הכנסת הזאת".
הכוכבים החדשים שהצטרפו לרשימות המפלגות לכנסת כגון אוריאל רייכמן, שלי יחימוביץ' ואלי מויאל הם ברכה אמיתית. מועמדים טריים אלו לכנסת ה-17 נותנים תקווה. אילו הם אנשי מעשה עם רקורד מוכח של עשייה והצלחה ובכוחם להחזיר, ולוּ במעט, את האמון של הציבור למערכת הפוליטית. ברם, הצטרפותם למירוץ אינה מספיקה. כמו שרשרת הניכרת בחוליה החלשה ביותר שלה, כך ניכרים הפוליטיקאים במעשׂם לאחר הפסד. אם הפסד יגרום למועמדים לבחור בדרכם של אהוד ברק, בנימין נתניהו ועמרם מצנע ויפרשו לאחר קרירה פוליטית קצרה במיוחד, אז תודה רבה, שבו בבית, לא רוצים אתכם.
מועמד לכנסת צריך להבין שתרומתו למדינה מתבטאת לא רק בהיותו שר או חבר קבינט. ישיבה באופוזיציה חשובה לא פחות, אם לא יותר. "נבחר ציבור" היא שליחות, לא עבודה. ריצת מרתון היא לא רק ססמה.

קפיצה משולשת
מאת: ניב ליליאן
מי שהוכיח כי המקצוע האתלטי המתאים לו הוא לא ריצת מרתון כי אם קפיצה משולשת, הוא שאול מופז. אם הזדקקנו לתזכורת לפוליטיקה המאוסה, לסחי הביבים אשר משתולל בבית המחוקקים שלנו, הרי שרב אלוף (במיל'? מתי האיש הזה הספיק לעשות מילואים? ) שאול מופז סיפק לנו אותה. אחרי תקופה שבה התחלפה תחושת הדחי בסוג של תקווה חדשה לפוליטיקה אמיתית, כזו שמבוססת על אידיאולוגיות ואנשים עם עיניים נוצצות או לפחות פרגמטיות ורצון לעשייה מדינית מתוך תחושת שליחות , בא ההוא עם העיניים הזולגות ? והביא גם אותנו לכדי דמעות של זעם. אין גבול לניצול? לעזות המצח? לשקרים ולהונאה? לאופורטוניזם המטונף?

ברור לכולם כי האיש מתקשה להשלים עם הרעיון כי יפסיק להיות שר בטחון, רמטכ"ל העל הנושף תדיר בעורפו של הקיים. מן הראוי היה ששאול מופז, שדרכו בפוליטיקה סגתה בשושנים שפוזרו לרגליו על ידי אריאל שרון, ילמד בדרך הקשה מהי פוליטיקה. יכנס נא למקפיא הפוליטי, יתקרר בצינת ספסלי האופוזיציה ומצידי גם שילך "לעשות לביתו" ובלבד שלא ימשיך להתחמם בכורסת העור שבלשכת שר הבטחון, שלא נצטרך לשמוע את הצהרותיו הדו-פרצופיות, המשתנות בהתאם למשב הרוח. כמו אהוד ברק וגרוע ממנו שבעתיים, מי שהוכיח אומץ לב בקרב מול פני האוייב, נגלה בפנינו כנמושה פוליטית מהסוג הגרוע ביותר.

וכיון ששאול מופז עבר לעבר מי שנראה בעת כתיבת שורות אלה כצד המנצח, מציע אני אף עונש ראוי ומבחן מעש לאחר הבחירות: להעניק לו תיק זוטר. שיואיל בטובו לעזוב את הבטחוניזם בו עסק כל חייו הבוגרים, יפשיל שרווליו ויצלול לעומקן של הבעיות החברתיות והכלכליות שבאמת טורדות את ישראל. שיתמודד עם קליטת עלייה, שישבור ראשו כיצד למגר את האלימות, שיכריע בסוגיות דת וזהות יהודית כשר הפנים, שינסה להגביר את התיירות. הגיעה שעתו של החייל המהולל להפגין יכולות בזירת ההתמודדות המציאותית איתה אזרחים מהשורה מתמודדים בקושי רב מדי יום. קוראים לה ? האזרחות.

