הקמע

מרכז המחול "בת דור" בבאר שבע נוסד לפני כשלושים שנה, ובמשך תקופה ארוכה הצמיח רקדנים ברמה גבוהה אשר רוקדים במיטב להקות המחול בארץ ובעולם. לאחרונה, החליטו ב "בת דור – באר שבע" לשמור את הכישרון והחיוניות לעצמם. לפני שנתיים הוקמה על בסיס בוגרי בית הספר להקת המחול ק.מ.ע. ? "קבוצת מחול עכשווי בנגב" ובראשה האומנותי הועמד תמיר גינץ, בעצמו בוגר "בת דור" וכוריאוגרף הבית של "בת דור" בתל אביב. לצידו הוצבה דניאלה שפירא המנוסה, מנהלת "בת דור" באר שבע.

על אף גילה הצעיר, הספיקה "קמע" להעלות כבר שלושה ערבים שונים ותפסה את תשומת הלב של מבקרי ושועי אומנות המחול בישראל, עם התוכניות "גן נעול", "שניים קצת אחד הרבה" ו "על הרציף". לפני מספר שבועות הוזמנתי כאורח לערב סטודיו של הלהקה ובית הספר, אבן דרך לקראת עליית המופעים החדשים בהמשך השנה.

ערב הסטודיו הוקדש לנושא "גוף", והכיל עשרה קטעי מחול, רובם מקוריים ? שנכתבו על ידי רקדני הלהקה והמורים בבית הספר, ומקצתם ? של אומנים מוכרים כמו רמי באר ומץ אק. באופן כללי ראוי לציין את המקום והפתיחות הניתנים לרקדני הלהקה להביע עצמם ככוריאוגרפים, ועל כך עוד נדון בהמשך. הערב לווה בתערוכת תצלומים מחיי בית הספר ועבודות נוספות בהשראת המחול של סטודנטים מהמחלקה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון. התערוכה עצמה הייתה באיכות מעורבת ? חלק מהעבודות היו חלשות מאוד, וחלקן בעלות נפח ? אך זו לא הייתה המנה העיקרית של הערב ושלשמה הגענו אל בירת הנגב…

היצירה הראשונה, "ותוכל", מאת יניב מזרחי, מהפעילים שברקדני הלהקה ומי שריכז את ארגון הערב, עסקה בתימה התנ"כית של "חלום יעקב" מזוית מעניינת. ששת הרקדניות (שתי סולניות בתפקידי יעקב ואלוהים) רקדו לצלילי ויולדי ומוצארט, בתנועות חזקות שטלטלו את "יעקב" בזרועות המלאכים. חזינו בהמחזה ניאו קלאסית של המעמד, בשמלות אדומות עשירות ומרשרשות, ובמה שנראה כמארג של יחסי אהבה-שנאה בין האל לבין יעקב, המתריס בתחילה כלפי גורלו, אך לבסוף מקבל אותו בהשלמה.
היצירה השנייה, Compas, נכתבה ובוצעה בידי טימו לוזנו, בעל חזות לטינית, חולצה פתוחה ומתנפנפת ונעלי סטפס מבריקות. עזר כנגדו היו קופסת פח ומקל הליכה ארוך. מדובר היה בריקוד סולו מהיר וחד בתנועותיו משולב בתיפוף, במקצב פלמנקו סוער שזכה לחיוך ולאהדת הקהל.

