ערב חמישי האחרון היה גשום למדי. אנחנו בטור המכוניות המשתרך על דרך נמיר, ומתזמנים יחד עם הרדיו ארבעים דקות לשלושה קילומטרים. הפקקים סימנו כי אנחנו עומדים לאחר להצגה "חלום ליל קיץ", אבל האיחור הישראלי כל כך של תיאטרון תמונע , הביא לכך שאפילו הקדמנו בכמה דקות.

נכנסנו רטובים למדי לחלל ההאנגר הקפוא בתיאטרון. לא הרגשתי מרוכזת במיוחד, ולכן אמרתי לנהג המשמש גם כבן זוג (ולהיפך) שינסה לזכור סצנות ולשים לב לפרטים.

לא ידעתי עד כמה הוא ייקח את בקשתי כלשונה. בצאתנו רועדים מקור בתום ההצגה הוא פרט בפני את תשומת הלב הרבה שהקדיש לפרטים הרלוונטיים הבאים: גלריית התחתונים שלבשו הדמויות הנשיות השונות, השערות מנומקות על גודל השדיים של השחקניות , ומדוע מספר תנוחות שהוצגו שם לא אפשריות כלל ועיקר.

עכשיו, מלבד הטענות המפלות מגדרית שניתן לטעון כנגדו, אחרי רגע של מחשבה הגעתי למסקנה שקיבלתי את מה שביקשתי. הוא אכן שם לב לפרטים. זהו בעצם הרעיון המרכזי של ההצגה: שימוש מרובה במיניות.

השימוש בה לא מופרך. המחזה השייקספירי טומן בחובו הרבה רמיזות מיניות ושובבות. למי שלא בקיא בפרטי העלילה, מדובר במחזה שעלילתו מתחילה באתונה ערב ההכנות לחתונת זוג, שהצלע הנשית בו מאוהבת בגבר אחר, אולם מימוש אהבתם נאסרת על ידי הדוכס. הזוג הפוחז בורח ליער על מנת לממש שם, הרחק מההתנגדויות, את אהבתו. ביער, תחת כישוף ממזרי, מתרחשת שרשרת אירועים קומיים הקשורים לאהבה ולטבעה החמקמק.

זהו סיפור על תשוקות שמקבלות ביטוי רק במקום משולח רסן כיוון שהחברה כובלת את היצר והאהבה. כמו כן במקביל לעלילות האוהבים ישנה גם עלילה משנית על הפקת מחזה על ידי גילדה מקצועית, מה שמספק הרבה רגעי הומור סלפסטיק כהלכתו, ומהווה הצצה חטופה לאופן בו התיאטרון האליזבתני הפיק מחזות יותר מחמש מאות שנה לאחור.

את ההצגה ביימה הבמאית דפנה רובינשטיין בשיתוף פעולה עם אחותה הכוריאוגראפית מירה רובינשטיין. שיתוף הפעולה הזה הניב הצגה שהתנועה בה מושקעת מאוד. המחזה עצמו ממש דורש מיצב כזה, בשל היסוד הלא ריאליסטי של היער והפיות. אולם בהצגה בהפקת תיאטרון תמונע השמיטו, כנראה מטעמי תקציב, דמויות שאינן דמויות הליבה של המחזה, והיער על גלריית הדמויות המופיעות בו אנמי יותר, מה שמותיר את התנועה כשריד כמעט יחידי ליצירת אשליית הפנטזיה.

התנועה מלווה במוסיקה מוכרת ועכשווית על גבול הקלישאית, לה אחראי יחזקאל רז ומדגישה מאוד את הצד המיני של הדמויות: הקונספט המודגש הוא של תשוקה לא מרוסנת. העולם של ההצגה מנוהל לא מהשכל אלא מאזור החלציים.

לא הייתה לי בעיה עם הבוטות של ההצגה אם היא הייתה מצליחה לרגש או להביא לתובנות שהן מעבר לתעלול. נדמה לי אבל שההתמקדות דווקא בתנועה בוטה פספס את היופי והעידון שבמחזה, שמציע גם תפישת עולם חושית שהיא מעבר למינית גרידא.

