בפינה האדומה-בלונדינית

עד שלא ראיתי את הקהל בהאנגר, לא הבנתי עד כמה "בלונד רדהד" פופולאריים בישראל. לא מדובר רק בכמות האנשים, כ-1500, שהיו רחוקים מלהפוך את ההאנגר לתא הטלפון המיוזע שהבארבי הופך אליו אחרי כמות קטנה בהרבה של אנשים, אלא בעיקר במגוון שלהם. החשודים המידיים: נערי אינדי מגניבי חולצה ונערות קצוצות שיער ועגומות מבט טבעו בים של קהל מרכזי יותר. לא מפתיע, שכן בלונד רדהד, לפחות בשלושת אלבומיה האחרונים, יושבת על נקודת התפר שבין טהרני הזרם העצמאי לאלו שניזונים מתפריט מצומצם של מוזיקה אלטרנטיבית. כל אלו שמחו לשלם מחיר מופקע. וכאן נתהה: מדוע להקה שמופיעה בניו-יורק מול 150 איש ב15 דולר לאדם, מופיעה במחיר גבוה פי שלוש מול קהל גדול הרבה יותר בארץ? על מנת להשתתף במפגש הקצוות הנ"ל.

תחילה לסוגיית הופעת החימום. בדרך כלל נהוג להתאים את אופיה של להקת החימום לזו של האומן האורח. אלא שבלונד רדהד היא להקה עצמאית מצליחה, קטגוריה שכלל לא קיימת בשוק הישראלי ? אז בלית ברירה הביאו את רוקפור. מעלותיה וחולשותיה של רוקפור כבר נדונו בהרחבה, אבל אין ספק שמדובר באחת הלהקות היותר מקצועיות שצמחו בארץ. המנעד המוגבל של הלהקה לא בא לידי ביטוי במסגרת הקצרה של פחות מחצי השעה שהוקדשה להם, ונותרנו עם הופעה מהודקת ומהנה, חימום במלוא מובן המילה.

"בלונד רדהד" הם צמד התאומים האיטלקיים סימון ואמדאו פייס, והיפנית קאזו מאקינו. באלבומי הלהקה חולקים ביניהם אמדאו פייס וקאזו את תפקידי השירה, אך בדרך כלל לא את השירים, שכמעט כולם מושרים רק על ידי אחד מהשניים. כך שלעיתים קרובות נוצרת תחושה של האזנה לשתי להקות שונות ששיריהן התערבבו ביניהם. בהאזנה לאלבומי הלהקה אני מעדיף בדרך כלל את החספוס שובר המלודיה של השירה של פייס, על פני המתיקות של קולה השברירי של קאזו מאקינו. אלא שבהופעה מדובר בסיפור שונה לחלוטין.

מבקרים זריזים ממני הספיקו כבר להתייחס להופעה בהאנגר. עיקר הטענות היו למוזיקה שהוקלטה מראש (פלייבק, בלעז) שבהחלט הייתה באפקטים הקוליים ואולי גם בחלק בעבודת הגיטרות, אך לא בשירה, שהפך את ההופעה למדויקת מאוד ולא משוחררת. מעבר לוויכוח האם באמת יש טעם להתמרמר על הופעה "מדוייקת מדי" ולכל מי שיצא לראות את ההופעה הכירורגית עד פיהוק של "Rage Against the Machine" למשל, יודע שיש דבר כזה, הרי שגם אם לבלונד רדהד אין את הקסם הבימתי הספונטני שהפגין, למשל, דבנדרה בנהארט, יודע שיש להם נכס חשוב לא פחות.

כמה דקות מתחילת ההופעה כבר היה ברור מדוע מאקינו, שבתמונותיה נראתה לי תמיד כנערה יפנית טיפוסית, נחשבת בחוגים מסויימים לסמל מין, ושברה כל כך הרבה לבבות צעירים. בשמלת מיני קצרה, על הבימה הגבוהה של ההאנגר, מוקפת בקהל סוגד, ריתקה אליה הסולנית את כל המבטים באולם. מכמות הקסם המבוייש והמוזר שפיזרה לחלל האולם, בשירתה העדינה, ניתן היה ליצר ביורק אישית לכל אדם בקהל.

המוזיקה של בלונד רדהד היא לא בדיוק הדבר הכי רקיד בעולם, אבל קשה להאשים את הקהל שלא ניסה. שלל הניסיונות המביכים נעו בין נענוע ראש סתמי וקפיצות לפי הקצב, הנפת אצבע באוויר בתנועת "אח שלו" תוך כדי כיפוף גב מעדות הברי הסחרוף, ואפילו נענוע אגן תוך כדי נפנוף בסיגריה בסגנון טברנאי.

הבלבול הזה נובע לא רק ממפגש הקצוות שהתרחש בקהל, אלא גם במפגש הקצוות במוזיקה של הלהקה ? מוזיקה שניתן לקלף ממנה שכבה של רעש ולגלות שכבה של מתיקות, שמתחתיה שכבה של רעש שמסתירה עוד שכבה של מתיקות. משני הקצוות הללו, מדבשה ומעוקצה, עם או בלי מוזיקה מוקלטת – העניקה ביום חמישי הלהקה בשפע.

