26 בדצמבר 2004. שבע בבוקר. זעם אלוהים נוחת על חופי דרום מזרח אסיה. אין דרך אחרת לתאר את אסון הטבע הגדול ביותר שקרה לאנושות בארבעים השנים האחרונות, קרוב לרבע מיליון הרוגים, נכון לסוף חודש ינואר.

התקשורת העולמית (BBC,CNN) מקיימת מעקב קרוב וצמוד אחרי המשואה הזו. התקשורת הישראלית, כפי שהיא נוהגת בעקביות בענייני חדשות חוץ לצערנו, פסקה לגלות עניין בטראומה רחבת ההיקף הזו ברגע שהישראלי האחרון נחת בשלום בחופי הארץ, וחבל שכך. אל לנו לטמון ראשינו בחול ולהסיט את המבט ותשומת הלב התקשורתית רק בגלל שהאסון התרחש אלפי קילומטרים מכאן.
בני אנוש אנחנו, חלק מהרקמה האנושית האדירה שחור גדול נפער בה באותו בוקר. לדיעה הזו, נראה, שותף ניצן הורוביץ, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10.

כמעט חודשיים אחרי, הוא מגיש לנו את סרטו (דומני הראשון) ? מסע בארץ הצונאמי. על אף שהסגנון מזכיר משהו את סגנון ההגשה של אייל פלד, התמונות הם מסוג הדברים שלא תראו לעולם ב"מסע עולמי". ההרס וההרג הם בלתי נתפשים, העין נדהמת והלב ממאן להאמין. את התחושות האלה מצליח הורוביץ להעביר בהצלחה, באמצעות צילום יעיל ופסקול מתאים.

ברם, העריכה של הסרט קופצנית ומהלכו תמוה. הוא מדלג ללא הרף בין האישי והפרטי, לגלובלי והכללי, בין הייאוש לתקווה באבחות חדות ומטלטל את הצופה שכבר חש אי נוחות רבה לנוכח האימה הנשקפת מהמסך. כך למשל, המתרגם של הסרט שחושף את סיפורו האישי ? אימו ובת דודתו שהיה קשור אליה מאוד נהרגו בשיטפון, ומשם מדלג הסרט להשפעת הצונאמי על התיירות בתאילנד, ומראיין ישראלי אופטימי, אפילו שהעסקים חלשים. מעברים חדים שכאלה מאפיינים גם את פתיחת הסרט ? מחנות הפליטים בבאנדה אצ'ה בהם יושב נער אינדונזי ומנגן בגיטרה, על אף הזוועה (רבים מהניצולים הם שריד אחרון ויחיד למשפחתם שנמחקה) ואז ? מעבר לביקור בקברי האחים הגדולים שנחפרו במקום והדם שזועק מן האדמה, פשוטו כמשמעו.

ערוץ 10 שכר לשם צילום הסרט, באופן תמוה משהו, צלמי חוץ. האם הצלמים הישראלים פחדו לנסוע למקום? או שמא היה יותר זול לשלוח את הורוביץ לבדו? לחברת החדשות של ערוץ 10 פתרונים. בכל מקרה, האחרונים עושים עבודתם נאמנה והצילומים עזים בעוצמתם. הצלמים גם יודעים לשבור לרגעים את הזוועה ולתת מנוחה לצופה: הם קולטים בעדשתם את ההומור המריר שמאפשר לאנשים להמשיך לתפקד מול מוראות שכאלה ? שאריות ציוד הצלילה שאיבד המתורגמן האינדונזי, בובת "באדי ג'יזס" המחייך מתוך הסרט dogma הנח על לוח המחוונים בין שני טייסי המסוק האמריקנים. הסרט גם מציין לטובה את מאמצי הסיוע הבינלאומיים ושופך אור קטן על המאמצים האלה, של האוסטרלים, הצרפתים והאמריקנים, שראויים כולם ? לסרט משלהם.