"יום אחד", יצירתה של שרית לבנת, תלמידת רמה 6, (רמה 6 היא הרמה הגבוהה ביותר בבית הספר, מסיימי התיכון) הייתה לטעמי היצירה הטובה ביותר בערב הסטודיו. היא התחילה להיבנות כבר בשלב הנחת התפאורה, שכללה מסגרות חלונות ופריטים נוספים, כולם באדום עז והמשיכה כטריו ? עמרי טלמון, רקדן מתלמד ב"קמע", בשמלה ארוכה (על אף שהשימוש האנדרוגיני של גבר בשמלה הולך ונהיה נפוץ, כאן הייתה לו משמעות מעניינת) כסוג של מכשף או מהפנט הרודה בסתיו מרגלית, שהמשיכה כסולנית הרוקדת בחופשיות כאשר המכשף שקוע בשינה ושרית לבנת עצמה כעוזרתו, שניהם נושאים אופי כוחני, אדנותי ומרשע. כולם היו לבושים בבגדי גוף בשילובי אדום ושחור שהלמו את התפאורה. התנועות דרמטיות, הכריאוגרפיה מטלטלת ? בייחוד הסולו של מרגלית, כזו המשתחררת מהפנוטו האפל בעוד עוזרתו מנסה לשווא להעיר את המכשף-מהפנט משנתו העמוקה על מנת שיחזיר את הסולנית לכבלי ההפנוט. היצירה כולה נשאה הדר מיסטי ואיכות מרשימה.

לאחר מכן עלתה כיתת רמה 3 (כבני 15), וביצעה וואלס מאת סווטלנה איזומיצ'נקו, למוזיקה של גלאזונוב. למרות שנדרש להם ליטוש נוסף, הרמה הטכנית הפתיעה לטובה ? בייחוד של צמד הבנים, שלאחר מכן נודע לי שאינם רוקדים זמן רב ב"בת דור", ועל כך ראויים לתשבוחות נוספות. בעקבותיהם באה כיתת רמה 4, אשר העלתה את היצירה "טבעת מוביוס" מאת זוהר בורשטיין למוזיקה של מיכאל וולפה. גם כאן, רמה טכנית מפתיעה לטובה. היצירה עצמה תיאטרלית ומעניינת, עם מתח שנבנה לאורכה ונפתר באחת.

נקודת המחצית של הערב הייתה "דואט פרחים", אחד הקטעים היפים של רמי באר, שבוצע על ידי רמית פינקו וולדימיר זאק, רקדני "קמע". קטע המחול המודרני משלב פיזור של פרחים ובוצע באופן המוריסטי ונפלא, שעושה כבוד ליצירה של רמי באר. הפרחים שפוזרו על הרצפה, גם נאספו ונוקו באופן שנארג בצורה מפתיעה אל תוך עלילת הערב, ביצירה הבאה, "ספונג'ה". היצירה, מספרת את סיפורה של עוזרת בית החולמת על חיים אחרים נוצרה במסגרת שיעור קומפוזיציה. היצירה בוצעה על ידי ארבע רקדניות צעירות בגיל התיכון והיא יצירה קטנה, יומיומית בזכות הפטפוט הרעשני והבלתי פוסק של המנקות עטורות המטפחות, ובזכות שימוש מפליא בחומרים יומיומיים כמו מטליות ומגבים- הומוריסטית ומקסימה.

פיסת המחול שלאחריה הייתה מעט מאכזבת, בייחוד לאחר הרושם העמוק שהותיר "יום אחד". קטע סולו של שרית לבנת ? "כשטינקרבל בכתה (כי אי אפשר לתפור צל בחוט ומחט)", שעל אף שמו היפהפה, לא מתחבר לכלל אמירה. מדובר ביצירה קצרה שחסרה את הליטוש הראוי. יחד עם זאת היא אישית, אקפרסיבית וליבנת מפגינה גמישות טורסו מצויינת. ברם, זכרו את דבריי ? שרית לבנת תהא מהבולטות שבכוריאוגרפים בישראל בעוד שנים מעטות.

יניב מזרחי בעצמו רקד את הקטע הזר השני בערב ? "Apartment", קטע של מץ אק, המנהל האומנותי של בלט קולברג. מזרחי, שהחל את דרכו ב"בת דור" לפני זמן לא רב, הפגין יכולת טכנית וביצע את הקטע המספר על אדם המתמודד בדירתו עם הזעם, התסכול, הבדידות והניכור שאופייניים לחברה המודרנית למול הטלוויזיה שלו, ביעילות ובחן. עבודת המחול האחרונה בערב, הייתה קטע מתוך "הנסיכה והצפרדע" ? אגדת מחול לילדים, שעלתה בבכורה בסוזן דלל השבוע, פרי עטה של אור אבוהב. הקטע הציג את שלוש המשרתות והנסיכה, ובלט בצבעוניות שלו ובביצוע זורם וחינני, לצלילי מרק קנופלר וגבריאל יארד.