הדמויות בהגיען ליער בעקבות כישוף שגורם להן להתאהב עד מעל לראש ביצור הראשון בו תפגוש עינם, מפתחות חשק מיני בלתי נדלה. אולם, כיוון שהדמויות בטרם הגיען ליער עוצבו כגחמניות ורוויות דחפים ותשוקות ילדותיות גם כך, לא נוצר פער בתפיסה של הקהל בין המצב בטרם הכישוף למצב בעקבות הכישוף.

כלומר אין פה "לפני ואחרי" דרמטיים. בהיעדר המתח הזה בין החיים הרגילים לבין היער, ההצגה מאבדת הרבה מן המשמעות. שהרי אם אין כבלים, מהו הטעם בשחרור?

ראויים לציון המעברים היפים בין עלילת האוהבים לעלילת המשנה, שבעיקר לקראת הסוף הצחיקה מאוד. כמו כן ניכר שיפור משמעותי באיכות ההצגה במחציתה השנייה. נקודת החוזק של ההצגה מעבר להיותה קלילה וכיפית בסופו של דבר היא המשחק. רוב השחקנים היו רב תכליתיים בהציגם יכולות תנועה וריקוד מרשימות בלי לוותר על משחק מצוין. בלט במיוחד בוירטואוזיות הגופנית שלו, כמו גם בהגשתו את הטקסט בצורה בהירה וקולחת, יובל סטוניס שמגלם את השדון פק שהוא זה שאחראי לכישופים וליצירת ה"קומדיה של טעויות". רוי מילר בתפקיד דמיטריוס ובתפקיד אחד מבעלי המלאכה המשתתפים בהעלאת מחזה מעלילת המשנה, מגלם תפקיד לא גדול – אך עושה זאת בחן ובהומור רב.

על אף הבעיות בעיקר ברמה הרעיונית, שווה בהחלט לפקוד את ההצגה. אין שום צורך בידע מוקדם וגם מי שלא נתקל במחזה מעודו, יוכל לעקוב ללא קושי, בין היתר הודות לתרגומו הקולח של אברהם עוז. מדובר בסופו של דבר, בהצגה שמדברת על נושא שאין איש שאינו מהרהר בו – רחשי הלב.

מאת: לארה וולמן

מודעות אבל תלויות על לוחות מודעות ועמודי חשמל ברחבי העיר. אחת מהן צדה את עיני: דף גדול לבן וגופן האבל המוכר, הודיעו על לוויתם של רומיאו ויוליה. האבלים- משפחות מונטגיו וקפולט. המקום: תמונע. שונצינו 8 . תל אביב. השעה : 20:00. מתחילים בזמן.

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של שני המתבגרים ממשפחות עוינות על רקע ורונה, המוביל לחורבן, מוכר בדרך זו או אחרת לכל בוגר התרבות המערבית. השילוב של קרדיט לשייקספיר, העלאות חוזרות ונשנות בכל תיאטרון אפשרי, ומעבר הזוג הטראגי לאקרנים, מיצבו את המחזה בפנתיאון הקלאסיקות שגם יניבו רווחים.

ההיכרות הזו עם העלילה היא חרב פיפיות. מחד אין סכנה שמישהו בקהל לא יבין מי כאן הטוב הרע והמכוער, וילך לאיבוד בסבך אזוטרי ללא מצפן. ומאידך, הסכנה היא הנפילה אל השגור, אל המצוי, אל ה"כבר ראינו". הנאה מקלאסיקה טומנת בחובה את הגילוי מחדש, את הפרשנות וההשוואה. לפיכך, הבחירה בפרויקט כמו "שייקספיר אנפלאגד בתמונע" בכלל, והעלאת "רומיאו ויוליה" בפרט, הם לא ההימור הבטוח כמו העלאת מחזה מקור קטן, או קברט כלשהו. אמנם, האחרונים לא יביאו בהכרח הרבה קהל, אבל גם הציפיות הנרקמות מהם נמוכות יותר. אחרי מקבת' המצוין שצפיתי בו לפני שבועיים בתמונע, בהחלט הגעתי מצוידת בציפיות.