הסרט לא מראה מהלך ברור של ארועים או משדר תהליך רגשי שהוא מעוניין להעביר בו את הצופה. תחת זאת, הקפיצות פשוט גורמות לו לדשדש במקום. טוב היה עושה עורך חדשות החוץ, אם היה מוביל את הצופה באמת בסוג של מסע רגשי ? מן הייאוש אל התקווה, מן הפרטי אל הכללי. כך היה יכול להיות חווייתי יותר, מהודק יותר ובאמת מפנה מחדש זרקור לטרגדיה. "מסע בארץ הצונאמי" מתחיל להתרומם דווקא לקראת סופו, כששם נכנס הורוביץ לטריטוריה המוכרת לו היטב: פוליטיקה מדינתית ובינלאומית. הוא מסביר על כך שהאסון דווקא חידד את היריבות בין הפלגים הלוחמניים השונים במדינות שנפגעו, אבל דווקא כשהנושא תופס את תשומת ליבו של הצופה ? הסרט מגיע אל סיומו. אולי חלקו של הנתח הפוליטי, שבו הורוביץ שוחה היטב, היה צריך להיות גדול יותר.

לסיכום, "מסע בארץ הצונאמי" הוא חומר חדשותי ותיעודי מצויין, שרק עריכה לא מנוסה עושה לו נזק במקום שירות. נקווה שבסרטיו הבאים של הורוביץ, תתהדק היד על גלגל ההרצה.

כמה מילים על עמי

סוף סוף טקס פרסים ראוי לשמו. מול כל ה"ספישלים", "הערבים הנוצצים של השנה" ושאר המחמאות הריקות שמרעיף ערוץ 2 על אירועי הטמטום חסרי התוכן שלו עצמו, שמאבדים את ייחודם בשל התדירות הגבוהה מדי שבה הם מושלכים על הצופה האומלל (שזה עתה התיישב לראות פרק "הבית הלבן" ומגלה במקומו איזה טקס "דוגמגישת השנה תרפפ"ו").

והנה, קם ערוץ 24 ומראה שאפשר גם אחרת. התפאורה מצויינת ? גירסה ישראלית ומעודכנת ללשון שחודרת אל תוך הקהל ומהווה את סימן ההיכר הבולט של טקסי הפרסים של MTV בשנים האחרונות, התאורה צבעונית ומדוייקת, ההפקה מהוקצעת. והאנשים, האנשים ? כל שועי המוזיקה הישראלית וסתם אנשים שאוהבים מוזיקה עברית, באמת נראים נהנים מהטקס ומהערב, חייכנים, קצת נבוכים, אבל לבושים היטב, להוציא את שרונה פיק שכנראה שכחה להתלבש. נא לקבל שיעורים אצל אחותך ואצל לירז צ'רכי. הזוכים, המופיעים, המשתתפים, כולם נראו שמחים ומאושרים. המחלקה היחידה בטקס שקצת מעיבה על הביצוע המוצלח היא הטקסטים והגשתם ? מרבית מגישי הפרסים נראו בבירור כמי שמדקלמים מתוך הטלפרומטר, בייחוד מנכ"ל רשות הדואר ? לא שמת לב ששרונה שכחה להתלבש?

משפטי הקישור היו יבשושיים וכך גם המנחה. אני לא הייתי בוחר באייל קיציס להנחות בעבורי טקס (בייחוד לא עם טקסט יבש) ? אפילו שזה בא עם טל פרידמן בצד שהגיש הופעה מוצלחת ביחד עם "הדגנחש" ובאמת נראה כמי שנהנה. נציין לרעה גם את מאיה "יש לנו שניים" בוסקילה, חסרת חוש ההומור, שלא שיתפה פעולה עם קיציס והתייחסה ברצינות תהומית, משפטית כמעט, להערותיו העוקצניות. נקווה שהטקס המוצלח הזה יחזור על עצמו גם בשנה הבאה והפעם ? עם כותבים חדים ושנונים יותר, לתפארת מדינת ישראל.