לסיכום, הערב רובו ככולו, היה מרשים באיכותו ומבטיח מאוד. להקת "קמע" כאמור העלתה בחג הפורים, את "הנסיכה והצפרדע" ובמאי צפוייה לעלות העבודה הראשונה באורך מלא של הלהקה ? "אורות הבמה" (ששמו זהה למדור המופעים שלנו…). דווקא על רקע המצוקה הקשה, הכספית והאומנותית שבה שרויה אחותה להקת "בת דור" בתל אביב, דומה כי "קמע" היא הדבר החם כיום ובעתיד עולם המחול הישראלי. איכות הביצוע ודרור המחשבה של הלהקה הם שלמים, התשוקה למחול והדמיון ניכרים ופורצים בכל תנועה ונים. לא נותר אלא לומר – מדרום תפתח הטובה.

להקת "קמע" ? קבוצת מחול עכשווי נגב:

ג', 24/5, מרכז סוזן דלל, תל אביב ? "אורות הבמה", טרום בכורה

כרטיסים: 03-5105656

סכום של כלום

?pick a song, any song? אומר מלקמוס הקוסם לקהל המשתאה, ומיד אוסף במטפחתו את השירים שנבחרו ומרסק אותם בפטישו לחתיכות קטנטנות. ואז, בעודו עוטה עליו את חיוך ה"אני אמנם חכם מכם בהרבה, אבל אין סיבה לעשות מזה עניין גדול" הוא מדביק זה לזה את שברי השירים, בסדר שרק הוא מוצא בו הגיון. מאחד מילים אקראיות למשפטים בלתי אפשריים, משפטים בלתי אפשריים לשירים חסרי הגיון, ושירים חסרי הגיון לכמה מן האלבומים הגדולים ביותר של שנות ה-90.

Freeze
don't move
You've been chosen as an extra in the movie adaptation
.of the sequel to your life

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק, אבל זה קרה בערך באזור יום הולדתי ה20. למושג "להקה אהובה" לא הייתה את אותה המשמעות. אולי התבגרתי, ואולי אשם האינטרנט שהציף אותי במאות שמות וצלילים שמעולם לא שמעתי. שוב לא חיפשתי את הלהקה האחת. זאת שאשנן את שמות חבריה ואת סדר השירים בכל אחד מאלבומיה בעל פה.

ובכל זאת, אובדן התמימות המוזיקלי השאיר בי חלל שאלף להקות לא יכלו למלא. מעבר לחוסר היכולת לתת תשובה פשוטה לשאלה "מי הלהקה האהובה עליך" קיים גם הצורך לרכז את תפיסת עולמי המוזיקלית לשם אחד, לאלבום בודד, ללהקה אחת ? זאת שמנגנת רק עבורי.

בהעדר הלהקה האחת, מילאו את מקומה להקות לרגע. האם ייתכן שהתשובה הייתה מונחת כל העת מתחת לאפי?

PavementPavement פעלה בין השנים 91-98, השנים בהן התחלתי להאזין למוזיקה ברצינות. וכמו רוב להקות האינדי האמריקאיות מאותן שנים (או לפחות אלו שלא התגוררו באזור חיוג סיאטל), הצליחו לחמוק מתשומת ליבי, כך שלא זכיתי להכיר אותה בזמן אמת. כנראה שטוב שכך ? קשה להאמין שהייתי מסוגל באותה תקופה להבין את הקסם המבולבל והשברירי של שירי הלהקה, שנכנסה לעולמי בדיוק כאשר הייתי זקוק לה יותר מכל.