בלונד רדהד בהאנגר 11, 05/07/2007

בפינה הכחולה: סבא רוקנ'רול

בתור אדם עם מעט מאוד כבוד לקלאסיקות, ההכרות שלי עם איגי פופ והסטוג'ס הייתה מצומצמת מאוד עד לאחרונה. את המקום שלהם בהיסטוריה של הרוקנ'רול אף אחד לא יוכל אף פעם לקחת. אבל ההיכרות המזורזת שעשיתי עם אלבומי הלהקה לקראת הגעתם לארץ מילאה אותי בספקות בנוגע להופעה הקרבה. חייבים לתת כבוד למי שחרכו אוזניים עוד בימים שההיפים נחשבו להשפעה רעה, אבל למרבה הגיחוך, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשהקשבתי ל-Raw Power הוא הדמיון לבלוז אקספלוז'ן.

כל מי שהיה בהופעה של הסטוג'ס בשבת יודע עד כמה החששות הללו מגוחכים. המוזיקה של איגי פופ אולי הזדקנה מעט, אבל האמן המבצע נשאר אינפנטיל כשהיה. מול קהל שרובו, כמו שאומרת הקלישאה, "לא היה עוד בתכנון" כשהשירים הללו הופיעו לראשונה למרות כמה גרופיות נלהבות שבאו לחלוק כבוד לאליל נעוריהם והוסיפו הרבה חיוכים לקהל, נתן איגי פופ את אחד המופעים המלהיבים ביותר שנראו אי פעם בישראל.

קשה לתאר את החוויה של צפייה בגוש שרירים, עור ועצמות (כנראה שהמצלמה באמת מוסיפה חמישה קילו) בן שישים משתולל על הבמה, מזנק בצלילה לתוך הקהל, מעלה עשרות אנשים לבמה ובאופן כללי ממרר את חייהם של המאבטחים, שקיללו את הרגע שבו בחרו לאבטח את הסבא האמריקני הצעיר לנצח, במקום את חבורת הקשישים מלידה במופע מחבקי העצים שנערך באותו זמן בכיכר רבין.

שנים של האזנה למוזיקה עצמאית חמורת סבר משכיחים ממני לפעמים כמה כיף רוק'נרול פשוט ובסיסי יכול להיות. את הביקורת שגרה מלמעלה (משהו על קסם מבויש או חלב ודבש, אם אני זוכר נכון) אתם יכולים לזרוק לפח. אפשר רק לקוות שבלונד רדהד הספיקו לצאת מהארץ לפני שאיגי קבר אותם בלי מוזיקה מוקלטת כלל. הניצחון לסבאל'ה, במכת אגרוף ניצחת. הוא הותיר את הג'ינג'יות הבלונדיניות על הקרשים.

איגי פופ והסטוג'ס בגני התערוכה ? 08.07.2007

רוב מוחלט של חובשי כיפות המתין מחוץ לאולם זוננפלד באוניברסיטת בן גוריון. נכון, מופע של ג'קי לוי הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של הסטודנטים החילונים הלומדים בבירת הנגב, אבל עדיין. אני בלטתי מאוד בראש הבלתי מכוסה שלי. כמיטב המסורת של הארועים שמארגן "בית הלל", כל אורח כובד בכוסית ערק. אני לקחתי שתיים.

כשהתפרסמה המודעה על קיום המופע באוניברסיטה מאוד הסתקרנתי. אני שומע לעיתים את לוי בתוכניתו "המילה האחרונה". אני מחבב מאוד את הבחור. הוא מצחיק ושנון, אבל לא ידעתי שיש לו מופע. המודעה לא פירטה מה טיבו של המופע. להפתעתי לא הצלחתי למצוא תיאור שלו, למעט "מופע איכות", "בליווי נגנים" ו "מופע המהלך על הגבול בין דתיות לחילוניות" – שום רמז קל שבקלים על התוכן. בנקל אפשר היה לטעות ולחשוב שזה איזשהו מופע פיוט, מה שיבריח מיידית כל קהל חילוני (ואני מודה, גם את עבדכם הנאמן). מהר מאוד החששות הללו מתבדים. אפילו אפשר להקצין ולומר כי המופע הוא ממש לא מופע פיוט ? חומר למחשבה ליוצר ולאחראי על הפירסום.

אז מהו המופע? בערך באמצעו לוי מעלה את השאלה בעצמו: "מופע מִצחק (סטנד-אפ) זה לא, גם תאטרון זה לא. אז מה זה?" ולא ממש עונה עליה, אלא משאיר אותה פתוחה לפרשנות הקהל. המופע הוא בעיקר סיפורים. קצת עצובים וקצת מצחיקים. מהילדות ומתקופת הישיבה של לוי עצמו. את לוי מלווים שלושה נגנים. אחד פורט עלי עוד, אחד מנגן בגיטרה ומתופף, שמטבלים את הערב במוזיקה משובחת ביותר, כשלוי עצמו שר מעט.

כאילו שלא שמנו לב לכך, לוי מסביר לקהל כי הערב יתנהל בחי"ת ובעי"ן. לא מפני שהוא מדבר כך ביום יום (הוא לא), אלא כדי להכניס אותנו לאוירה. אוירה של ירושלים, אוירה של פעם, וכן, אוירה של יוצאי עדות המזרח. המוטיב המרכזי בסיפורים הוא ההתנצחות התמידית בין המזרחי לאשכנזי. כן, גם אני קצת הופתעתי. אבל מסתבר שיש עוד הרבה מה להתנצח פה. לוי מתבדח, ספק בהומור עצמי וספק באירוניה על העדרותם של שירי ילדות מזרחיים מהתרבות העברית, למעט Le Petite Marionette בליווי תנועת הידים שמזכירה הברגה של נורה. לא נפקד גם מקומו של מנשה התימני מדברי התוכחה: לכל אחד מחברי חסמב"ה יש כינוי, שבדרך כלל מתישב היטב עם התכונה של החבר: תמר היפה, אהוד השמן ומנשה התימני. התכונה של מנשה היא "תימני" (אגב, זכור לי מערכון של החמישיה הקאמרית בדיוק על נושא זה). לוי אף איננו חוסך ביקורתו על הישיבות התיכוניות. גם שם, איך לא, האשכנזים שולטים ביד רמה. אפילו ישנו אשכנזי אחד בלבד בכל הישיבה כולה – ומיד כל נוסחי התפילות מתיישרים על פיו.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל

