דוקו אקטיביזם. תעודה פעילה, אם ננסה לתרגם בלי ליפול לעצמנו על הלשון. דומה שבשנה האחרונה הפכה התעודה הפעילה לזרם המרכזי של סרטי התעודה, האחת שאין בלתה. גם בסוגה הטלויזיונית טמנו ידם במצלמה ובמדמנה והסתערו להם לאויר העולם תוך שבחים ביקורתיים מיני בולדוגים ובולדוזרים. אבל אי אפשר לדבר על דוקו אקטיביזם, בלי להזכיר את מייקל מור. האב המייסד, מי שנחשב לממציא הז'אנר. האיש רחב המידות, החייכן, עטוי כובע הבייסבול, המשקפיים העבות והזקן המרושל, הצליח להזיז לבנה או שתיים בחומה בסרטו "רוג'ר ואני" ולאחר מכן ב"באולינג לקולומביין" שהקנה לו תודעה עולמית והפך לאימת התאגידים בארצות הברית: כאשר מנהלי חברת "פייזר" שמעו שסרטו הבא עומד לעסוק בתעשיית התרופות, מיהרו הוציאו מזכר לעובדיהם לא לדבר עם האיש שעונה לתיאור הנ"ל. מי שעיקרון הפעולה שלו הוא לעולם לא לכבות את המצלמה, הפך ללוחם העז של הצווארון הכחול, אביר מסעות צלב ניאו מרקסיסטים שלעולם אינו מרפה. בשבת האחרונה שודר בשעה עשר, הן בלווין והן בכבלים, סרטו האחרון: "פרנהייט 9/11 ".

הסרט נפתח בהקדמה תמוהה מעט שרק מקדימה לבאות. צילומים מתוך הדיון המשותף של שני בתי הקונגרס, לאחר פיאסקו הבחירות של 2001. נאומיהם של חברי קונגרס ממחוזות שבהם עוותה ספירת הקולות, שניסו וכשלו מלעצור את בחירתו של ג'ורג' וו. בוש לנשיא בגלל סעיף טכני: הדרישה לספירה חוזרת צריכה להיות חתומה לפחות בידי חבר סנאט אחד. כולם ? סרבו לחתום. האירוניה היא שנשיא הסנאט באותו המעמד היה לא אחר מאשר אל גור, עדיין כסגן הנשיא המכהן. הסצינה נראית תלושה למדי ולא קשורה לרצף העלילתי, משמשת רק כתזכורת לאפשרות שבוש "גנב" את הבחירות ממתחרהו הדמוקרטי. לאחר הסצינה הזו מתחיל הסרט.

על רקע פסקול דרמטי עד טורדנות, נפתח הסרט במראות הקשים עדיין לעיכול, גם ארבע שנים אחרי, של הפיגוע במגדל התאומים. מור מקריין בקול מדוד, שקט. אך שקולו לא יטעה אתכם. הסרט הופך ומתגלגל במהרה לכתב אישום מנומק, עקבי, כנגד הנשיא המכהן של ארצות הברית של אמריקה. ההגשה סגורה, הציניות של מור מרירה ודוקרת. מור מבקר את תפקודו של בוש כנשיא מאז בחירתו הראשונה: הבורות, הקשיים להעביר חוקים ולבצע מדיניות, היציאות התכופות לחופשה. מור מחשב ומוצא כי הנשיא בוש, קודם לאירועי ספטמבר (מעניין שלנו יש את אירועי ספטמבר שלנו, ולאמריקנים את שלהם), בילה כמעט 42 אחוז מזמנו בחופשות. בדו"ח שהוגש לו בחופשתו בקמפ דיויד ב-6 לאוגוסט, צויינה בפירוש האפשרות שבן לאדן ינסה לבצע פיגוע אוירי בתחומי ארה"ב ושפעילי אל קעאידה מתאמנים בבתי ספר לטיסה בארץ האפשרויות. הנשיא התעלם.