לאכזבתי, לא היה זכר למורבידיות הסרקסטית של מודעות האבל בכניסה לתיאטרון. במקומן, חולקו גלויות המסבירות מעט על ההפקה.את המחזה ביימו שלושה במאים שונים, כך נטען, בשיתוף פעולה יוצא דופן. התוכניה מבטיחה לנו סימן מעולם שנרקב ממלחמת אחים, מפוליטיקה מסואבת ושנאת חינם, הנחשפים משלוש זוויות הבימוי השונות, כשכל אחד מהבמאים מביים בדרכו חלק אחר מן המחזה.
ההפקה לא מביכה, אך גם לא מתרוממת לגבהים . הנאמר בתכניה לא תואם כלל את מה שמתרחש על הבמה בפועל: ההבטחה לא קוימה. בימוי של שלושה, כאשר כל אחד מהם מביים חלק אחר מהמחזה הוא קונספט מעניין, מה גם שמחזה כ"רומיאו ויוליה" שיכול להיות מוטה לפרשנויות למכביר, הוא קרקע פורייה למיזם כזה. כשהמתנתי להצגה שתתחיל עם כוס בירה על הבר,דמיינתי לעצמי שליש אלים וכוחני על גבול הפוליטי, שליש של טירוף אירוטי ילדותי, ושליש של מוות טעון, רווי בכוונות.

ומה קיבלנו בפועל? שלושה במאים, שני בתי אב, אהבה אחת לכידה, ללא פיצול ממשי. אינני יכולה לומר שהבחנתי במפורש ובברור מתי נטל במאי אחר את השרביט תחת רעהו. ההפקה יציבה יחסית, וידם של הבמאים דפנה רובינשטיין, טל ברנר ועידו שקד מורגשת כיד אחת המכוונת את ההתרחשויות מלמעלה, ללא קונפליקטים פנימיים של אי הסכמה. הכיוון בו צועדת ההצגה, למעט סטיות מועטות, הוא דגש על הילדותיות, הקפריזיות, הסתמיות והשיגיונות אליהם מוליכה אותנו האהבה.

הבחירה בשחקנים שמגלמים את רומיאו ויוליה רק מאששת את הילדותיות. יוליה,המגולמת בידי רינת מטטוב זעירת הגוף, היא הפתעה. השניות הראשונות לנוכחות נשית ראשונה במחזה אינן קלות לעיכול. היוליות שראינו עד כה היו מגוונות אך לכולן כמעט קו דמיון משותף- יופי חיצוני. יוליה של תמונע לעומתן, היא פרח קיר. אחרי כמה דקות מתרגלים לזה, לא בלי קושי, ומגלים שהיא עושה את מלאכתה היטב. מדגישה מניירות של נערה מאוהבת ונעה במיומנות בין הומור מניפולטיבי, לבכי הבא לידי ביטוי בנצנוץ עיניים עדין.

רומיאו לעומתה, המגולם בידי יובל סטוניס, מדגיש את הפאן הילדותי המאוהב באהבה, בפאתוס קצת מופרז, המבט שלו במקום הנכון אך הגשתו את הטקסט לא אמינה דיה. דווקא קטעי הדיאלוג בינו לבין מרקוציו (לביא זיטנר) מקנים להופעתו רובד עמוק,אפל ומקורי יותר – המטפל בחד-מיניות החבויה בין זוג החברים.

וכי מה חשוב יותר מהטקסט עצמו? השימוש בתרגומו של אברהם עוז השומר על חריזה מקצב ומשקל ,וניחוח קצת ארכאי, בתחילה נראית כמו אתגר ראוי להערכה. ככל שמתקדם המחזה ישנה שבירה גסה של הנאמנות לתרגום ומתחילה פלישתם של משפטים שלמים מהעגה היומיומית. מילים כמו ?זונה", ?זבל? ו-?כפרה", חדרו להפקה והשתלטו עליה, כשהם הופכים אותה יחד עם אלמנט הדראג לחצי פארודיה עשויה רע

המעטפת לזוג הטראגי פועלת ביעילות. שחקני המשנה מגלמים מספר דמויות לאורכה של ההצגה, יוצרים תחושה דינאמית שרק מתחזקת בסצנות הקרב המשופעות במחזה. שרון פרידמן ,"המת הסדרתי" של הפרוייקט השייקספירי (בנקו במקבת') ,מגלם את טיבלט, בן משפחת קפולט, באופן אמין ועכשווי, ,ולאחר מכן את דמותו של האציל פריס, אותו רוצים לשדך ליוליה.

