לו היה מוציא אלבומים בלבד ולא יוצא לסיבוב הופעות ראשון אי פעם. דיינו!
לו היה יוצא לסיבוב הופעות ראשון אי פעם, אך לא מגיע לאירופה דיינו!
לו היה מגיע לאירופה, אך לא כולל את ישראל בסיבוב ההופעות. דיינו!
לו היה כולל את ישראל בסיבוב ההופעות, אך באמצע תקופת המבחנים דיינו!

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת לדיויד ברמן שעלינו, שהוציא כמה מהאלבומים המופלאים ביותר ששמעתי בחיי, שהחליט, לראשונה בקריירה בת 17 שנה, לצאת השנה לסיבוב הופעות ראשון אי פעם, שמגיע לא רק לאירופה, אלא גם לישראל, ונוחת פה ביום שבו אני מסיים את הבחינה האחרונה של השנה האחרונה של התואר (האחרון?).

לוח השנה המוזיקלי הולך ומתמלא ? תחילה הצטרפו דפש מוד (התלבטתי אם שווים את המחיר, החברים פתרו את ההתלבטות עם זוג כרטיסים במתנה ליום הולדת), איתם באים גם בלונד רדהד (שללא ספק שווים גם הופעה פרטית בנוסף לחימום של דפש מוד). עוד לפניהם מגיע גם הדבלול הידוע גם כדבנדרה בנהרט (לא מהאמנים האהובים עלי, אבל אי אפשר להיות בררנים בארצנו). אבל הידיים מתחילות לרעוד באמת רק כשהעט מתקרבת ל-10 ביולי, בו יקרה אירוע, שעד לא ממזמן נראה סביר פחות מנאום של אחמדינג'אד ביד ושם ? דיוויד ברמן יעלה על הבמה (וסטיבן מלקמוס, למרבה הצער, כנראה לא), יפתח מיקרופון, וישיר:

הלב יחסיר פעימה ? לעזאזל! הוא מחסיר אחת כבר עכשיו.

עבור להקות בתחילת דרכן, בניית הופעה היא עניין פשוט. פשוט בוחרים את הטובים בשירי האלבום-שניים ששחררו, מסדרים אותם בסדר הגיוני, שומרים להיט בלתי נמנע להדרן וזורקים פנימה, אם צריך, איזו גירסת כיסוי משעשעת. הבעיה הולכת ומחמירה, כמובן, ככל שהרפרטואר של הלהקה מתרחב – יותר ויותר שירים צריכים לפנות את מקומם לשירים חדשים, ומלאכת הברירה נעשית מאתגרת יותר ויותר.

מקרה מסובך הרבה יותר הן הופעות של להקות וותיקות, אשר הספיקו להחליף במהלך חייהן לא רק נגנים והרכבים, אלא גם סגנונות ? אלו נאלצות להכריע בין השירים אותם כתבו רק לאחרונה, בגלגולה הנוכחי של הלהקה, לבין שיריה הישנים, שלעתים נדמה כי נכתבו ע"י להקה אחרת לגמרי. ברוב המקרים, נטיית ליבם של האמנים הם לשירים האחרונים שכתבו, המייצגים בד"כ את סגנונה הנוכחי של הלהקה ותפיסת עולמה, וטרם נשחקו בביצועים חוזרים ונשנים. אלא שלא ניתן להתעלם מדרישות הקהל, שמעדיף, לעיתים קרובות, את הנוסטלגיה ללהקה שאינה קיימת עוד על פני גלגולה הנוכחי של אותה הלהקה.