הערב כולו מדיף ריח חזק וטוב של יוסי בנאי המנוח. סיפורים של פעם. סיפורים של טעם. סיפורים שאתה יכול למצוא רק בארץ ישראל. במקרה של בנאי, אלו הם סיפורים של ירושלים של תש"ח, ובמקרה של לוי אלו סיפורי ילדות של בת ים. אומנם, לוי אמנם מתגורר היום בשכונת נחלאות בעיר הבירה, אך את ילדותו העביר בבת ים. אין ספק כי הסיפורים של בנאי טובלו בדו שיח שבין המזרח למערב, דו שיח שקיים עוד מאז שהמערב והמזרח נפרדו זה מזה, אך דו שיח זה לא היה מוטיב מרכזי בסיפור, בניגוד לסיפורי של לוי.

אבל לא רק עדות יש בערב הזה. יש המון יהדות. אבל לא יהדות של מצוות והגות, אלא יהדות של יום יום, של מסורת. ובכך בעצם שובר לוי מין חומה של ריחוק שיש בין הדת לחול. בסיפור אחד הוא מתאר את שגרת הבוקר בה המורה בכניסתה לכיתה היתה מיד בודקת את הציצית של הבנים. יום אחד, כאשר שכח הוא ללבוש את הציצית, הוא פחד. אני שמעולם לא לבשתי ציצית מיד התחברתי אליו. כל אחד מיד יקשר זאת עם מורה שהיתה בודקת שיעורי בית, תלבושת אחידה או כל דבר אחר.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל, בין אם הוא מניח תפילין דרך קבע ובין אם נוסע בשבת. אפילו שאינני מסכים כה עם אופי ותוכן הסיפורים שלו, לוי בהחלט יודע לספר אותם. יש לו את התכונה הנעלמה הזו שיש למספרי סיפורים טובים. זה מתבטא ביכולת לבנות מתח, לשמור על קשב הקהל, להצחיק כשצריך, לרגש כשצריך ולשמור מכל משמר על עוקץ הסיפור , שזו אולי, התכונה החשובה ביותר.

"בן אדמה" כותב ומספר: ג'קי לוי, עיבוד מוזיקלי: ניצן פרי.

פסנתר כנף, צ'לו גדל מידות, גיטרה אקוסטית. אלה היו הכלים על הבמה באותו ערב בקמלוט. מהמחלקה החשמלית נוספו עליהם אורגן חשמלי, כמו זה שהמציא רוברט מוג ב-1964; ודגימן (סמפלר) פשוט מתוצרת korg.

לאחר שנדר נדר פרישות מהבמה והפר אותו באותה המהירות, אסף אמדורסקי חוזר ממחוזות האלקטרוניקה, אל חיקם החמים של הכלים האקסוטיים. אבל האם המופע החדש שלו "לבד לבד" חם כמו הצלילים?

המלווה שלו, גם היא אינה אזרחית זרה במדינות הצליל המסונתז. קרני פוסטל, לשעבר חצי הצמד האלקטרוני ביקיני, הולכת עם אמדורסקי דרך ארוכה. הוא היה מכותבי השירים לצמד כשעוד היה, ויצירתו של האחד שזורה בזו של האחרת.

הם לבושים בפשטות. חולצות שחורות וג'ינס. אמדורסקי בנעלי התעמלות, פוסטל בנעלי עקב צבעוניות. הם עולים בזריזות חתולית כמעט, אמדורסקי מתיישב ליד הפסנתר, פוסטל מניפה בחן את הצ'לו (תמיד תהיתי איך נגניות צ'לו שבריריות מצליחות לתמרן את תיבת העץ הענקית הזו…) אמדורסקי מתחיל לבד, ופוסטל מצטרפת אליו בדואט בהמשך.

לקרני פוסטל יש קול מרשים, שלא ברור מהיכן הוא מגיע בגוף הצנום. פוסטל ממשיכה לבדה, עם קטעי סולו של הצ'לו, המופע מסתמן כמופע מאוד אינטימי, מאוד מכונס בתוך עצמו. האווירה נטענת רק מעברים הארוכים של העוצמה בין הספנתר לצ'לו.

בשיר השלישי, "חלום יפני" של אריאל זילבר בכיסוי הנפלא של אמדורסקי, הוא מציב על הפסנתר מטרונום, שלפתע הופך לכלי נגינה מן המניין.

המופע מתקדם בקצב איטי, הלהיטים המוכרים, משום מה, נשמרים בתוך קופסה, הקהל נראה מנותק. אין לך טעות גדולה יותר בבניית מופע מאשר שלא לפתוח עם כמה שירים שישבו את הקהל. אמדורסקי ופוסטל מתעלמים מן הכלל הזה וחבל. עוד מכשיר קצב שהיה יכול לחולל פלאים במופע ולטעון אותו בכוח משיכה נוסף הוא תוספת של כלי הקשה (לא בהכרח תופים, כלי הקשה אקזוטיים יותר היו עובדים כאן מצוין), שנראה כי מאוד חסרה כאן.