כוכבים למרחקים קצרים
מאת: ניב ליליאן
כוכבים לרגע, צעירים, נוצצים, בהירים ומהירי דעוך. זהו התוצר העיקרי אותו מטפחת בעקביות התקשורת הישראלית. לכאורה אין בכך כל פגם. כל חברה זקוקה לגיבורים, לידוענים, לאנשים אותם ניתן להעריץ. אבל רק לכאורה. בפועל, הפגמים רבים מספור. אולי הייתי מלין פחות אם גיבורי התרבות שלנו היו יוצרים חסרי פשרות, אתלטים מרחיקי עוף או מדענים דגולים. אך הם אינם כאלה. מודלי ההערצה שלנו הן דוגמניות, שחקנים וזמרים שהם תוצרים מסחריים של מכונות הפקה משומנות היטב. אני מקבל זאת כסוג של אסקפיזם, רעה חולה שיש לחיות עימה ולנסות לתקנה בשוליים. אך קצפי יוצא בעיקר על הגיל הממוצע שבו מטפחת התקשורת את אותם גיבורי תרבות נבובים ועל התוצאות ההרסניות שיש לדבר על הנוער, החברה ושוק העבודה. לא מזמן התפרסמה באחד העיתונים הגדולים כתבה כי השוק המחוזר והנחשק ביותר בקרב הפרסומאים הוא הגילאים 21-28. הם נחשבים כמובילי דיעה, קובעי תרבות וטעם. ומה על כל אלה שגילם צפונה מכך והם מרבית אוכלוסיית ישראל? הם זקנים ומן הראוי שיושלכו לפח האשפה. ברם, הבעייה לא מתחילה בגילאי העשרים בהם אותם כוכבים כבר זוהרים במלוא עוזם מעל מרקע הכסף, אלא בגילאים בהם התקשורת מטפחת אותם: גילאי עשרה. הנה הסיבה האמיתית שלשמה הלאתי אתכם בהקדמה הארוכה. השבוע, בדוכן העיתונים צדה את עיני כותרת נחרצת בזו הלשון: ?הכי יפה בארץ". עצרתי ובחנתי את עמוד השער, שכן האוכל לפספס פרט חשוב כמו שמה של האישה הכי יפה בארץ?
השער היה שייך למגזין האסקיפיזם הפופולרי, הלוא הוא "רייטינג". הנערה המרוחה עליו הייתה הדוגמנית אסתי גינזבורג – ?עוד לא בת 16? כלשון השבועון. אין זו הפעם הראשונה. זוכר אני בודאות גיליון "רייטינג" אחר בו נמרחה על השער דוגמנית/שחקנית בת 15. אין הטרוניה שלי יוצאת על המגזין, שכן כלי תקשורת כמו "רייטינג" ניזון מסיקור וטיפוח אלילים כגון אלה. אני זועם על החברה והממסד (בעיקר צידו המסחרי) שמאפשרים לשווק נערות צעירות כאובייקטים מיניים (ואל תאמרו לי שהדבר לא קשור קשר הדוק לריבוי מקרי האונס), שגורמים לילדות בנות 12 לשאוף להיות דוגמניות ולפתח הפרעות אכילה כבר בשער בגרותן כשמאחוריהן הורים מסוממים בשקר המדיה, לשוק עבודה רחב (כן, גם דוגמניות וכוכבי טלוויזיה עובדים, בסופו של יום) שבו גיל שלושים ומשהו הוא כבר גיל שיש לשקול בו הרהורי פרישה או הסבה מקצועית. בטוחני כי מניתי רק חלק מהרעות החולות הנובעות מהשיטה.