Mercury Rev בהאנגר 11 בתל אביב 5.12.2005

מבין שתי להקות בין לאומיות שהופיעו לאחרונה בישראל, המקרה הפשוט יותר הוא זה של מרקורי רב, שהופיעה בחמישי לדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב. אמנם קשה לחשוב על להקה שעברה שינוי קיצוני יותר ממרקורי רב ? מהלהקה האקספרימנטלית בהנהגת דיוויד בייקר, שנזרקה ב1993 מפסטיבל לולהפלאזה האגדי מכיוון ש"הרעישה יותר מדי", ללהקת הדרים-פופ הענוגה שבהנהגת ג'ונתן דונהיו. אלא שדווקא השינוי הקיצוני הזה הפך את ההתלבטות ללא קיימת כלל ? מרקורי רב הישנה והקיצונית פשוט לא קיימת עוד, ומלבד קומץ קשה של מעריצי הגלגול הישן של הלהקה, מזהה מרבית הקהל את מרקורי רב עם גלגולה הנוכחי והפופולרי יותר.

ואכן, סיפקה מרקורי רב בהופעה בהאנגר בדיוק מה שהקהל ציפה ממנה. שעה וחצי של מוזיקה חלומית, כמעט כולה משלושת אלבומיה האחרונים. בין השירים יכל הקהל להנות גם ממופע וידאו-ארט פסיכודלי שהוקרן על רקע הבמה בלווי ציטוטים פילוסופיים בגרוש ומפטפוטיו של דונהיו הסולן (שחשף, כמקובל בהופעות בארצנו, גם שורשים יהודיים).

אמנם לא כל השירים של מרקורי רב מלהיבים באותה המידה, בעיקר הדברים אמורים בשירים מאלבומה האחרון והפושר של הלהקה, שהתקבלו בצנינות גם על ידי הקהל. אולם רגעי השיא של ההופעה היו יותר מפיצוי הולם על רגעיה המתים. וכשג'ונתן דונהיו מלווה את הלהקה בניפוף במסור בפתיחה של ?Tonight It Shows?, או מנצח על מופע האורות בפתיחה עמוסת הכינורות של ?The Dark Is Rising?, זהו החומר ממנו עשויות הופעות רוק גדולות: כאלו שגם חימום מיותר של מטרופולין והצטרפות תמוהה של אביב גפן לבמה לא יכולים להרוס.

והגרעין הקשה? אלו יכלו להישאר בבית ולהתכרבל במיטה עם Boces. דיוויד בייקר לא בא ? הוא גם לא מצלצל.

dEUS ב"זאפה" בתל אביב – 09.02.2006

בפרפראזה על השם שאימץ לו פרינס בתקופה בה היה מסוכסך עם חברת התקליטים "וורנר", יכולה הלהקה שהופיעה ב"זאפה" בתל-אביב להיקרא "הלהקה שנודעה פעם כדאוס". שינויי ההרכב הרבים, ובעיקר התפנית הסגנונית שביצעו באלבומם האחרון, Pocket Revolution (שלמעשה החלה כבר באלבום שקדם לו), פערו תהום בין חבורת הנגנים שהופיעו על הבמה, לבין דאוס של אמצע שנות ה-90 שרק טום ברמן הסולן וקלאס ג'נזונס הכנר/קלידן היו חברים גם בה.

ואכן, הביצועים של השירים משלושת אלבומיה הראשונים של דאוס נשמעו במידה רבה כמו גרסאות כיסוי של המקור ? מעט עמומות, לעיתים לא מדויקות, ובכמה מקרים אפילו מקוצרות (אני מוכן להישבע שהם קיצצו דקה או שניים מ – "Theme From Turnpike?) לרושם הנ"ל תרמה לא רק חבורת הנגנים, שרק שניים מהם היו שותפים לכתיבת השירים הנ"ל, אלא גם הסאונד ב"זאפה", שנטה חסד רב יותר עם המלודיות של שירי הלהקה שנודעה פעם כדאוס מאשר עם הבאלגן עמוס הדיסטורשן של דאוס. ובכלל, שירים עמוסי פעלולים ורב-שכבתיים כמו ?Fell off the Floor, Man?, כמעט בלתי אפשרי לשחזר במדויק על במה וקשה להאמין שגם ההרכב המקורי של דאוס צלח במשימה הזו.