הסאונד נקי מדי וחסר את החספוס החם הכה מצופה ממופע חי. השירים עצמם נשמעים כמו גרסאות אולפן ארוכות. כל השירים שנוגנו עד עתה מוצגים רק באמצעיתו של המופע (עוד טעות, ודווקא לא שכיחה). פוסטל ואמדורסקי מתחלפים ביניהם, כשאמדרוסקי עובר לגיטרה ופוסל עוברת לנגן על הדגימן. שניהם מוסיקאים מוכשרים מאוד, אך אנשי הופעה בינוניים. המופע כולו מרגיש כמעבדה.

יחד עם זאת, פוסטל מאפילה על אמדורסקי באיכויות הופעה מסויימות שאמדורסקי חסר אותן. יש משהו מאוד חושני בשירה שלה. בגולשים נכנסת האלקטרוניקה במלוא עוצמתה. לשניהם יש עברית מודרנית, אבל נראה שהיא חסרה רבדים עמוקים יותר, כמו למשל, אצל ערן צור. עברית של אנשי המודרנה, שמתעלמים מהשורשים. הכל מבוסס על האישי, על הכאן ועל העכשיו, כאשר התכנים מאוד אישיים: אהבות וזוגיות, שברון לב ודיכאון. המוזיקה בכל מקרה, מצלה על התכנים בעוצמתה. אופפת ובולעת אותם.

אמדורסקי מציג את "תחזיק חזק", שיר חדש המדבר על אובדן של אדם קרוב. הוא מאחל כמה פעמים "לא עלינו". אירוניה מרירה בשיר שכנראה מוקדש לאביו. ההרמוניות מצויינות של הצ'לו והגיטרה, בעיקר בסולמות הנמוכים.

רק בשיר העשירי, כאשר המופע כבר עומד להסתיים, הוא לפתע מתעורר לחיים. ב"אל תעזבי את תל-אביב" מאלבומו "קדימה-אחורה", הדואטים פועלים במלוא עוזם, בביצוע מלא עוצמה ורגש. אמדרוסקי מפגין ויטרואוזיות בנגינה מקבילה על הגיטרה והפסנתר, ועוד נוקש מקצב עם הרגל, בשלב מסויים הוא דוחף את ידו לתוך תיבת הפסנתר, ומושך ישירות במיתרים.

רק עכשי, לקראת הסוף, הוא משתחרר מהנוקשות, ומתלוצץ עם הקהל. רק התחיל לצבור תאוצה, וכבר נגמר.

ההדרן הוא שיר של "ביקיני", "עכשיו או לעולם לא" ומיד ברצף אחריו "יקירתי" האלמותי, שמגיע מאוחר מדי. השיר האחרון, ספק אם מאולתר, הוא כמובן, "אהבה חדשה" בביצוע ממגנט. רק עכשיו, הקהל מצטרף בשירה.

למופע חי, צריכה להיות איזשהו איכות חמקמקה הדומה לשירה בצוותא סביב מדורה. אני מכנה זאת "מבחן הקומזיץ". המופע של אמדורסקי, חסר את האיכויות האלה. יקיר גלגל"צ היה יכול להתאמץ יותר, על אף החיבור המעצים עם קרני פוסטל. למופע הזו חסרה צלע שלישית שתכניס בו תוכן, שתחבר את אנשי האולפן המעולים האלה אל הקהל. אני חשבתי משום מה, על עברי לידר.

אפילו מופעים סגריריים של חורף, צריכים שתבקע מהם שמש קייצית שתחמם את הקהל. באותו ערב, זרחה רק שמש חורפית קרירה, כזו שלא מחממת את הלב.

סיפור אהבה רוקיסטי

בתחילת שנות התשעים, בפאב ה"מדבר" שברחוב בתל-אביב, ישבו על כוס בירה כל מי שעתידים תוך זמן קצר להפוך לתחייה של הרוק העברי. אלה החליפו חומרים מחומרים שונים (חלקם חוקיים וחלקם פחות) והרכבים מתחלפים.

ביניהם היו שלושה: אסף אמדורסקי, חמי רודנר הצעיר שעבד ב"מדבר" כמנקה שולחנות וירמי קפלן, שחזר אחרי שהות ארוכה בארה"ב. קפלן, שמספר שנים לפני כן כמעט ונהיה המתופף של "תיסלם", ניגן באותה תקופה גם ב"תערובת אסקוט", שכללה אותו בתופים, את אמדורסקי ואת עמיר "ג'נגו" רוסיאנו.

רודנר וקפלן התחברו, ואף גרו תקופות מתחלפות בדירה קטנה ברחוב יוחנן הסנדלר, שבה רשמקול ארבעה ערוצים "עבד שעות נוספות" ושם נוצרו שירים כמו "נפלת חזק" (הפרשנות של רודנר לפרידה של קפלן מדנה ברגר) והאלבומים "זמן סוכר" והאלבום הראשון של ירמי קפלן. "איפה הילד", בראשותו של רודנר נהנתה אפילו לתקופה קצרצרה מיכולתו המצויינת של קפלן המתופף. דרכיהם המוזיקליות נפרדו, אבל לא החברות. ובחודשים האחרונים, הם חזרו להופיע יחדיו במופע משותף.

למופע הזה, היו לי ציפיות מוקדמות. חשבתי שקפלן, שנודע כבר כחיית במה תזזיתית ואנרגטית, יטיל צל ענק על רודנר, שכסולן, הלך לכיוונים מופנמים משהו, בניגוד לימים הסוערים ורוויי היצרים של "איפה הילד".