החברה הרסה ? החברה תתקן. כיצד? בקלות. באמצעות הזרוע המחוקקת, הלוא היא כנסת ישראל, יש לחוקק חוק פשוט: חוק האוסר שימוש בקטינים לצורך פרסום מוצר מסחרי, מלבד שורה מוגדרת וצרה של יוצאים מהכלל (כך למשל, אינני מצפה כי בגירים ידגמנו בגדי פעוטות). מייד יקפצו כל מגלגלי העיניים ויטענו כי מדובר בהגבלה של חופש הביטוי המסחרי והפרה של חופש העיסוק. לאלה אענה: אין זו פעם ראשונה שהמחוקק מגביל את חופש הביטוי המסחרי (פרסומת של מוצרי טבק לנוער, למשל) או את חופש העיסוק לתכלית ראוייה. לטעמי, אין תכלית ראוייה מזו. הגבלה בחוק של שימוש בקטינים לצורך פרסום מסחרי כליל, תוציא את העוקץ ממחול השדים התקשורתי הסובב לוליטות בהתהוות.

משעה שלא יעשה שימוש בקטינות פתייניות למכירת מוצרים משרוך נעל ועד מכונית, ייעלם הצורך היח"צני לדחוף אותן למדורי הרכילות, לשלוח אותן לתוכניות אירוח ולמרוח אותן על שערי מגזינים במטרה להעלות את ערכן התקשורתי. מעגל הקסמים ההרסני לחברה ולערכיה ? יקטע. החוק במתכונתו המוצעת מאידך, לא ימנע מכשרונות צעירים בתחומי המוזיקה, התאטרון והמחול להתבלט ? שכן במקרים אלה לא יהיה מעורב הגורם המסחרי. ולבסוף, בונוס קטן: החוק הזה ידאג בעקיפין, לפתרון יחסי ידוענים-צה"ל. במצב הנוכחי, גיבורי התרבות מגיעים לגיל גיוס כאשר מאחוריהם כבר קריירה הנמצאת על מסלול ההמראה וחבל להם לקטוע את דריכתם לטובת ירוקת המדים. כך, הם משתמטים בדרכים שונות ומשונות משירות צבאי ומשדרים מסר קלוקל לנוער. החוק החדש יקטין את התופעה (לאומנים וספורטאים ישאר מבחן ההצטיינות הציבורי כדי לזכות להקלה בשירות).

לכל אלה אשר נושאים ומניפים לאחרונה את הנס החברתי, הנה, זרקתי לכם עצם נוצצת. מדובר בנושא קל לתיקון ולטיפול ומשמעותו לחברה ערכית יהיה רב. כל שנותר לכם פוליטיקאים יקרים, הוא לנגוס בה.

"אם אני קורא את התנ"ך בעברית, אני כמעט לא מבין מה כתוב שם", הצהיר השבוע שמעון פרס במשדר הצהריים בגלי צה"ל, כשהסביר מדוע הוא מעדיף לקרוא תנ"ך באנגלית. שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. ההקשר היה איזשהו כנס לספרות עברית מתורגמת לצרפתית, ופרס רמז בחן, כי בצרפתית קל יותר לקרוא ספרות עברית. מי שמאמין שפרס קרא אי-פעם בכל מרומי שנותיו כסופות-השיער ספר עברי בצרפתית, שיקום!
והנה, מצאתי בדיוק השבוע את חובב התנ"ך, הסופר והפובליציסט מאיר שלו (מחבר הספר 'תנ"ך עכשיו', הוצ' שוקן 1985, 175 עמ'), מגיב בטורו תגובה הולמת לדבריו אלה של "הלוזר הנצחי" הזה כמעט בחיזיון נבואי, שכן ככל הנראה כלל לא התוודע אליהם:

אינני יודע איך זה אצל הסינים, אבל אם תיתן ליווני או לאנגלי טקסטים שנכתבו בימי אגממנון או המלך ארתור ? הם לא יבינו מילה מהכתוב. לעומת זאת, דוברי העברית עדיין מסוגלים להבין חלק גדול מכתביהם העתיקים. וכך קרה שאנחנו חיים בתקופה מעניינת מאוד, שבה השפה המדוברת והשפה הכתובה עדיין חיות בשלום יחסי, ולא אחת אפשר לגלות שסלנג עכשווי ופסוקי תנ"ך רועים יחדיו ונער קטן נוהג בם בכיף. הדבר התאפשר משום שבמשך זמן ממושך מאוד לא שימשה העברית את דובריה כשפה יומיומית, התפתחותה הואטה מאוד.