עם זאת, קשה היה שלא להנות מההופעה של הלהקה שנודעה פעם כדאוס. ראשית, כיוון שמדובר בלהקה לא רעה בכלל, שלאלבומה האחרון אני נוטה חסד יותר ויותר בכל שמיעה ושמיעה, ושגם שיריה החלשים זוכים לשדרוג לא קטן על הבמה. הקהל, מצידו, קיבל בסבר פנים יפות גם את שירי האלבום האחרון (ובמיוחד את ?Bad Timing? ו ?Nothing Really Ends? הנפלאים, שהיו שניים משיאי הערב) וחלקו אף הפגין הכרות מרשימה עם מלות השירים. מפתיע בהתחשב בעובדה שהקהל בהופעה הורכב ברובו ממעריציה הוותיקים של דאוס משנות ה-90, שרבים מהם עסקו לפני ההופעה בהחלפת חוויות משני ביקוריה הקודמים בארץ.

אך בעיקר מדובר כאן בנוסטלגיה, אחד המצרכים העיקריים של חובבי מוזיקה בני יותר מ-20 כמו אלו שהתאספו ביום חמישי ב"זאפה". וכשהלהקה שנודעה פעם כדאוס ביצעה בצורה משכנעת למדי את ?Suds and Soda?, לא יכולתי שלא להיזכר בסטף קמיל קרלנס המתופף על חזהו לצדו של ברמן בקליפ (גזיר בעברית ? העורך) של השיר, בו לא צפיתי מאז גיל 15. לרגע קצר ניתן היה באמת להאמין כי דאוס נמצאת על הבמה.

איש אחד קירח עומד וצורח. בגרמנית מהירה ועצבנית. זה אחד הרשמים הראשונים שמקבל הקהל שבא ממדינות שונות, במופע מספר ארבע (מתוך חמישה) של פסטיבל "חשיפה בינלאומית". ארבעה כוריאוגרפים, רובם בתחילת דרכם ואחד מעט מבוגר יותר קיבלו הזדמנות טובה להציג קטעים מחמש יצירות בפני קהל של מנהלי פסטיבלים, רכזי תרבות וכוריאגרפים מארצות אחרות בחסות משרד החוץ ומרכז "סוזן דלל".

האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
הרקדנים מגיבים בתנועות קטנות, עצורות ומתעוותים תחת צעקותיו של גבאי שגם הוא, נע מהגשה חדה, מהירה, מפחידה מעט להתקפלות כתינוק ברחם והתכווצות אל תוך עצמו על רצפת הבמה בחוסר אונים . לאחר מכן מצטרפים אליהם עוד שני רקדנים והואלס מתחיל לצלילי ליאונרד כהן. הוא איטי וחושני, עם הרבה מגע של הרקדנים בעצמם ובין בני הזוג שרוקד את הואלס. אצל חלק מהרקדנים ניכרת טכניקה לא נקייה ובחלק מהזמן, המשפטים התנועתיים קטועים.
המהירות שוב מתגברת והיצירה מגיעה לשיא על גבול האלימות. ניכרת השפעה ברורה של פילובולוס בכוריאגרפיה ובהעמדה המורכבת של הרקדנים, אלא שפעמים רבות האנרגיה האדירה דומה שהיא מתפזרת ללא מטרה וללא הכוונה מספקת של הכוריאוגרף. נקודת האור העיקרית ב"ואלס" באה לקראת סופו, בקטע עם מוזיקה אוריינטלית שם מגיעה האמירה האומנותית לכדי מבע שלם, מרגש ומגובש.

הואלס מואט, נמוג ומתחלף ביצירה אחרת ושונה, גם בכיכובה של ענת גרגוריו, אך הפעם פרי עטה. "לאן את הולכת?" הוא דואט המתאר את המתחולל במוחה של אישה אחת. יחד עם גרגוריו רוקדת הילה שביט, שתיהן רוקדות בתלבושות אפורות וקצרות. פס הקול מורכב מרעשים מונוטוניים מוזרים, מספק את האוירה המתאימה אך מותיר מספיק מרחב למתרחש על הבמה. הדואט של גרגוריו ושביט הוא איטי, קרוב מאוד, מטריד. היצירה מאוד חזקה והקהל יושב מהופנט, גם בגלל ביצוע טכני מעולה של שתי הרקדניות. ליטוש נוסף אולי היה מחדד את המבע לכדי שלמות ועדיין, מבין היצירות הצעירות, זו העוצמתית ביותר בעייני.

ההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.

?נשל" היא היצירה החדשה של יורם כרמי ככוריאוגרף עבור להקת "פרסקו" והיא יצירה אישית מאוד. אימו של יורם, בתיה כרמי, שהייתה תופרת ומעצבת תלבושת נפטרה השנה והיצירה נכתבה בעקבות מותה. היצירה מנסה לבדוק את היחסים שאנו מנהלים עם הבגדים אותם אנו לובשים: הבגד כעור שני, כנשל, כפתח לזיכרון. קטעים ממנה היוו את חלקו השני של הערב.

מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.

הקטע ששבה את ליבי הוא רביעייה או למעשה חמישיה כאשר הרקדן החמישי הוא…מקטורן. הרקדנים משתמשים, הופכים, לובשים, פושטים ומעבירים אותו ביניהם כולל שימושים מפתיעים שמעולם לא העליתם על דעתכם שניתן לעשות עם מקטורן. קטע נפלא נוסף הוא קטע צבעוני והזוי של רקדניות המחוללות כולן עם ז'קטים ירוקים וברקע מוזיקת פעמונים, ושוב, עושר הצבעוניות והתנועה, שובה את הקהל כמו גם טריו כביסה שמתהדר במוסיקה ספרדית עמוסת כלי נשיפה. שני סולואים מצויינים הם קטע הנושא, סולו איטי שמציג את הבגדים כנשל נחש, הולכים ומוסרים באיטיות ? קטע עוצמתי ושלם. הסולו הנוסף הוא סולו שנע בין חושך לאור, עם תאורה ראוייה לשבח ועבודה טובה של פלג גוף עליון (טורסו, בעגה המקצועית). הבגרות, היד המכוונת והניסיון של כרמי ככוריאוגרף (שאף רוקד בעצמו ביצירה) ? ניכרים. הבחירה בפרסקו לכל אורכו של החלק השני ברורה לאור הבגרות האומנותית והבשלות בהשוואה ליוצרים הצעירים מתחילת הערב. הטכניקה של "פרסקו" מצויינת והקטעים שהוגשו מעוררים רצון לראות את המופע כולו על במה עצמאית.

הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה.

אולי מן הראוי לארגן בנוסף לפסטיבל "חשיפה בינלאומית" את פסטיבל "חשיפה ממשלתית" – אם הקברניטים יחשפו לאותה החווייה שאני זכיתי לה באותו ערב, אולי אז תוכל להתקיים כאן יצירת מחול ? ברווחה.

מרכז המחול "בת דור" בבאר שבע נוסד לפני כשלושים שנה, ובמשך תקופה ארוכה הצמיח רקדנים ברמה גבוהה אשר רוקדים במיטב להקות המחול בארץ ובעולם. לאחרונה, החליטו ב "בת דור – באר שבע" לשמור את הכישרון והחיוניות לעצמם. לפני שנתיים הוקמה על בסיס בוגרי בית הספר להקת המחול ק.מ.ע. ? "קבוצת מחול עכשווי בנגב" ובראשה האומנותי הועמד תמיר גינץ, בעצמו בוגר "בת דור" וכוריאוגרף הבית של "בת דור" בתל אביב. לצידו הוצבה דניאלה שפירא המנוסה, מנהלת "בת דור" באר שבע.

על אף גילה הצעיר, הספיקה "קמע" להעלות כבר שלושה ערבים שונים ותפסה את תשומת הלב של מבקרי ושועי אומנות המחול בישראל, עם התוכניות "גן נעול", "שניים קצת אחד הרבה" ו "על הרציף". לפני מספר שבועות הוזמנתי כאורח לערב סטודיו של הלהקה ובית הספר, אבן דרך לקראת עליית המופעים החדשים בהמשך השנה.