מור ממשיך ומצביע על העובדה שבני משפחת בן לאדן הסעודית, קרוביו של אוסאמה נשלחו החוצה מארצות הברית בתמיכה ישירה ובאישור הממשל. בעבודה דוקומנטריסטית דקדקנית, המגובה במסמכים ובעובדות מבסס מור את הקשר בין משפחת בוש ובין משפחות האצולה הסעודית. ביניהן, משפחת בן לאדן, אשר השקיעה ישירות ב"קבוצת קרלייל", קבוצת השקעות פרטית מהגדולות בעולם, שהיא גם הגוף האחד עשר בארה"ב בהיקף החוזים הבטחוניים שלו. חבר מועצת המנהלים של "קרלייל אסיה" הוא לא אחר מאשר גורג' בוש, האב (קבוצת קרלייל, כך נטען, מעסיקה שורה ארוכה של מנהיגי מדינות בתפקידים שונים ובעלי השפעה). מור רומז ברמז עבה כעדשות משקפיו כי משפחת בוש ידעה ולא מנעה את ההתקפה, ותוקף את החיבור הבלתי אתי בעליל הנ"ל בין בוש האב וג'יימס בייקר המספק שירותי נוטריון ונאמן לנכסי משפחת בן לאדן בארה"ב. האחרון, בואו נזכיר, שימש כמזכיר המדינה של בוש. מדובר כאן, אליבא דמור, בהעדפת האינטרס הסעודי על פני האמריקני. הבית הלבן צנזר חלקים מדו"ח הקונגרס על האירועים וסיכל הקמה של ועדת חקירה עצמאית, כמקובל באירועים חמורים קודמים כמו ההפצצה על נמל הפנינים ורצח קנדי. הצנזורה הנשיאותית התמקדה, משום מה, במעורבות הסעודית המכרעת בפיגועים עצמם. סצינה מעניינת, שבאופן מפתיע מספקת חיזוק לטענות של מור, היא הופעתם הפתאומית של אנשי השירות החשאי והתעניינותם במעשיו של מור, כאשר הוא מצלם במדרכה שמול השגרירות הסעודית. מסתבר, שהשגריר הסעודי הוא השגריר היחיד שזוכה להגנה צמודה של שישה מסוכני השירות החשאי. בהחלט מעלה שאלות.

כעת פונה מור ונטפל לעניין אחר. "חוק הפטריוט" והפגיעה בזכויות הפרט לאחר הפיגועים. מור טוען, בהגשה מוקצנת אך מגובה בעדויות כי עיקרי החוק תוכננו כבר ממזמן והפיגוע בתאומים שימש רק כעלה תאנה ליישומם. מדובר בפעולה של הממשל, אשר גם ניצל את "חוק הפטריוט" כדי לעקוב אחרי קבוצות שמאל ואפילו מועדוני דיון תמימים. מור חושף אחד כזה בסרט.

השף מייקל מור הגיש לנו מנה ראשונה על הקשר בין משפחת בוש ומשפחת בן לאדן, מנת ביניים בדמות "חוק הפטריוט" והשימושים הנלוזים שנעשו בו ומביא אותנו אל המנה העיקרית בסרטו ? הפלישה לעיראק. במהלך קולנועי עקבי, עיקש וסגור מוליך אותנו מור במורד ציר השערתי, קנונייתי משהו, אל המסקנה הבאה: המלחמה בעיראק היא יוזמה של הממשל שנועדה אך ורק לייצר רווחים עבור התעשיות הבטחוניות בהן מעורבים בוש וצ'ייני. דרך הדרישה הישירה מראשי זרועות הביון לייצר הוכחות למעורבות עיראקית שלא הייתה, הנשק להשמדה המונית שלא היה קיים, גיוס התקשורת וזריעת הפניקה המכוונת בציבור האמריקני, השימוש הציני בכלכלה המרוסקת ובבני המעמד הנמוך המשוועים לעבודה ומגוייסים ישר לחזית, "קבוצת קרלייל" שהיא במקרה, יצרנית נג"משים ובבעלות משפחת בן לאדן ולבסוף, חברת "הליברטון". חברת "הליברטון" מספקת שירותים לחיילים המוצבים בחזית. אנשיה מרוויחים פי עשרות מונים מחיילים המבצעים את אותו תפקיד בדיוק ומסכנים את חייהם באותה מידה. יושב הראש ומנכ"לה האחרון של "הליברטון" הוא אחד, ריצ'רד צ'ייני. סגן הנשיא. את הדיבידנדים השמנים שלו השנה משלם הציבור האמריקאי.