את כל זה אני מספר משתי סיבות. האחת ? שאני מתברך בלבבי על הזכות לחיות בתקופה הזאת, לקרוא ולדבר ולכתוב בשפה עם כל כך הרבה רבדים חיים. והשנייה, שאני מבקש לספר על דוגמה למה שזה עתה ניסיתי לומר: עמדתי השבוע ליד מעבר חצייה והמתנתי לאור הירוק. פתאום התעורר עלי רוגזה של גברת אחת, שגם היא חיכתה לאותו אור ירוק עצמו, והחליטה לפאר ולהלל באוזני את ציבור המתנחלים.

"אלה אנשים טובים", היא אמרה לי.

"נפלאים", מיהרתי להסכים.

"אני עבדתי אצלם בניקיון", המשיכה הגברת, "והם עזרו לי מאוד. אני הייתי במה זה מצוקות, והם ? מאשפתות הם הרימו אותי".

כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש עוד שפה בעולם שבה שירת-חנה ו"מה זה מצוקות" מסוגלים לחיות יחדיו. אפשר להניח שמדובר במצב זמני בהחלט, וכיוון שהשפה העברית מתפתחת בקצב מסחרר, גם אצלנו תתרחש בקרוב ההפרדה בין השפה המודרנית והשפה הקלאסית. אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה, ואפשר להתענג וליהנות (המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", 16.12.05, ט"ו בכסלו תשס"ו, עמ' 7).

(ואיך זה בדיוק קשורים דבריו אלה של מאיר שלו כתגובה לבורות המכאיבה שראוי להתבייש בה שמעון פרס? אני כבר סומך על האינטליגנציה של קוראי היקרים, שכן כל ניסיון להסבר שכזה ייהפך למגוחך למדי.)

ושמא, מה יש לצפות בכלל מפוליטיקאי ישראלי ממוצע? הלא כבר מצאנו בתוכם כאלה שלא יודעים בכלל לחבר משפט כתוב בעברית ללא טעויות כתיב למכביר? מה, גם כאשר מדובר בזְקן חברי הכנסת של ארצנו הקטנטונת? מסתבר שגם כאשר מדובר בזקן פוליטי כמתושלח.

שהרי, הרי רווח בקרב מועמדים לצטט פסוקים ולשלבם בחינניות לתוך נאומים. מועמדים אחדים נוטים לשלב בנאומם בפאתוס כיכרות אינטלקטואלי בין השאר פסוקי תנ"ך, מובאות מהתלמוד וציטוטים משירי ביאליק. אלא שהנואם הישראלי הממוצע אמנם פותח או חותם נאום חגיגי בפסוק מהתנ"ך, אבל זו עטיפה ריקה; התנ"ך אינו חלק, לא מחיי הנואם ולא מחיי השומעים אותו. ולעתים אף מביך לשמוע כיצד משבשים פסוק, או עושים בו שימוש לא נכון.

כמו למשל ב"פסוק מן התנ"ך" במירכאות כפולות ומכופלות: "איש באמונתו יחיה". מי שחושב שמקור הקלישאה במקרא, חוטא לאמת. נורא נאיבי לחשוב שהתנ"ך יכול להכיל פסוק כה פלורליסטי; וכי אין ליהדות אמת אחת, בשורה אחת לכלל האנושות, בשעה שלבנותיה-מֵנָכְסֵיה, הנצרות והאיסלאם, ישנה כזו?! אין זה אלא עיוות מהותי של הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ומיהו אותו צדיק, אם לא מי שמשתדל להיות אמון על תורת ישראל במעשיו הטובים בחיי היומיום.