ערב הסטודיו הוקדש לנושא "גוף", והכיל עשרה קטעי מחול, רובם מקוריים ? שנכתבו על ידי רקדני הלהקה והמורים בבית הספר, ומקצתם ? של אומנים מוכרים כמו רמי באר ומץ אק. באופן כללי ראוי לציין את המקום והפתיחות הניתנים לרקדני הלהקה להביע עצמם ככוריאוגרפים, ועל כך עוד נדון בהמשך. הערב לווה בתערוכת תצלומים מחיי בית הספר ועבודות נוספות בהשראת המחול של סטודנטים מהמחלקה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון. התערוכה עצמה הייתה באיכות מעורבת ? חלק מהעבודות היו חלשות מאוד, וחלקן בעלות נפח ? אך זו לא הייתה המנה העיקרית של הערב ושלשמה הגענו אל בירת הנגב…

היצירה הראשונה, "ותוכל", מאת יניב מזרחי, מהפעילים שברקדני הלהקה ומי שריכז את ארגון הערב, עסקה בתימה התנ"כית של "חלום יעקב" מזוית מעניינת. ששת הרקדניות (שתי סולניות בתפקידי יעקב ואלוהים) רקדו לצלילי ויולדי ומוצארט, בתנועות חזקות שטלטלו את "יעקב" בזרועות המלאכים. חזינו בהמחזה ניאו קלאסית של המעמד, בשמלות אדומות עשירות ומרשרשות, ובמה שנראה כמארג של יחסי אהבה-שנאה בין האל לבין יעקב, המתריס בתחילה כלפי גורלו, אך לבסוף מקבל אותו בהשלמה.
היצירה השנייה, Compas, נכתבה ובוצעה בידי טימו לוזנו, בעל חזות לטינית, חולצה פתוחה ומתנפנפת ונעלי סטפס מבריקות. עזר כנגדו היו קופסת פח ומקל הליכה ארוך. מדובר היה בריקוד סולו מהיר וחד בתנועותיו משולב בתיפוף, במקצב פלמנקו סוער שזכה לחיוך ולאהדת הקהל.

"יום אחד", יצירתה של שרית לבנת, תלמידת רמה 6, (רמה 6 היא הרמה הגבוהה ביותר בבית הספר, מסיימי התיכון) הייתה לטעמי היצירה הטובה ביותר בערב הסטודיו. היא התחילה להיבנות כבר בשלב הנחת התפאורה, שכללה מסגרות חלונות ופריטים נוספים, כולם באדום עז והמשיכה כטריו ? עמרי טלמון, רקדן מתלמד ב"קמע", בשמלה ארוכה (על אף שהשימוש האנדרוגיני של גבר בשמלה הולך ונהיה נפוץ, כאן הייתה לו משמעות מעניינת) כסוג של מכשף או מהפנט הרודה בסתיו מרגלית, שהמשיכה כסולנית הרוקדת בחופשיות כאשר המכשף שקוע בשינה ושרית לבנת עצמה כעוזרתו, שניהם נושאים אופי כוחני, אדנותי ומרשע. כולם היו לבושים בבגדי גוף בשילובי אדום ושחור שהלמו את התפאורה. התנועות דרמטיות, הכריאוגרפיה מטלטלת ? בייחוד הסולו של מרגלית, כזו המשתחררת מהפנוטו האפל בעוד עוזרתו מנסה לשווא להעיר את המכשף-מהפנט משנתו העמוקה על מנת שיחזיר את הסולנית לכבלי ההפנוט. היצירה כולה נשאה הדר מיסטי ואיכות מרשימה.

לאחר מכן עלתה כיתת רמה 3 (כבני 15), וביצעה וואלס מאת סווטלנה איזומיצ'נקו, למוזיקה של גלאזונוב. למרות שנדרש להם ליטוש נוסף, הרמה הטכנית הפתיעה לטובה ? בייחוד של צמד הבנים, שלאחר מכן נודע לי שאינם רוקדים זמן רב ב"בת דור", ועל כך ראויים לתשבוחות נוספות. בעקבותיהם באה כיתת רמה 4, אשר העלתה את היצירה "טבעת מוביוס" מאת זוהר בורשטיין למוזיקה של מיכאל וולפה. גם כאן, רמה טכנית מפתיעה לטובה. היצירה עצמה תיאטרלית ומעניינת, עם מתח שנבנה לאורכה ונפתר באחת.