גם אני, ממש כמו Pavement, רחוק מלהיות טיפוס רוחני. ביטויים כמו "גורל" או "קשר מיסטי" אינם חלק מאוצר המילים שלי. ולכן קשה לי להסביר את המשיכה העזה שלי ל-Pavement זמן רב לפני ששמעתי שיר בודד שכתבה. אולי היה זה שמה האינגמטי של סולנה, סטפן מלקמוס, שנחרט במוחי לאחר שנתקלתי בקליפ מאלבום הבכורה שלו. אולי אלו הכתרים שנקשרו לשמה של Pavement בכל מקום שבו הוזכר, ואולי סתם אובססיה מוזיקלית לשנות ה-90.

תקופת ההמתנה לשמיעה האמיתית הראשונה של הלהקה התארכה אל תוך הטיול שלי באוסטרליה, בין השאר בזכות הדואר האמריקאי ששמר לו שני אלבומים של הלהקה שהזמנתי. במהלכה הספקתי כבר לפתח רמת ציפיות שלא ניתן לעמוד בה. Pavement, מצידה, אכלה את הציפיות שלי בלי מלח, בעוד שהדואר האוסטרלי, מצידו, הצטרף לעמיתו האמריקאי עם שלל מרשים של ארבעה אלבומים. אלו הוחלפו בשישה אחרים מיד עם שובי לארץ ? מה לא עושים בשביל אהבת אמת?

להמשך המאמר

לא, אדוני השר

השבוע עברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה ומחר עומדת לדיון בממשלה, הצעת חוק להפיכת 39 משרות בכירות בשירות הציבורי ל"משרות אמון". המאיישים משרות אלה יתחלפו עם כל חילופי שלטון (ואצלנו יש רבים כאלה) ויהיו נתונים למינוי ישיר על ידי השר האחראי. לא נעסוק בנסיבות הפוליטיות בהן נתקבלה ההחלטה, אלא נעסוק בסבירותה ומשמעותה השלטונית.

מצדדי ההחלטה ויוזמיה ח"כ גדעון סער, ח"כ גלעד ארדן וח"כ גילה גמליאל, כולם אנשי "הליכוד" טוענים שיש לאפשר לממשלה למשול, ונחוצים אנשים שיבצעו את מדיניות השר ולא יקבעו מדיניות משל עצמם. טענה זו אומנם מצלצלת יפה בגלל השימוש בשתי מילים מאותו שורש ? אך היא ריקה מתוכן. "משרות אמון" בדרגים הפקידותיים הבכירים הן מאפיין של המשטר הנשיאותי, כמו זה הנהוג בארצות הברית. שם, קרוב לעשרת אלפים משרות (הדרג הפקידותי הבכיר ובעקבותיו דרגים זוטרים יותר) מתחלפות שם עם כל חילופי שלטון.