לביא זיטנר, המגלם את מרקוציו ,כאילו נולד לתפקיד. מראה אליל הנוער שלו, ומיומנותו הפיזית מהווים עירוי נחוץ שלא מגיע על חשבון הדרמה והרגש. מות דמותו של מרקוציו, בקרב חסר הפשרות בין המשפחות, הוא סצנה מצוינת בה הקוטביות הזו מגיעה לשיאה. מצחיק ונוגע ללב ובעיקר מבהיר את האובדן בשנאת החינם.

ההפקה, מבחינת מרכיבי הבמה, משופעת בהומאז'ים. כמה מהם היו מקוריים אך לא הייתה כל חוקיות בשימוש בהם או משמעות מאחוריהם. שימוש טוב יותר היה שכל אחד מהבמאים יקח תחת חסותו מחווה אחרת ויטפל בה כראות עיניו. כך למשל ,דמויות הנשים במחזה, פרט ליוליה, מגולמות בידי גברים. זוהי מחווה לתיאטרון האליזבתני, בו נשים לא הורשו לשחק. ההפתעה מכך ניכרה היטב בקהל והיוותה קרקע פורייה לאתנחתאות קומיות רבות שלעיתים נפלו לסטריאוטיפ על חשבון הדרמה. מחווה נוספת הייתה לקומדיה דל ארט'ה, בדמות המסיכות המזוהות עם הסוגה (ז'אנר) שעטו חברי הכנופיות היריבות, אך סגנון המשחק לא הושפע ממאפייני הסוגה. הבמה ,עגולה כזירה, מתכתבת גם היא עם מבנה התיאטרון התקופתי ,ומשרתת את ההתרחשויות היטב.

אי הנוחות הרבה מכל נגרמת כתוצאה מהשפה, וכי מה חשוב יותר מהטקסט עצמו? השימוש בתרגומו של אברהם עוז השומר על חריזה מקצב ומשקל ,וניחוח קצת ארכאי, בתחילה נראית כמו אתגר ראוי להערכה. ככל שמתקדם המחזה ישנה שבירה גסה של הנאמנות לתרגום ומתחילה פלישתם של משפטים שלמים מהעגה היומיומית. מילים כמו "זונה", ?זבל" ו-?כפרה", חדרו להפקה והשתלטו עליה, כשהם הופכים אותה יחד עם אלמנט הדראג לחצי פארודיה עשויה רע. מוזר עוד יותר שעל גבי התכניה לא צויין שהטקסט נערך. לא בטוח שעוז היה אוהב את זה.

לסיכום, רומיאו ויוליה בגירסת תמונע, נשען על רעיון חזק, אך נופל במהמורות הטיפול הגס בטקסט ובימוי חסר מעוף. זהו בידור תאטרוני ראוי לשמו, אך בניגוד אלי – אל תבואו עם ציפיות.

מאת: לארה וולמן

נפל דבר. ראינו הצגה טובה. ראינו הצגה טובה בתמונע. ובזול. אחרי רצף של אירועים מאכזבים שצפינו בהם בבית ההופעות האלטרנטיבי המקסים הזה, הפעם יצאנו אל הקור מרוגשים. בשביל פנינים כאלו שווה להתמיד. שווה לתמוך בשוליים, גם אם זה אומר לבלוע איזו צפרדע או שתיים בשביל לנשק נסיך, ובמקרה הזה מלך ? "מקבת'".

בתרגום מבריק של מאיר ויזלטיר, ובחלל סככת הענק הקפואה, איש הצבא הסקוטי ורעייתו השאפתנית, בוערים מתשוקה וחמדנות לכתר, ורוצחים את דרכם לפסגה. תחילה בהצלחה ואז בהישאבות לאכזריות שלוחת רסן, שטבע האדם מסוגל לה, ומביאה לחורבנם הנפשי והפיזי, כיאה לטרגדיה כהלכתה, כפי ששייקספיר היטיב לכתוב.

