אני, בור שכמותי, למשמע השם זורבה היווני, חשבתי תמיד על זה. אתמול סיימתי לקרוא את הספר ואני נסער. זורבה הוא ספר פילוסופיה מצויין שאינו נופל מ-זן, התפסן ודומיהם. על מישנתו של אלכסיס זורבה ופילוסופית החיים שלו תוכלו לקרוא בהרחבה בביקורת המצויינת של דב ויגיסר, או כמובן, לקרוא את הספר.

ברשותכם אני רוצה לציין סצינה אחת מתוך הספר: מותה של המאדאם, או כפי שהיא מכונה על ידי זורבה: בובולינה. היא שוכבת גוססת ועלובת חיים על מיטתה, שהיא, פחות או יותר, הרהיט היחיד בביתה שעוד שווה משהו. משתנקת, בקושי נושמת, מדמדמת. העולם סביבה מעורפל. היא אינה מבחינה באיש. מדי פעם, בכוחותיה האחרונים היא זועקת שהיא לא רוצה למות. שתי המקוננות של הכפר כבר יושבות בצד המיטה. היא בסוף דרכה והיא יודעת את זה. לצערה, גם הכפר כולו כבר יודע את זה, והוא מתחיל "להתכונן":

שני בחורים הופיעו בדלת, התבוננו בחולה, עשו זה לזה סימן עליז ונעלמו. מיד אחר־כך נשמעו בחצר קדקודים מבוהלים וטפיחות כנפיים, כאילו מישהו רדף אחרי התרנגולות.

המקוננת פנתה אל הקולגה שלה: "ראית אותם? ממהרים המורעבים. הם ישחטו את התרנגולות, ישאירו מהן רק עצמות. כל הבטלנים של הכפר כבר התאספו בחצר ואו־טו־טו הם יעשו פה פשיטה!" פנתה לכיוון מיטת הגוועת: "מותי מהר יא חביבתי. שנספיק גם אנחנו לאכול!"

אני חוסך מכם את התאור של מה שקרה אחרי שנשמתה של בובולינה כבר פרחה. אנשים יכולים לרדת כל־כך נמוך. כל־כך נמוך.

כמידי שנה ביום הזיכרון אני מפרסם קישור לסיפור צפירה, מאת אתגר קרת.

למי שלא מכיר, זהו סיפור על התבגרות מזורזת.התבגרות שמתרחשת בשבוע, אולי אחד השבועות המשמעותיים בחיינו בארץ: השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיפור נכתב לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אך נדמה כאילו הוא נכתב היום.

צפירה / אתגר קרת