הדמוקרטיה הנשיאותית הקיימת בארצות הברית נהנית מהבעת אמון ישירה של האזרחים ומשיטת בחירות בלתי אמצעית שבה נבחר ראש הרשות המבצעת ע"י העם, כך שהבעת האמון הקבועה והיציבה בעומד בראש הפירמידה, מקרינה באופן טבעי כלפי מטה על האנשים שמתחתיו. לרוב, זוכים גם הם לחשיפה במהלך מסעות הבחירות המפרכים שנדרש כל מועמד לעבור בדרכו לנשיאות (בארצות הברית כזכור, משרות ציבוריות לא מעטות נבחרות ישירות על ידי האזרחים), כך שהעם יודע במי הוא בוחר לתפקידים אלה. עוד בארצות הברית, מעוגנת מערכת של "איזונים ובלמים", המושתת על עצמאות מערכת המשפט והפרדה דיכוטומית כמעט בין רשות מבצעת ורשות מחוקקת. גם המינויים הפוליטיים טעונים אישור של הסנאט, שהוא עצמאי ונפרד מן הנשיאות. כל אלה, מוסדרים בחוקה כתובה.
המערכת השלטונית בישראל אינה נהנית מכל אלה. כולנו זוכרים את ההתקפות נגד בית המשפט העליון, ההפגנה הגדולה בגן סאקר והצעות של חברי כנסת לייסד בית משפט לחוקה שטרם נחתמה. זאת ועוד ?
בשנים המעטות שנוסתה כאן שיטת הבחירה הישירה בראש הממשלה, היא נחלה כשלון ותעיד על כך הפחדנות של חברי בית המחוקקים שמיהרה להחזיר את השיטה הישנה והמוכרת: רשות מבצעת הנבחרת מתוך הרשות המחוקקת והעומד בראשה הוא ראש הסיעה הגדולה בבית. דמוקרטיה מסוג זה היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, כמו זו הנהוגה בבריטניה, שממנה שאבנו את עקרונות השיטה, קיים המושג של "שירות ציבורי". מדובר במנגנון פקידותי, המשרת את המדינה ואזרחיה, נהנה מאמונם וזהו מקצועו. הם כפופים להנחיות השר הממונה, אך מלבד מתי מעט כיום, הנחשבים "משרות אמון", אינם תלויים בו לפרנסתם והוא אינו יכול לפטרם. למנגנון שכזה יש אומנם חוליים משלו, אך בסך הכל מדובר במנגנון יעיל ויציב שמרבית האנשים המועסקים בו מסורים לתפקידם, גאים בו ובעלי הכשרה מיוחדת ומתאימה לתפקידם. לא יעלה על הדעת למשל, כי ראש אגף התקציבים באוצר יהיה אדם ללא הבנה מינימלית בכלכלה. את המצב הזה דוחפים האדונים סער, ארדן והגברת גמליאל לשנות, כך שיתאים לגחמות ולשחיתות של הפוליטיקאים.
נושא "הכישורים המיוחדים" של חברי מרכז מפלגה למשרה והדילוג קליל מעל דרישות הסף המקצועיות לתפקיד הוא נושא ציבורי כאוב, שנבחרי העם רק ממשיכים להעמיק בו סכינים לרעת כולנו. כך, במגמה הולכת וגדלה, אשר אותה החוק הקלוקל הזה הולך רק להגביר, מתמנים אנשים לתפקידים לא להם כאשר "הכישרון המיוחד" היחיד העומד לרשותם הוא היותם חברי מרכז במפלגת השר המחלק את המינויים.

רבים ודאי מחייכים כשהם נזכרים בסדרת הטלוויזיה הבריטית "כן, אדוני השר", שבה פקיד בכיר בשירות הציבורי הבריטי היה משיב בחיוב לפוליטיקאי הבור שאינו מבין דבר וחצי דבר במדיניות וצורכי המשרד עליו הופקד, ואחר כך היה עושה בפועל לפי ראות עיניו. אך כאן לא מדובר בסדרת טלוויזיה. מדובר במציאות היומיומית בה אנו חיים. חברי הכנסת סער, ארדן, גמליאל ותומכיהם רוצים לגלגל את הבורות הפוליטית הלאה ? ולהחליף את אנשי המקצוע במקורבים שלהם יהיה אפשר לחלק ג'ובים. הדבר יהא לטובתם האישית בלבד של השרים ולרעת הציבור. הדרג המדיני צריך אומנם להתחיל לקחת ברצינות את תפקידו למשול ? אך לא באמצעות מינוי מקורבים. מן הראוי שבעניין זה דווקא ירסן את תאוותו למשול ואת התאווה לכוח. כאן עלינו לומר בפני חברי הרשות המבצעת, שהם גם חברי הרשות המחוקקת באופן ברור: "לא, אדוני השר".