הבארבי היה מלא באותו ערב שבת, עם מקומות לעמידה בלבד, הקהל מעורב: צעירים ובני תשחורת לצד מבוגרים יותר. אפילו ילד אחד שבא עם אביו למופע, התרוצץ בתוך הקהל. נוכחותם של הצעירים, שהיו בגן הילדים בימים ש"איפה הילד" ו"תערובת אסקוט" כבשו את הבמות, מוסברת בכך שאחרי זקני הרוק, הייתה אמורה להסתער על הבמה "שייגעצ", הצעירה האופנתית.

מופעי רוק בארץ לא מתחילים בזמן. אף פעם. הקוד, המרד ורוח הנעורים מחייבים. בהזמנה היה כתוב עשר. בפועל, עלו השניים לבמה אחרי אחת עשרה ושלושים. חמי רודנר עם חליפה וכובע, ירמי קפלן מרושל יותר: ג'ינס וחולצה מקושקשת.

הם פותחים עם "תתחיל מאפס" מהאלבום הקודם של קפלן, ומיד לאחר מכן חוזר רודנר לימי "איפה הילד", ב"בואי איתי". רודנר בבס, קפלן יחליף תדירות בין גיטרה אקוסטית וחשמלית-קצב. הם מתוגברים בקלידים, גיטרה מובילה ותופים. ירמי קפלן מצטרף לרודנר בשירה וטוען מחדש את השיר באיכויות נוספות.

משם הם עוברים ל"קולה וברה", וקפלן עובר לאקוסטית. שניהם נינוחים מאוד על הבמה, ורודנר מתלוצץ בחופשיות עם הקהל. מישהו בקרבת הבמה מבקש ממנו שיזרוק את המפרט. רודנר מסביר לו בחביבות שהוא לא נמצא בהופעה של "מטאליקה" בפארק הירקון, ושיש לו רק מפרט בודד, והוא זקוק לו…
.
כאן, בניגוד לפוסטל ואמדורסקי- המופע בנוי נכונה. כבר אחרי הלהיט השני, ברור שהקהל שלהם, גם אלה שרק מחכים לשייגעצ. רק השיר השלישי הוא שיר חדש ויפה של קפלן – "כמה את יפה". מיד לאחריו מגיע עוד להיט, "מודדת", כדי לא לאבד את הקהל.

רודנר מעניק פרשנות חדשה ומרעננת למילים המוכרות: לפתע המטען העצום של קפלן מתפרק והמילים מקבלות ארשת אדישה, קלילה. השיר הבא הוא "גאולה" המוכר מאלבום הבכורה של רודנר כסולן. הצמד עובד נהדר יחדיו, משלים ומעשיר אחד את שירי השני, ובניגוד לציפיותיי, קפלן לא מאפיל על רודנר, שמפגין נוכחות משלו.

"כלא החופש", הוא שיר חדש מהאלבום האחרון של רודנר, שקיבל ביקורות מעורבות. רודנר, כאומן, נראה שהתבגר עוד באלבום הזה, הפרידות, האהבות, רק עשו לו טוב והקנו לו חומרים מעניינים.

הסאונד, בניגוד למוכר בבארבי, לא מאוזן היטב. התופים רועמים מדי וניכר שהמתופף, כרובי, ממש מתאמץ. בכלל, נגני הליווי של רודנר וקפלן נראים אנמיים משהו, כמעט נבוכים להיות על הבמה. אין מה להשוות לקרירות ולשליטה של רם אוריון, נגן הגיטרה (ויוצר ותיק בזכות עצמו) שמלווה את ערן צור, ומנגן מופע שלם כשהוא אוחז באדישות סיגרייה בין האצבעות המחזיקות בצוואר הגיטרה. אבל לא נורא: קפלן עם עודפי האנרגיה והכריזמה שלו, מחפה על החסר אצל נגני הליווי.

בסאלי, עובר קפלן לנגן על תופי טמ-טם ומלווה בדגימן, המופע בנוי נכון, הביצועים מושקעים, והביצוע המחודש ל"אני אשתנה" הוא ביצוע מקפיץ ששונה לחלוטין מגירסת האלבום. הכימיה אגב, בין רודנר לקפלן בולטת ומורגשת וניכר שהצמד נהנה זו מנוכחותו של האחר. הביצוע ל"בואי ניפרד" המפורסם של רודנר, הוא רוק בלוזי שמזכיר את ההרכב הקודם של רודנר, שליחי הבלוז.

רגע השיא של המופע הזה, שלא חסר אנרגיה בימתית, מגיע ב"דפוק הזה". ירמי קפלן משחרר את הרסן, משתולל על הבמה, יורד לקהל ובנקודה מסויימת מנגן סולו תופים מדהים ביחד עם כרובי, המתופף, בארבעה מקלות. לראשונה, הציפיה מתגשמת: הכריזמה של קפלן מאפילה על זו של רודנר.

ההדרן הראשון נפתח בתווים המוכרים הראשונים של I Can't Get Enough של Depech Mode, שהופך ל"מישהו שומע אותי" של "איפה הילד". התקרה ב"בארבי" מאיימת להינתק ממקומה מעוצמת השירה והחוויה של הקהל. רודנר וקפלן עוברים בהצטיינות יתרה את מבחן הקומזיץ. הם נראים ממש כזוג מאוהב, והחיבה בולטת לעין כשרודנר מניח את כובע התיתורת שלו על קפלן.

ההדרן השני, ביצוע שקט, רגוע ומועשר בקלידים של "מדוע לא באת", וניצוץ של אופטימיות ניצת, כשכמה אנשים מדליקים מציתי סיגריות, במקום להאיר עם תאורת המסך של הטלפון הנייד. לאחריו בא ביצוע סתמי (אולי הרגע היחיד הבלתי יוצלח במופע) לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "הפוך", "כבר עכשיו".