דוגמה נוספת מביאה הסופרת הבריטית דוריס לסינג בהקדמה לספר קהלת במהדורת King James Bible האנגלית (דווקא), שראתה אור בסוף המאה הקודמת: "בימינו, כשמישהו שומע כי 'עת ללדת ועת למות', אנשים חושבים שזה בוודאי שייקספיר, כי התנ"ך בימינו הוא נחלתם של מעטים בלבד".

אכן, מעטים בלבד, לצערנו הרב. ואם אכן בקומץ יחידי סגולה עסקינן, הכיצד זה נחשב דווקא התנ"ך האבוד ל"ספר הספרים", שהוא המודפס ביותר בהיסטוריה של המערב, ושמרוב היותו רב-מכר בינלאומי אינו נספר עוד בחישובי טבלאות רבי-המכר? הלא מאז חתימתו פרץ ספר התנ"ך מתחום היהדות, ובאמצעות הנצרות ומאוחר יותר גם באמצעות האיסלאם, השפיע על העולם, והפך ליצירה האוניברסלית הנפוצה ביותר שידע עולם התרבות, בהיותו מתורגם כמעט לכל לשונות האדם ? כיצד זה הפך באמת ל"נחלתם של מעטים בלבד"? אלא שגם כאן כמו בהרבה דברים במעגל חיינו בעולם, יש להבדיל בין הכמות לאיכות, בין היות התנ"ך רב-מכר כמותי לבין היותו נחלתם של מְתֵי מספר.

כפי שהיטיב לנסח זאת אומן-ההגדרה, הפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח: "התנ"ך פופולארי באותו מובן שהוא תורגם לכל הלשונות, אולם מבחינת תוכנו ומהותו, הריהו זר לרוב רובה של האנושות בכל הזמנים בכל הדורות ובכל התקופות; וכיום הוא אף זר במידה רבה גם לרובו של אותו קיבוץ אנושי של כ-14 מיליון בני אדם המוחזק להיות העם היהודי" (ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על חגי-ישראל ומועדיו", הוצ' המשפחה, ירושלים 1999 ה'תש"ס, עמ' 109).

ואכן, הישראלי הממוצע יעדיף לבלוע גחלת לוהטת מלצטט ציטוט מקראי; הוא אינו בקיא בפסוקים בעל-פה (למעט בשחוקות שבקלישאות). שורש רתיעתם של רבים מן התנ"ך כחלק חי מעולם האסוציאציות הישראלי ? כמו גם התרחקותם הגדלה והולכת מכל היבט של החיים והתרבות הנושא גוון יהודי כלשהו ? נובעת בין השאר מתפיסתם שהנאורות והקידמה עצמן ראוי שיתבטאו רק בעברית ?מאונגלזת? דלה.

אלא שההתרחקות מן התנ"ך מביאה להתרחקות מן השפה העברית המקורית. הגם שבתנ"ך אין שמות תואר ואין אפיונים, והמילים פשוטות ופּוּריטָניות (תוצאה של צניעות ופשטות של אורחות חיים והתנהגות מוסרית חמורת סבר) ? הוא מגיע לתחום ביטוי נרחב ביותר. והגם שנכתב בשפה עתיקה, מי שקורא את התנ"ך מגלה להפתעתו את עושרו הלשוני שלא איבד מכוחו ולא ייאבד מיופיו, והוא בהיר ומנוסח להפליא וצלילו כובש גם אוזן בת-זמננו.

שומה על הישראלי הממוצע להכיר את הטקסטים המקראיים ואת עולם האסוציאציות של התרבות היהודית שמשתקפת בתנ"ך ואף בתלמוד, ולו בשביל שלא יהיה בבחינת "גוי דובר עברית".

אתר הבית של אורי פז: "פזל".