הרצח המושלם

"Homicide: our day begins when yours ends" (Det. John Munch)

באופן פואטי משהו, תחילת דרכה של "רצח מאדום לשחור" (להלן רצח), מאפיינת, אולי יותר מכל, את ייחודיותהּ. עונתהּ הראשונה של רצח, שעלתה לאויר בינואר 93', השיגה אחוזי צפייה נמוכים מאוד שרק הלכו והִדּרדרו, והסיכויים לעונה נוספת נראו עגומים. אפילו שתי מועמדויות לפרס האמי ושתי זכיות בו ? חותמת איכות מכובדת לכל הדעות – לא הצליחו להעלות גם לא במקצת את נתוני המדרוג, וקץ דרכה של רצח נראה קרוב מתמיד. ההצלה הגיעה עם הפרשים בכחול – עם עלייתה והצלחתה המיידית של NYPD לאויר בספטמבר אותה שנה דרך כוכבן של סדרות המשטרה, וראשי NBC החליטו לקיים דיון נוסף בנוגע לעתיד רצח. ואז, ברגע שאפשר לתאר אותו כרגע נדיר של התעלות, החליטו המנהלים לתת לרצח הזדמנות נוספת וניתן אור ירוק לעונה שנייה. העונה השנייה כבר סיפקה מדרוג גבוה בהרבה, והשילוב של מדרוג ואיכות הוא שילוב מנצח בתעשיית המסך הקטן, והדרך לעונות נוספות נסללה.

למרבה ההפתעה, תרגום שמהּ של רצח עולה על השם המקורי: Homicide: Life on The Street. כל מקרה רצח המתקבל בתחנה נירשם בטוש אדום תחת שמו של הבלש המטפל בו. כשהרצח מפוענח, נמחק השם האדום ותחתיו נרשם השם בטוש שחור. רצח שלא מפוענח נשאר רשום בצבע אדום לעד. במהלך הפרקים, בעיקר בקטעי המעבר, עושה המצלמה סריקה מהירה של הלוח עליו נכתבים השמות. להזכיר לנו שיש עוד שמות אדומים שם, שרוצים לשנות את צבעם.
הסדרה מבוססת על הספר Homicide: A Year on the Killing Streets מאת דוד סימון, שעקב במשך שנה אחר עבודתם של בלשי מחלק הרצח במשטרת בולטימור, וקיים דמיון לא מיקרי בהחלט בין דמויות בסדרה לבין דמויות בספר. הצילום לכל אורך הסדרה נעשה אך ורק במצלמת יד, ולא בוצע באולפן אלא בתחנת המשטרה Fells Point שבבולטימור.

אומרים שאנחנו לא יכולים לבחור את ההורים שלנו. במקרה של רצח, הילד לא יכל היה לעשות בחירה טובה יותר. פול אָטַנְסִיוֹ, יוצר הסדרה, מוכר לנו כתסריטאי של חידון האשליות (Quiz Show) שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. אטנסיו, שעבד כמבקר סרטים בוושיגטון פוסט, אחראי גם לתסריט של דוני ברסקו עטור התשבוחות, שמועמדותו לאוסקר היתה על התסריט הטוב ביותר. בימים אלו עובד אטנסיו על הסרט קדמת עדן, על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, בבמויו של רון האוורד.
טום פונטנה, אליל הטלויזיה הפרטי שלי, חתום כמפיק הסדרה ומשמש גם ככותב התסריטים הראשי. פונטנה היה מכותבי התסריטים של "מקום אחר" (St. Elsewhere) סדרת בית החולים האגדית שסיפקה לו מועמדות של קבע לפרס האמי על תסריט בכל עונותיהּ וזכה בשתיים מהן. הסידרה זכתה להצלחה רבה גם בישראל. במקביל לעבודתו על רצח עבד על סדרת המופת אוז (שמצדיקה מאמר בזכות עצמה), ששינתה את פני הטלויזיה לעד והקנתה ל HBO מקום של כבוד בין תחנות הכבלים האמריקניות.
בארי לוינסון, המביים רבים מפרקי הסידרה, הוא יליד בולטימור שאוהב את העיר ואוהב ליצור בה. תחת ידיו האמונות עברו סרטים רבים ומוכרים: לכשכש בכלב, ספירה, סליפרס ועוד.