"נפלת חזק", השיר הנועל, הוא סיום הולם לצמד ודומה שהשניים חזרו לימים הישנים בדירה ההיא. המבצע הפעם הוא דווקא קפלן בעצמו, מה שמוסיף ומעלה את ערכו של הלהיט שבזמנו שלט במצעדים. אם לשפוט על פי אותו הערב בבארבי, ואם לצטט את אמדורסקי, נראה שקפלן, מצא אהבה חדשה.

"כמישהו שמתעסק בתחום של מוזיקה עברית, מעניין אותי לדעת מה היה לפניי. בעיקר במישור של כתיבת טקסטים לשירים"

-ערן צור עונה לשאלות גולשים, וואלה, 2004

במשפט הזה בעצם מסכם צור את הסיבה מדוע הוא יוצר מוערך כל כך, גם בעיניי. מלבד שליטתו המהפנטת במכמני העברית, צור צמא לדעת ולהרחיב את אוצר הידע שלו, צימאון שלא רבים האומנים כאן ששותפים לו. הוא מלהטט בין רובדיה השונים של השפה ומרכיב משפת רחוב ושפת המקרא, משירת משוררים בני העת הזו ופייטני ימי הביניים מקשה אחת, מקסימה.

אותה מקשה, יחד עם תכנים בוטים העוסקים במיניות עזה וקצוותיה הפרומים של השפיות, יצרו לנסיך האפל של המוזיקה העברית סגנון ייחודי, שלעיתים קשה לעיכול. ועכשיו הוא שב. מאז "תכלית בתחתית", השתתף צור בעיקר בפרויקטים והרכבים של אחרים, כולל "רביעיית מסנר" עם חבריו ל"טאטו" המיתולוגית. אחרי שש שנים של שתיקה יצירתית, לפחות תחת המותג המחייב "ערן צור", הוציא השנה יליד הקריה הקרויה על שם המשורר הלאומי אלבום חדש: חותך בחתך הזהב, אלבום המלווה במסע הופעות.

לבמה הזעירה משהו של ה"בארבי" עולה צור לבוש במכנסיים מחוייטים וחולצה שחורה, כשלצידו רם אוריון, שמלווה אותו עוד מימי "כרמלה גרוס וואגנר", בגיטרה חשמלית ושי ברוך בתופים. הם פותחים עם "בלילות של ירח מלא" והקהל כבר שבוי בקסם שזורם מהבמה. לאחר מכן, צור מציג את האלבום החדש שלו ופוצח מיד ב"צולף", שיר שמתאר ילד חסר שקט, הפורק את תסכולו בצליפה בציפורים ובהצקה לילדות. כמו כדי לאזן, השיר החדש הבא הוא "כן לציפור", אשר מדבר על מחיר הפרסום והתהילה.

צור ולהקתו מקפידים לא לנכר את הקהל, ולשלב היטב בין החומרים החדשים ובין להיטים ישנים כמו "תכלית בתחתית", "פרפרי תעתוע" ו"ערב ב' כסלו". ההופעה מהוקצעת, והמשולש צור-אוריון-ברוך מפיק רוק עוצמתי, סוחף ומדוייק שמעניק שלמות חדשות ונהדרות לשיריו המוכרים של צור.

"אני מרגיש שנגמר איזשהו פרק בחיים שלי, ומתחיל אחד חדש"

-ערן צור בראיון לעיתון הסטודנטים של הטכניון, 2001

מתוך השירים הטריים, עולה ומצטייר צור חדש, משוחרר יותר, אופטימי יותר. השירים עדיין מורכבים ועמוסי משמעות, גם פוליטית, אבל ברובם מצוי איזה תום חדש, תקווה ופליאה של ילד המסתכל על העולם בעיניים מלאות חקר. חלק מהם כמו "צולף", "ירושלים אהובתי", "כן לציפור" ואפילו "למראשות המיטה", המבוסס על סיפור של רבי נחמן מברסלב, יכולים לשמש אפילו כבסיס לספרי ילדים. אפשרי שאבהותו של צור, שחובק בן, עושה לו טוב.

ברם, גם באלבום החדש לא חסרים שירים מלאי עצב ודיכאון פיוטי. "בערוב ימי פוריותה" העצוב שצור מנגן בגיטרה אקוסטית ומבצע לבדו, מספר על אומנית שנאלצה לוותר על הבאת ילדים לעולם, ?הג'ינס הנמוכים" העמוס מיניות אלימה ו"על קו העימות" שאת מילותיו כתבה ענבל פרלמוטר ז"ל, מספקים למעריציו של צור סיבות טובות לרכוש גם את האלבום החדש.

צור מרגיש מאוד בנוח עם הקהל. מפטפט, מעיר הערות, מחייך בביישנות מה, אך גם בידיעה יהירה שהקהל שבוי בידיו, ובצדק. אין לו בעייה לסטות מסדר השירים המקורי, ובהבלחה של רגע, הוא מחליט לבצע את "תותים" הנפלא, מ"אתה חברה שלי" לשירי יונה וולך.

הערב המוצלח מאוד גם כך, מטפס לגבהים מענגים עם שיר הנושא מתוך האלבום החדש, "עולה", "כרמלה גרוס וואגנר" וקרשנדו: ביצוע אנרגטי וארוך במיוחד ל"תמונה אימפרסיוניסטית". ראוי בנקודה זו לציין לטובה את ה"בארבי", שהוא אולי מחללי ההופעות הטובים בארץ, עם אקוסטיקה משובחת ותאורן בית כשרוני, שיוצרים תמיכה הולמת למוזיקה המכשפת ולטקסטים החזקים.