מכללת "עלמא" הקרינה את הסרט "פרו ורבו", סרטה של שוש שלם, שבמרכזו נשים מהעולם החרדי, אמהות לילדים רבים. הבמאית שחדרה לעולמן של שתי נשים חרדיות אמריקאיות, מראה אותן בגדולתן ועליבותן, ותוהה אם הבאת 12 ילדים לעולם היא החלטה מודעת או כורח חברתי-תרבותי.
על אף שבנסיבות שונות ומשונות הוזמנתי לאירוע ההקרנה, נבצר מבעדי להשתתף בו מכורח העול המשפחתי שהוטל על צווארי באותו ערב, כך שבוודאי שאין זה הוגן להתייחס לאירוע ההקרנה עצמו; מה שכן הוגן, זה להתייחס לנושא של הסרט "פרו ורבו". נראה כי הסרט עצמו מציג את עולמה של האישה החרדית מנקודת ראות פמיניסטית-מודרנית, הרואה את האישה מגשימת עצמיות ועצמאית הנוטלת גורלה בידה, זאת בשונה לגמרי מתפיסת עולמה של החברה החרדית, ובכללה האישה החרדית, באשר היא בוחרת לקיים אורח-חיים תובעני-משהו עם כל המשתמע ממעגל חיי משפחות ברוכות הילדים. ומכאן נובעת הביקורת של הבמאית, ביקורת שאינה במקומה; ערכי הפמיניזם החילוני אינם עדיפים על פני ערכי האמונה היהודית-החרדית, ואף לא הוכחו באף הזדמנות כמוכיחים את עצמם לעומתם. זה אולי טוב בשביל להשקיט לכמה חילונים את המצפון, בחינת "הנה, החרדים המסכנים האלה, החשוכים האלה שלא זוכים לאור הגדול של הגשמה עצמית ושחרור האישה", וכולי.
רוני שוב, עיתונאית-הבית ועורכת המוסף "פני אישה" בשבועון "מקור ראשון", כבר יצאה בטורה השבועי על החברה החרדית במונולוג על הסרט "פרו ורבו" שראתה, כפי שמאוחר יותר גם פורסם לידיעתנו באמצעות המדיה האינטרנטית בידי בעלי עניין בפרסום מאמרה: "ללדת שבי אחריך". אבל ב"עלמא" לא ראו לנכון להזמינה להופיע ולהגיב על הסרט מנקודת מבט של "אחת שבאה מבפנים", כחלק אינטגרלי מתופעה חיה המתוארת בסרט התיעודי. בטוחני שלא היתה מתנגדת לבוא ולהעשיר את הדיון. אך לדידם של מארגני ההקרנה והדיון שבעקבות, האם יכולה בכלל להיות יותר סובייקטיבית מגב' שוב החרדית?! מה, וכי יש יותר אובייקטיבית בעולם מכלכלנית קפיטליסטית/סוציאליסטית שהוזמנה להגיב בעמדותיה על התופעה?! נו, שוין.
יש לי! יש לי אמירה משלי על התופעה הקיומית, שלעניות-דעתי הסרט אך מתיימר לטפל בה בשטחיות הניכרת. ברשותכם, הבה ונקדיש מעט זמן ומחשבה על התופעה בכללותה, מנקודת מבט מעט מעמיקה עניינית.

הולדת ילדים
המשורר החרדי יוסף עוזר בשירו "ללדת ילדים" (פורסם במקור במוסף "תרבות וספרות" היוקרתי של עיתון "הארץ": 5.9.03) מעלה לדיון נקודה ארכימדית שלימדו הנאצים את היהודים לדורות הבאים, שלא בכוונתם תחילה:

כְּשֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נִמְלָט עִם נְשׁוֹתָיו
וִיְלָדָיו
הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם
בִּמְקוֹם סֵתֶר וְאֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת הַצַּמּוֹת
וְשִׁנֵי זָהָב.
עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אוֹתָם עַד הַיּוֹם.
רַק אַחֲרֵי שָׁנִים הֵם הִתְגַלּוּ כֻּלָּם
מְסֻדָּרִים יָפֶה בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת
לָכֵן כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי שֶׁיְּהוּדִים צְרִיכִים
לָלֶדֶת פָּחוֹת יְלָדִים אֲנִי לוֹקֵחַ מִשָׁם זוּג
מִשְׁקָפַיִם
כְּדֵי לִרְאוֹת מִי הַמְדַבֵּר
וַאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֵׁן זָהָב
כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת תַּאֲוָתוֹ הַתְּבוּנִית
לְחִסָּכוֹן.
אֲנִי אוֹמַר לוֹ צֵא, הַבֵּט הַשָׁמַיְמָה
וּסְפֹר אֶת שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הֵכּוֹכָבִים,
כִּי תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם
תִּסְפֹּר לְאַט אֶת הַנַּעֲלַיִם.
תּוּכַל לִסְפֹּר רַק חֵצִי
וּלְהַכְפִּיל בִּשְׁתַּיִם.