Homicide Cast לב ליבה של הסדרה והדבק אשר מדביק את כל חלקי התצרף הטלויזיוני הוא הדמויות והיחסים ביניהם. הבלשים בסדרה עובדים בזוגות, ודגש רב ניתן על מערכת היחסים ביניהם. בראש ובראשונה ניצב פקד גִ'יאַרְדֵלוֹ, או בקיצור גִ'י, מפקד המשמרת ביחידת הרצח של משטרת בולטימור. וכמו אב לילדיו, כך ג'י לבלשיו: רך ועדין כשצריך, תקיף ומְשַׁחֵר מוסר כשצריך ובאותה התקיפות דורש ממפקדיו שלו. ג'י מתעב את הפוליטיקה הרוחשת במסדרונות הגבוהים במשטרה ומנסה לחצוץ בינה לבין הבלשים שלו. לא תמיד הוא מצליח.
בלש פרנק פֵּמְבֵּלְטוֹן, הבלש הטוב ביותר במחלקה, חריף שכל ומכור לקפה שמעמיד כל הזמן את אמונתו באל במבחן. פמבלטון אוהב לעבוד לבד, ופעמים רבות אמר שאילמלא היו מכריחים אותו, היה עובד ללא פרטנר. קל להבין אם כך, את הסבל שעובר שותפו של פמבלטון, טים בֵּיילִיס. בייליס הוא הצעיר, הנאיבי וחסר המזל שבחבורת הבלשים. בייליס הושפע קשות מרצח ילדה קטנה שלא הצליח לפתור, וזה רובץ עליו כעננה ולא עוזבו.
בלש ג'ון מוֹנְץ', הדמות הצינית ביותר בסדרה (ובכלל), מכור לתאוריות קונספירציה ולסיפורים על גרושותיו. מונץ' גם מוכר לצופי הסדרה חוק וסדר ? יחידה מיוחדת, שכן לאחר שרות ארוך במשטרת בולטימור עובר מונץ' ליחידת קורבנות המין של משטרת ניו יורק.
הבלשית קֵיי האוורד היא ג'ינג'ית מחוספסת המגיעה מעיירת דייגים בצפון. היא אוהבת את משפחתה אך גם אוהבת את המרחק מהם. בעלת מאזן מושלם של פיענוחים, אך גם היא מבינה שאלת המזל לא תהיה תמיד בצידה.
זהו רק חלק קטן ממגוון הדמויות של הסדרה. למה בחרתי להציג רק את אלו? כיוון שאלו העיקריות והחשובות שבדמויות. אך בל נמעיט בערכן של הדמויות האחרות. לכולן יש סיפור, אופי וחיים משלהם. אין אף לא דמות אחת שטוחה ברצח. וזהו סודהּ הגדול.

מדהים עד כמה הפרטים הקטנים משחקים תפקיד חשוב בסדרה. במרכז יחידת הרצח של משטרת בולטימור נמצאת הקופסה. הקופסה היא חדר החקירות של היחידה. היא משמשת כמקור העוצמה של הבלשים. לקופסה יש חוקי מוסר משלה. יש לה חיים משלה. אדם לא יוצא ממנה כמו שנכנס אליה.
עוד פרט קטן אך חשוב הוא הטלפון. מי שעונה לטלפון המצלצל בחדר היחידה הוא יהיה החוקר הראשי בתיק הרצח עליו הטלפון מדווח. תחת שמו ירשם השם האדום, ומאוחר יותר, עם קצת מזל, השחור. לעיתים הבלשים רצים את הטלפון, מתחרים מי יענה ראשון. לעיתים הם מנסים להתחמק ממנו, אך הוא שם, מצלצל ומרגיז, ובסוף מישהו יצטרך לקבל את השיחה.

מהי סדרת הטלויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים? שאלה שאי אפשר לענות עליה. אבל אם אצטרך להמר על רשימת חמשת הגדולות, רצח היא הימור בטוח. מי שראה פרק אחד, יודע שמילים בלבד לא יכולות לתאר אותה, ומי שלא ראה, יבין מיד לאחר הפרק הראשון.

רצח מאדום לשחור, ימים א' ? ה' 22:00, ערוץ AXN.