הבמאית לילך דקל-אבנרי, כך ניכר, למדה את המחזה היטב. היטב, על רבדיו הרבים ובחרה להתייחס לרובם. התוצאה מורכבת וטעונה אך לפעמים חוטאת בגודש יתר שמעיב מעט על קו נקי ואחיד יותר שהיה מותיר רושם של בימוי מהוקצע ובשל יותר. מקבת' שלה הוא שייקספיר, והוא תל אביב, והוא רמזים לכפר ערבי בגליל, בכל הברה שסאלח בכרי (שלאחרונה זכה לחשיפה מאסיבית עם עליית "ביקור התזמורת" לאקרנים) מוציא מפיו. הכאריזמה של השחקן, מחזיקה היטב את דמותו של מקבת' והוא מציג קשת רחבה של מצבים רגשיים כנדרש מהגיבור הטראגי.

הליידי, מגולמת בכישרון ראוי לציון על ידי איריס ארז, שמגיעה מעולם המחול. לצד קטעי תנועה שהדגישו את המיניות, הרצחנות והטירוף של ליידי מקבת', הציגה מונולוגים שקריאתם גורמת לתהות: מי בכלל מדבר כך. ואיך טקסט כזה ישמע אמין? אך ארז עומדת במלאכה בגבורה, כאילו היא נולדה עם הנחישות, האומללות והשיגעון הזה. כשהתקדשה לרוע, האמנתי שחלב שדיה אכן מוחלף במיצי מרה. כששפשפה ידיה בצלוחית ריקה בניסיון למחות מעליה דם שלא שם, דמיו של המלך הרובצים על מצפונה ? ריחמתי. כשהלכה סהרורית בין היושבים בקהל, כשהיא לוחשת בתחינה לבעלה "בוא למיטה"- קיוויתי לא להיות בנעליה לעולם.

הרחמים הללו, בתוספת האמביציה והרוע, הם שאמורים, בסופו של דבר, ליצור את הקתרסיס, תחושת ההקלה והזיכוך. מחד אתה יודע שלדמות מגיע להיענש, ומאידך, אתה מצטער על נפילתה. אך בסיום המחזה, הליידי ובעלה נראים כשני ילדים מותשים ששיחקו בפגיונות, יותר מאשר כצמד רוצחים מסוכנים. וכאן הרובד הנפשי, הפסיכולוגי, נכנס ומשחק תפקיד משמעותי, מציב בפנינו את האפשרויות המחרידות הגלומות בנו. כולנו. גבר ואישה, בשר ודם, שיכולים לקחת צעד אחד קדימה את משאלות הלב הכמוסות שלנו, לחטוא ולהחטיא.

נהדרת וראויה לציון הייתה סצנת המשתה שעורכים הליידי ובעלה לכבוד מכריהם, ובה מקבת? מתחיל להזות הזיות טירוף וחרטה. כל המשתתפים עוטים מסיכות גומי של חיות, כאשר מקבת? והליידי הן החיות האכזריות מכולן. מוזיקה וצבע חברו יחד, והבליטו את החייתיות שבמעשי האדם.

אמצעי הבמה נרתמים היטב להפקת המשמעויות מן הטקסט. לוח עגול וכסוף, המזכיר תקליטור ענק, הוא תפאורה רב תכליתית המהווה עוגן למיזנצסנה כולה. עליו נופל וקם דבר. הוא חוצץ בין חללים, מהווה מסך לצללים, נמרח בדם ומנוצל במקוריות לאורכה של כל ההצגה.
בנות הגורל, המוסרות את הנבואות המניעות את העלילה לבנקו ומקבת', מאוחדות באישה אחת, קרני פוסטל ,שספק שרה, ספק מדקלמת, שורות ערוכות למדי המעובדות בדגימן (סמפלר). התוצאה היא צליל מרתק ומיסטי שיוצק תוכן לבנות גורל שהן מעין מקהלה, שכל כך פסה מן העולם. הן מקבלות משמעות עכשווית, שלא לומר סקסית.