היו ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים, והחליטו שאַל לו לאדם להביא ילדים לעולם שאחרי אושוויץ. כזו היא, למשל, עמדתו של הסופר היהודי-ההונגרי אימְרֶה קֶרטֶס, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002. קרטס כתב יצירה ספרותית ושמה "קדיש לילד שלא נולד", ובה כתב על "ילדו", שאותו סירב להביא לעולם שהרשה את קיומו של מחנה המוות אושוויץ. כמוהו המשורר פאוּל צלאן, הסופר פְרימו לוי והוגה הדעות ז'אן אָמֶרי, שלושתם ניצולי שואה שאיבדו עצמם לדעת לאחר שלא הצליחו להשתחרר מהטראומה של השואה. ארבעתם, אגב, היו מתבוללים למחצה, לשליש או לרביע; ארבעתם לא זכו לחינוך המעמיד את קדושת החיים כמוטיב מרכזי בזהותם היהודית. כך שאין להרבות פליאה על עצם אי-בחירתם בהמשכיות החיים, אם זה על-ידי שלילת ההולדה ואם זה על-ידי שליחת יד בנפשם מתוך אובססיה של ייאוש ומבוכה. בחירה זו, מובילה בהכרח לכיליונו ואובדנו המוחלט של העם היהודי, וממילא כלל לא מועדפת.
וישנם, לצערנו, גם הוגי דעות בישראל שמכאיבה להם העובדה שהאוכלוסייה היהודית בישראל הולכת ומתרבה (אם כי במידה פחותה מן הרצוי, וראו להלן), והם נאבקים בתופעה בשצף-קצף.

