בגלגולה המודרני של התנועה הרוויזיוניסטית דומה כי קמה ממשיכת דרך לפלג הקיצוני משנות ה-30 של המאה הקודמת: במפלגת "הליכוד" קמה "ברית בריונים" חדשה. חבריה אולי עשויים להתהדר בהשוואה, אלא שנוצות אלו אינן להם. הקשר הנמתח ביניהן מכיל בעיקר תפיסה דומה ונוקשה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ, אך המהות שונה בהרבה. ברית הבריונים ההיסטורית התמקדה בפעולות מחאה תקיפות אך בלתי אלימות כגון ארגון ההפגנה כנגד סגן שר המושבות הבריטי, ד"ר שילס והסרת דגלי המפלגה הנאצית מעל בניין הקונסוליה הגרמנית, עד שהואשמו שלא בכפם ברצח ארלוזרוב. ברית הבריונים החדשה נאמנה לשמה הרבה יותר: היא אכן ברית של בריונים. פוליטיים. הבריונים ההיסטוריים נקטו בגישה כוחנית כלפי הערבים וכלפי המנדט הבריטי ואילו הבריונים החדשים נוקטים בגישה כוחנית כלפי כל הסובב אותם. אנשים כישראל כ"ץ, הזכור מאירועי ביתן 28, דרדקים רעשניים ותאבי כותרות כגילה גמליאל וגלעד ארדן, יחיאל "הערבים הם תולעים" חזן, אהוד יתום שהוכיח כי הוא מסוגל לרוצץ ראשי אויביו באבנים ואיתם גם גדעון סער הבאים בכוחנות, בחוצפה, בעזות מצח ופנים לז'בוטינסקי שלהם באומרם ? "גם אם תודח, אנו תובעים ממך להישאר", כמו רוצים לכבול אותו בשלשלאות אל הדרך. זאת בניגוד גמור לנשמת אפה של הדמוקרטיה, בה איש חופשי לעשות כדרכו, ודאי לפרוש לדרך פוליטית חדשה משעה שאנשי סיעתו עצמם הצביעו לו על הדלת.
הבדל מהותי נוסף הוא האידיאולוגיה ככוח מניע. עיניו הרושפות ונאומיו חוצבי הלהבות של ד"ר עוזי לנדאו הם אולי הד למחוייבות הרעיונית האמיצה של אב"א אחימאיר ומשה סגל אך מה על השאר? השאר, הרעיוניות היא אך עלה תאנה לכוונותיהם האמיתיות: תאוות הכוח, הרעב לשלטון ומנעמיו, לג'ובים ולחמס המתמשך של קופת הציבור. ברית הבריונים הפוליטית שמורכבת גם מאנשי "מנהיגות יהודית" שנושאים עיניהם בהערצה אל הברית הקודמת, צמאה לכל אלה גם על חשבון הרס המדינה וטובת הציבור. מלבד שוליים נדהמים פני הברית הם פני "הליכוד" דהיום ? קודם מה שטוב לנו ולחברי המרכז, אחר כך מה שטוב למפלגה ובמקום שלישי רחוק מאחור טובת עם ישראל והמדינה. דוגמאות לא חסרות: המינויים במשרד החקלאות, ההצבעות הכפולות על תקציב המדינה, חוק הג'ובים שארדן וסער הם הוריו מולידיו והדוגמא הנפלאה מכל ? ההצעה לגיוס רוב בכנסת על חודו של קול, על מנת להשהות קיום הבחירות ולמנוע מהעם את האפשרות להשמיע את קולו אחרי אחד המהלכים המשמעותיים, הכואבים והשנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל, מעשה שהוא בבחינת "הרצחת (פוליטית) וגם ירשת".
עצובה היא דרכה של ברית הבריונים המודרנית במוטטה עליה ובקורעה לגזרים את ביתה האידיאולוגי ואפשר שמן הצדק שכך תיקרא מפלגת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו. נקנח בהבדל אחרון שהוא אולי נחמא פורתא: אם "ברית הבריונים" ההיסטורית יכלה להתגאות בשירתו המפוארת של אורי צבי גרינברג, הרי שזו הנוכחית תיאלץ להסתפק בהדר הליריקה מאת אריאל זילבר.
ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).
אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם. 
הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.
פעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.