מור פוסק, וניתן להאמין לו, כי הפרולטריון האמריקני נגרר למלחמה לא לו ע"י הקפיטליסטים היושבים בראשות הממשל, האדונים בוש וצ'ייני, רק כדי לייצר רווחי עתק נוספים לכיסם הפרטי. הפרולטריון נפגע פעמיים: הוא משלם פעם אחת בדם ופעם נוספת בכסף. בסרט משובצים הקטעים המתבקשים על השכול ועל הפחדים שאיתם צריכה להתמודד אומה השולחת את בניה לקרב שממנו אולי לא יחזרו. אנו, כישראלים, מסתכלים על כך באדישות. התרגלנו לתשלום הקבוע והנורא של ליטרת הבשר. גם כאן, כמו בויטנאם, מתחיל הציבור האמריקני לתהות: "למה, בעצם, יצאנו למלחמה הזו?". מור מספק לו תשובה לא נעימה וחדה. הוא איננו מתאפק לקראת סיומו של הסרט, ומקנח באחד מתעלולי יחסי הציבור שהפכו לסימנו המסחרי. הפעם, מלווה באיש גיוס של חיל הרגלים, הוא מנסה לשכנע חברי קונגרס לשלוח את בניהם ובנותיהם לחזית, שכן רק בנו של אחד מתוך 435 צירי קונגרס משרת בעיראק… התעלול מיותר ופוגם באיכות המסר.

כוחו של "פרנהייט 9/11 " הוא גם מפלתו. הסרט הופק במהלך שנת הבחירות האחרונות, ומייקל מור לא הסתיר את חד הצדדיות שבו ואת מטרתו להפיל את שלטון בוש. הציבור האמריקני לא רק קיבל את טענותיו באדישות, אלא אף סטר בפרצופו של מור באמצעות תמיכה סוחפת בנשיא המכהן, שרכב על גל הטרור והפחד שזרע במו ידיו ישירות לכהונה שנייה בבית הלבן. מרוב להיטותו להוכיח את אשמתו של בוש, יצר מור סרט לא מאוזן, חד צדדי, קטנוני ונגוע תחושת קשר ורדיפה. הפעילות גברה על התעודה. על אף שיציר הכלאיים המעניין של מור עולה ופורח, "פרנהייט 9/11 " דווקא מדגים את הבעייתיות והמלכוד בו: טבעה של תעודה הוא לצפות בנעשה ולרשום אותו. לא לנסות לשנות את הקיים או להתערב בו אלא רק להתבונן. כיצד תוכל לתעד נאמנה מציאות שאותה אתה מנסה לשנות? אי אפשר ליישם צד אחד בלי לחטוא לאחר. או כמו שסיכם זאת בפשטנות הנשיא בעצמו בסרט בקריאה לעבר מור: "לך תמצא עבודה אמיתית"…
אלא שלמור יש עבודה אמיתית. לפחות כל עוד העולם מקשיב. מור גם ניצל את המשקל שנכרך בשמו על מנת להקים את פסטיבל טרברס, שהוא פסטיבל נגישות לסרטי איכות וסרטים המתעדים את החיים בארצות הברית. אם לשפוט לפי "פרנהייט 9/11 " ? אולי מייקל מור צריך לתפוס כיסא באחד האולמות, לשבת בניחותא ולהיזכר איך עושים תעודה יעילה.

Fahrenheit 9/11
yes דוקו, 2/7/05, 22:00
hot פריים, 2/7/05, 22:00
DVD השכרה