"ראית זהב נוצץ ממולך
בינו לבינך הדרך פתוחה…"

-מתוך השיר "ראית זהב"

כבר בסיומו הרשמי של המופע, חשתי מלא סיפוק. אך אצל צור, הערב רק החל. ההדרן הראשון, היה "פרח שחור" המתבקש, אותו הקדיש למתופף "הקליק", ז'אן ז'אק גולדברג, אשר נפטר ממחלת הסרטן כמה ימים לפני כן בפריז. אך ההדרן השני, שהשתווה באורכו בערך לחצי מזמן המופע, היה הדובדבן האמיתי שבקצפת.

צור מעלה לבמה לעמדת הסינתייזר את ההרכב האלקטרוני "בונא מיוזיק", אשר היה אחראי להפקת אלבומו האחרון, ויחד הם מגישים ביצועים אלקטרוניים ורעננים לשיריו הישנים והחדשים של צור. "גלגל" הנהדר מתוך "חותך בחתך הזהב", שעל אף שמו התמים מתאר סיטואציה אלימה למדי, ובישול מחדש ל"רטוב וחם" – אשר הכסות האלקטרונית מתאימה לו כמו כסייה ליד.

"חתך הזהב" הוא מושג תיאורטי, המבטא את היחס הגיאומטרי של אחד ל-1.618 בין מידותיהם של גופים רבים בטבע, ונחשב כבר אצל היוונים כמספר מיסטי המייצג אסתטיקה מושלמת. הקביעה הזו קיבלה חיזוק לאורך השנים בתחומי האדריכלות והאמנות, כאשר רבים מאומני הרנסנס עשו שימוש ב"יחס הזהב" בציורים ובמבנים. אותו הערב אכן הכיל אסתטיקה מוזיקלית טהורה. אך נדמה היה כי זהב של ממש נוצץ מהבמה, זוהר ומבהיק בחשכת האולם. יש לומר: מופע זהב.

ערן צור, "חותך בחתך הזהב" , סיבוב הופעות:

17.2.2007 מועדון ה"בארבי", תל-אביב, 12:00 (יחד עם יוני בלוך)
14.3.2007 מועדון "ברקה", באר שבע, 22:00

התנצלות לקוראינו הנאמנים:
לאחרונה, ירד קצב העדכונים באתר, בעיקר בשל התמעטות הכותבים. אנו עושים את מירב המאמצים להביא לכם תוכן איכותי, שקול ומדוד, במיטב המסורת של "נביאים אחרונים". אנא התאזרו בסבלנות ועמכם הסליחה. מומלץ גם להירשם לשירות ה-RSS שלנו. נכונו לכם הפתעות.

דבנרה בנהארט ב"בארבי" ת"א ? 6/7/06

בניגוד למקובל במחוזותינו בכל הנוגע להופעות מחו"ל, ההופעה של דבנדרה בנהארט ב"בארבי" ביום חמישי לא התקבלה בפרגון מקיר לקיר. רבים הגדירו את ההופעה כמאכזבת ? חלקם אפילו טענו שההתנהגות של הלהקה על הבמה גובלת בזלזול בקהל.

עדיין, דומני שמרבית המעריצים של דבנדרה בנהארט יכלו בהחלט להרגיש מסופקים אחרי ההופעה בבארבי. אחרי הכל, מוזיקה היא לא הדבר העיקרי בהופעה חיה, אחרת יכולנו כולנו לחסוך את כספנו ולנחות ישר באבולעפיה לסמבוסק שאחרי. הופעה חיה היא בראש ובראשונה מפגש בלתי אמצעי עם האומן המבצע, ולהופעה הזאת התייצב דבנדרה במלוא מדובלליותו.

והמדובללות הזאת באה לידי ביטוי בכל הבט של ההופעה. החל בחבורת הנגנים שכללה את כל קלישאות הפריק-פולק: מהבסיסטית מזוגגת המבט, לגיטריסט מנופח השיער ועד לבחור שרוקד תוך שהוא מנופף בחליל צד. קלישאות, אמרנו כבר?

דבנדרה, מצידו, פלט שטויות בקצב מסחרר. משהו על ריבועים, עיגולים וחתולים, או משהו כזה, פלט את ה"תודה!" המסורתי לקהל בתדירות שגרמה לו להישמע כמו פרודיה על פורטיס, ונעלם מהבמה בפתאומיות שהוא משאיר איזה איתמר שנבחר באקראיות לעלות לבמה לשמש כבייביסיטר עם גיטרה לקהל: "תודה! איתמר".

ארבע דקות מאוחר יותר חוזרים בנהארט ולהקתו לבמה, הבחור עם החליל פולט תירוץ עלוב על שלפוחית השתן של חברי הלהקה והחל החצי השני של ההופעה. שיפור ניכר הורגש הן ברמת ההופעה, שהתחילה להזכיר שבנהארט, מלבד ליצן במה, יודע גם לכתוב שירים מצויינים כמו ?Heard somebody say?, והן בחיבור בין בנהארט לקהל. האחרון התעצם כשבנהארט פשט את חולצתו (של תיכון אוסטרובסקי ברעננה ? כבוד!) ונשאר בג'ינס בגזרת ציון-לשבח-מאיגוד-האינסטלטורים. מדובלל, כבר אמרתי?