המוזיקה פרי עטם של קרני פוסטל ואסף אמדורסקי מלאת חיים גם כן, ושלובה היטב ברוח הדברים: ברגעי הרצח נשמעות גניחות ונשימות כבדות המזכירות, איך לא, את "אהובתי", הנוסטלגי. אהבה ורצח שלובים יד ביד בדיוק כפי ששייקספיר שתל בזוג הרצחני. בעבודת הווידאו של איתן בוגנים, המלווה את הופעתה של קרני פוסטל בדמות בנות הגורל, ניכר היה שלא הושקעה מלאכה. הסרטונים הוקרנו על הקיר האחורי ברוב הזמן ומעט על מסך טלוויזיה קטן, אך לא היה חדים מספיק, מרגשים דיים או מתוחכמים, כדי להצדיק את השימוש במדיום הזה.

הן הווידאו והן מרכיבים מסוימים בתפאורה (השתילים, המייצגים את היערות המתקדמים לעבר מקבת' למשל) ובתלבושות, גדושים מדי ויוצרים במה עמוסה משהו, עבור הצגה שכיוונה למינימליזם. בגזרת התלבושות, ענבל לובליך, ניסתה לרתום את הבד להפקת משמעויות. הדמויות לבושות בלבוש שאינו תקופתי: בתחילה בחליפות, ואז את מקומן תופסים בגדים המשקפים מגלומניה קורצת. חולצתו של מקבת' עליה מתנוסס כיתוב ציני ומושחז "keep it clean" , היא הברקה. חולצתה עם סמליל (לוגו) ""burger king של רעייתו, כבר קצת מיותרת. טרנטינו עשה על קריצות כאלו הרבה כסף. פה, חשבנו שקצת עידון היה מיטיב.

נהדרת וראויה לציון הייתה סצנת המשתה שעורכים הליידי ובעלה לכבוד מכריהם, ובה מקבת' מתחיל להזות הזיות טירוף וחרטה. כל המשתתפים עוטים מסיכות גומי של חיות, כאשר מקבת' והליידי הן החיות האכזריות מכולן. מוזיקה וצבע חברו יחד, והבליטו את החייתיות שבמעשי האדם. אך גם הסצינה הזו חוטאת במה שהייתה הבעיה העיקרית בהצגה הזו, התאהבות בקונספט. הצוות ידע שהוא עושה עבודה טובה ומקורית, וקצת התאהב במה שיש לו להציע, לכן גם הסצינה הזו, הייתה מעט ארוכה מדי, וחלבה את הפרה איפה שצריך היה לחדול.

שחקני המשנה בהצגה מהווים מערך מצוין ותומך: שרה כהן-סיבוני (שמתחלפת עם לני שחף-בנאי בגילום של מספר תפקידים קטנים), בנקו המגולם בדיוק רב וסרקזם על ידי שרון פרידמן ואברום פרידמן המגלם שני תפקידים קטנים – מאפשרים לטרגדיה הזו להירקם לכדי גוש שנתקע בגרון וממאן לעזוב.

צילום: גדי דגון, באדיבות תאטרון "תמונע"

מופעי איחוד "חד-פעמיים" של להקת "תיסלם", פסקו להיות דבר נדיר: הלהקה שהתפרקה ב-1983, התאחדה לסיבוב הופעות ב-1990, התאחדה שוב ב-1994, ב-2002. זאת, במסגרת מופע "סודי" ב"בארבי" תחת השם "אצבעות הזהב מרמלה", שהפך בסופו של דבר למסע הופעות, ולאלבום כפול ו-DVD של הופעה חגיגית ב"האנגר 11" ב-2003 – והוקלט בהשתתפות אורחים כמו מוקי וסאבלימינל שבאו לעשות כבוד לזקנים. ועוד לפחות פעמיים השנה: באירוע של לשכת עורכי הדין ובמופע התרמה מיוחד למען נפגעות תקיפה מינית.

ששת המופלאים עלו לבמה בדיוק בזמן, ובהופעה אחידה מאוד של חולצות T שחורות, חוץ מסמי אבזרדל שהחליט להתריס מאחורי התופים עם חולצה לבנה. אחרי פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה, החלו "תיסלם" לספק את הסחורה, שדמתה לאותו מופע איחוד סודי מ-2002: שורה של להיטי הלהקה כמו "על הבמה", ?המנקה במלון" של דורי בן זאב (עם השורה המקסימה – ?את נראית פנטסטי בחלוק הפלסטי"), ו"תפסיק לכוון אלי".