נקודת המחצית של הערב הייתה "דואט פרחים", אחד הקטעים היפים של רמי באר, שבוצע על ידי רמית פינקו וולדימיר זאק, רקדני "קמע". קטע המחול המודרני משלב פיזור של פרחים ובוצע באופן המוריסטי ונפלא, שעושה כבוד ליצירה של רמי באר. הפרחים שפוזרו על הרצפה, גם נאספו ונוקו באופן שנארג בצורה מפתיעה אל תוך עלילת הערב, ביצירה הבאה, "ספונג'ה". היצירה, מספרת את סיפורה של עוזרת בית החולמת על חיים אחרים נוצרה במסגרת שיעור קומפוזיציה. היצירה בוצעה על ידי ארבע רקדניות צעירות בגיל התיכון והיא יצירה קטנה, יומיומית בזכות הפטפוט הרעשני והבלתי פוסק של המנקות עטורות המטפחות, ובזכות שימוש מפליא בחומרים יומיומיים כמו מטליות ומגבים- הומוריסטית ומקסימה.

פיסת המחול שלאחריה הייתה מעט מאכזבת, בייחוד לאחר הרושם העמוק שהותיר "יום אחד". קטע סולו של שרית לבנת ? "כשטינקרבל בכתה (כי אי אפשר לתפור צל בחוט ומחט)", שעל אף שמו היפהפה, לא מתחבר לכלל אמירה. מדובר ביצירה קצרה שחסרה את הליטוש הראוי. יחד עם זאת היא אישית, אקפרסיבית וליבנת מפגינה גמישות טורסו מצויינת. ברם, זכרו את דבריי ? שרית לבנת תהא מהבולטות שבכוריאוגרפים בישראל בעוד שנים מעטות.

יניב מזרחי בעצמו רקד את הקטע הזר השני בערב ? "Apartment", קטע של מץ אק, המנהל האומנותי של בלט קולברג. מזרחי, שהחל את דרכו ב"בת דור" לפני זמן לא רב, הפגין יכולת טכנית וביצע את הקטע המספר על אדם המתמודד בדירתו עם הזעם, התסכול, הבדידות והניכור שאופייניים לחברה המודרנית למול הטלוויזיה שלו, ביעילות ובחן. עבודת המחול האחרונה בערב, הייתה קטע מתוך "הנסיכה והצפרדע" ? אגדת מחול לילדים, שעלתה בבכורה בסוזן דלל השבוע, פרי עטה של אור אבוהב. הקטע הציג את שלוש המשרתות והנסיכה, ובלט בצבעוניות שלו ובביצוע זורם וחינני, לצלילי מרק קנופלר וגבריאל יארד.

לסיכום, הערב רובו ככולו, היה מרשים באיכותו ומבטיח מאוד. להקת "קמע" כאמור העלתה בחג הפורים, את "הנסיכה והצפרדע" ובמאי צפוייה לעלות העבודה הראשונה באורך מלא של הלהקה ? "אורות הבמה" (ששמו זהה למדור המופעים שלנו…). דווקא על רקע המצוקה הקשה, הכספית והאומנותית שבה שרויה אחותה להקת "בת דור" בתל אביב, דומה כי "קמע" היא הדבר החם כיום ובעתיד עולם המחול הישראלי. איכות הביצוע ודרור המחשבה של הלהקה הם שלמים, התשוקה למחול והדמיון ניכרים ופורצים בכל תנועה ונים. לא נותר אלא לומר – מדרום תפתח הטובה.

להקת "קמע" ? קבוצת מחול עכשווי נגב:

ג', 24/5, מרכז סוזן דלל, תל אביב ? "אורות הבמה", טרום בכורה

כרטיסים: 03-5105656