למי שמעוניין להתלונן, אכן סיפקה ההופעה של בנהארט תחמושת לא מועטה. ההופעה היתה קצרה יחסית, רבים מהשירים כלל לא היו של בנהארט, הבסיסטית נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט לתוך הקהל בכל רגע, הצפיפות ב"בארבי" הייתה כמעט בלתי נסבלת והבחור הגבוה מקדימה הסתיר לכולם. אני עצמי יצאתי מההופעה עם חיוך מאוזן לאוזן, באדיבותו של מר בנהארט, שביצע, בעזרתו של איציק סוויסה את "אני לא זמין" של מושיק עפיה. ואם זה לא מפגש בלתי אמצעי עם האמן, מה כן?

Silver Jews בבית מיומנה ת"א 10/7/06

רק בהדרן השני, כשדיויד ברמן נאלץ לסרב לבקשת הקהל לשיר את ?Send in the clouds? בתואנה שהוא פשוט לא יודע לשיר את מרבית השירים של עצמו, ובוודאי לא אלו שביצע לאחרונה לפני כמעט 10 שנים, הבנתי איזה מזל גדול נפל בחלקי.

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שני איזה הופעה סביר יותר שתתקיים בארץ השנה, של הביטלס או של ה-Silver Jews, לא מן הנמנע שהייתי מהמר על האופציה הראשונה. אחרי הכל, הביטלס היא להקה שהתפרקה, ושניים מחבריה עוד בחיים. ה-Silver Jews, לעומת זאת, כלל עוד לא היו קיימים אז.

בהופעה סיפר ברמן על ה"הפתעה" שהייתה לו כשגילה שאשתו יכולה להיות הבסיסטית, ולפתע לצאת לסיבוב ההופעות נראה כמו דבר קל. הקהל, שרבים ממנו מכירים את ההיסטוריה של ה-Silver Jews, הריע. רק הם יודעים עד כמה רצופה בקשיים באמת הייתה הדרך לסיבוב ההופעות הזה. היישות שנקראת ה-Silver Jews אמנם חתומה על 5 אלבומים ב-17 שנות קיומה, אך אי אפשר היה מעולם להגדירה כלהקה. דיויד ברמן, שרק ג'אנדק יכל לאיים בשנים האחרונות על מעמדו כסרבן ההופעות הגדול ביותר ברוק האמריקאי, צלל אל מתחת לרדאר לאחר כל אלבום ואלבום, ומלבדו לא היה אף חבר קבוע בהרכב. משם המצב רק התדרדר, כשברמן, במה שהגדיר מאוחר יותר כ"מסיבת מילניום מתמשכת" בילה את השנים 2000-2004 בהתמכרות הולכת וגוברת לכל סם אפשרי, שהסתיימה בנסיון התאבדות בעזרת כדורי הרגעה, וודקה וקראק.

בחזרה להופעה. לא ברור כיצד חוללה אשתו של ברמן, קאסי, את הנס, כשהצליחה להציל את חייו, לגמול אותו מסמים, להוציא עימו את אלבום הכמעט-קאמבק (שכן העלמות של חמש שנים אינה דבר חריג שמדובר בברמן) ?Tanglewood Numbers? ולשכנע אותו, במרץ השנה, לצאת לסיבוב הופעות ראשון אי פעם של הSilver Jews. אולם גם קאסי ברמן לא יכולה לחולל את הנס שיהפוך את בעלה לחיית במה. את מרבית ההופעה בילה ברמן עם ידיו מאחורי גבו, פה צמוד למיקרופון ומנעד תנועה של איש משמר המלכה האנגלי. גם הנסיון שלו לגלות חוש הומור לא עלה יפה. אני עדיין מנסה למצוא מישהו שיסביר לי את הבדיחה על החוואי שהפך לפאנקיסט.

אלא שבניגוד למקרה של דבנרה בנהארט, אין טעם להתווכח עם טיעוני הקטגוריה. ההופעה של ברמן איננה הופעת רוק רגילה, אלא בעיקר טקס דתי לעדת מאמיניו. זר פשוט לא יבין זאת. אלבומם האחרון של היהודים הכסופים אולי מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של שירי רוקנר'ול שהוציאו מעולם, אך על רובם מוכן הייתי לוותר בהופעה לטובת עוד ?Random Rules? או ?Slow Education?. גם דרישת הקהל לביצוע של ?Send in the clouds? המלהיב יכלה להסתיים במפח נפש, בהעדרו של סטפן מלקמוס הזכור כל כך מגירסאת האלבום של אותו שיר.

When I go downtown
I always wear a corduroy suit
Cause it's made of a hundred gutters
That the rain can run right through

רגעי השיא של ההופעה היו דווקא אלו שבהם זכו הצופים לצפות באדם שאינו יודע לשיר שר שירים שמעולם לא נועדו לביצוע חי. עבור עדת מאמיניו של ברמן אין תענוג גדול יותר מלצפות בברמן ממלמל ביובש את מילות השירים שמעולם לא האמינו שישמעו על במה, נותנים למילים לעבור דרכם, ממש כמו הגשם על חליפת הקורדורוי של ברמן, וחוזרים עליהם בליבם כאומרי תפילה.

בקרב על ההופעה שעשתה לי את השבוע, הפסיד בנהארט בנוק-אאוט לאיש גמלוני ומקריח שבקושי הצליח להישיר מבט לקהל. הפילוסופיה בגרוש, החולצה מרעננה, קו המכנס ורקדן שמנופף בחליל, בכל שבוע אחר אלו יכלו להיות קלפים מנצחים. אלא שבמקרה של ברמן והשירה הצינית והפתלתלה שלו, מדובר באמונה אמיתית ? כזאת שגם מחווה למושיק עפיה לא תוכל לנצח.