המצווה התרי"ד
לא כזאת היתה מסקנתו של הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים (1916-2003), אף הוא ניצול שואה ואולי דוברה המובהק ביותר של המחשבה היהודית המודרנית בימינו, שהעניק לה את ביטוייה המפורסמים ביותר. פקנהיים התייחס למערכת של תרי"ג המצוות שיצקו תוכן ביהדות הנורמטיבית, ולדבריו, באושוויץ הצטווינו במצווה חדשה. קולה של אושוויץ העולה מתוך אפר המשרפות מצווה על הניצולים לקיים את המצווה החדשה, ה-614 במספר, זו הנוספת לתרי"ג המצוות מהתורה והמכונה בפיו: "המצווה התרי"ד".
"ליהודים של היום אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו!", טען פקנהיים, "הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו. הם מצוּוים לזכור את קורבנות אושוויץ, לבל יימחה זכרם. […] ליהודי אסור להיענות לניסיונו של היטלר להחריב את היהדות על-ידי שיתוף הפעולה בהריסתה. בימי קדם, החטא החמור ביותר של היהודי היה עבודת אלילים. היום, החטא החמור ביותר הוא להיענות להיטלר על-ידי עשיית מלאכתו".
המצווה היא לקיים את העם היהודי קיום לשמו, לאחוז ככל יכולתנו בקיום היהודי. היטלר הפך את הקיום היהודי לפשע. עצם קיומנו כיהודים הופך משום כך לקריאת תיגר נגד כוחות הרשע השטניים. המצווה היא לא להניח בשום אופן ובשום רגע לצורר לנצח בדיעבד. וכך מסביר פקנהיים: "אני מודה, שבעבר התנגדתי לפילוסופיות יהודיות שצידדו בהישרדות לשמה, הישרדות בלבד. שיניתי את דעתי. אני מאמין כעת שבעידן הזה, העובר כל דמיון, אפילו מחויבות קולקטיבית לקיום יהודי ? קיום בלבד ? מהווה מענה רב-עוצמה שיש לו השלכות נרחבות ביותר". יש בכך, לדבריו, "הצהרת אמונה עמוקה, אם כי חלקית, בעידן של משבר, שבו יש סכנה שמענה יהיה בריחה מתוך אובדן העשתונות או מתוך ייאוש מוחלט".
בעבור פקנהיים, ההחלטה לגדל ילדים כיהודים בעולם שהניח לאושוויץ להתרחש, היא הצהרת אמונה עילאית. ההישרדות היהודית היא המצווה שעליה נצטווינו בשואה. אך לצערנו הרב, בעשרות השנים שחלפו מאז הכריז פקנהיים על המצווה של מחויבות לקיום היהודי, התברר שלא כל המגזרים בעולם היהודי מקיימים אותה: שיעור הילודה של היהודים בתפוצות הולך ויורד, והוא עומד על פחות משני ילדים למשפחה, ופירוש דבר: מאזן שלילי; תאוצת ההתבוללות גברה על העלייה בשיעור נישואי התערובת. המטרה שלא לתת להיטלר לנצח, לא הושגה עד כמה שהדברים נוגעים לשמירת הקיום היהודי.
אולם, קבוצה אחת של יהודים מקיימת את מצוותו של פקנהיים למהדרין. אלה הִרבו ומרבים ללדת ילדים, שיקמו את עולמותיהם שחרבו, והתגלו כאמני ההישרדות. האירוניה בכך היא שקבוצה זו כופרת בכל יסודות מחשבתו של פקנהיים. בעבור אלה, החרדים (כפי שהם מכונים על שום חרדתם-דאגתם לקיום מצוות האל; "שמעו אל דבר ה' החרדים אל דברו" ? ישעיהו סו, ה; "והחרדים במצוות אלהינו" ? עזרא י, ג), שמירת המצוות היא הערך הראשון במעלה, ולא שמירת האומה. קיום חילוני של היהודים כמוהו כחוסר קיום יהודי בכלל.
יש נקודה שבה חוכמת הדת משפיעה ישירות על הדמוגרפיה. פקנהיים כתב דברים נוגעים ללב על הולדת ילדים יהודים אחרי השואה. יותר ממיליון ילדים נרצחו בדם נאצי קר כקרח, לא בגלל תודעתם שלהם אלא בגלל תודעתם היהודית של סביהם וסבותיהם. "האם נעז, מבחינה מוסרית, לגדל את ילדינו כיהודים", שאל פקנהיים, "ולחשוף את צאצאינו לסכנה של אושוויץ שנייה בעוד כמה עשרות או מאות שנים בעתיד? ומבחינה יהודית, האם נעז להימנע מלגדל ילדים יהודים, ונשלים בכך את עבודתו של השטן?" והוא מוסיף: "נשמתי נדהמת מבחירה בלתי-אפשרית זו, שאין לה תקדים בתולדותיה של שום אמונה בעולם".
פקנהיים טועה בהערה אחרונה זו. התלמוד מזכיר שהיהודים במאה השנייה לסה"נ, שעברו את חורבן בית המקדש, הדיכוי האכזרי של מרד בר-כוכבא וגזֵרות אדריונוס, ניצבו בפני דילמה זהה. נאמר בשמו של רבי ישמעאל: "מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזרות רעות וקשות… דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ע"ב). המשפט המצמרר הזה מלמד אותנו שהיהודים בדורו של רבי ישמעאל סברו שמן הדין הוא, שלא יביאו ילדים לעולם שכזה. אך רבי ישמעאל מוסיף ואומר, שאנו נמשיך ונתקיים, נישא נשים ונקים משפחות, אך נשאיר את נקודות הזיכרון לזכר חורבנה של ירושלים (שבירת הכוס בחופה, השארת שטח קטן שאינו מסויד לזכר החורבן, ועוד).

להמשך המאמר