"תיסלם" היו מאוד נינוחים, גם על הבמה, וגם עם הקהל ? התלוצצו, ניהלו שיחות קצרות ביניהם (בטח שאלו לשלום האשה והילדים) ועם הקהל בשורות הראשונות ובכלל, נהנו מהנינוחות של להקת רוק החוזרת אל להיטיה הישנים. גם אחרי קרוב לחצי יובל מאז הפירוק של הלהקה, מכונת הרוק'נ'רול של "תיסלם" משומנת כתמיד, והם נשמעים נפלא ביחד: סמי אבזרדל הוא עדיין אחד ממתופפי הרוק הטובים שצמחו כאן, הבס של פילוסוף עדיין בועט בבטן, סולואי הגיטרה של אשדות עדיין מרטיטים והשירה של בסן עדיין מחוספסת (הגיל אפילו מיטיב עם הקול שלו).

הם ממשיכים עם "בוקר של כיף" שכתב יעקב רוטבליט, ואז מגיע תורו של יושי שדה להפגין את כישורי השירה שלו עם "כלניות" המקפיץ. אחריו באים ?כוכבים" שנחשב לשירה הטוב ביותר של הלהקה, והאחרון שהוקלט לפני הפירוק. ו"מעשנים ביחד", הגירסה העברית המצוינת של קובי מידן לשירם של Brownsville Station.

שיא המופע הוא דווקא השיר שהוקלט למסע האיחוד של 1990 ותקליט האוסף ?נגנו עכשיו?: ?פרצופה של המדינה". שיר מחאה שנשמע גם היום רלוונטי מתמיד- בביצוע ארוך, מלא חיות ומרשים. דווקא על רקע השיר הזה, ?חצבים פורחים" שנכתב בעקבות מלחמת לבנון הקודמת ? בלט בחסרונו. ב?עוד פגישה?, דני בסן נותן לקהל לשיר בעצמו את הפזמון וחלקים נרחבים מהשיר עצמו, ובכלל נראה שבשלב זה, "תיסלם" והקהל הפכו ליחידה אחת. בסן מודה: ?אנחנו אוהבים מדי פעם לנגן ביחד?.

"רדיו חזק" האלמותי, שכה היטיב לצייר את מקורות התרבות של הנוער של תחילת שנות ה-80' ו-?תנו לי רוקנ'רול", בביצוע שבתחילה נשמע כמו העתק של גירסת האולפן והופך בהפתעה לגירסת בלוז-קצב נהדרת ? שוב מוכיחים שכוחה של "תיסלם" עדיין במותניה.

ההדרנים כללו את הלהיטים המוכרים ביותר של הלהקה, ?כבר הסתיו עכשיו", גירסת הכיסוי ל-"כשאת בוכה את לא יפה" של יהונתן גפן ושמוליק קראוס וכמובן, ?יש לך אותי".

בהדרן השני, יאיר ניצני הקומיקאי לא מתאפק ומארגן שירה בציבור בליווי הקלידים שלו, הכוללת מחרוזת שירי מים ומחרוזת שירי קולה, תוך שהוא מבטיח בחיוך להיענות לבקשה של מישהו בקהל: ?בוא איתי מאחורי הקלעים, אני אעשה לך נכד". ההדרן השלישי והאחרון הוא "דינמו מסחה", שיר האוהדים המחתרתי של קבוצת כדורגל, שהיא בעצם תיסלם, כמובן, עם שורות המוקדשות לכל אחד מ"שחקני הקבוצה". בסן קצת מתבלבל, אבל הקהל האוהב סולח לו.

אם יש בישראל להקה שלא נס ליחה ושהרוק'נ'רול שלה נשמע טרי כמו ביום היווסדה, הלוא היא "תיסלם" ולפי ההופעה לפני כשבוע, הם ראויים לתואר "הרולינג סטונס הישראליים?. אולי בלי קריירה רציפה כלהקה, אבל עם מופעי איחוד חוזרים ונשנים, אפשר לומר בבטחה שזקני הרוק שלנו ? לא מביישים את צעירותם.

תיסלם ? מופע איחוד, קיבוץ נען, 27.9.07