תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד

והברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. אני אישית בחרתי לבכות כשצפיתי ב "נולד לרקוד", תוכנית הכשרונות החדשה של "קשת" מבית היוצר של צפיר-ירדני-הדר, שאחראים גם ל "כוכב נולד". תמצית התוכנית היא פשוטה ודומה לאחותה הגדולה: תחרות כשרונות אלמוניים, המתחרים ביניהם בסגנונות מחול שונים ומתוכם ייבחר על ידי קהל הצופים ושופטי התוכנית האחד ש "נולד לרקוד", כשם התוכנית. אליה וקוץ בה. הניסיון להפוך אומנות רצינית כמו מחול לעניין הנתון לשיפוט פופוליסטי ולטריבונל המדרוג האכזר הוא ניסיון נואל מעיקרו ונועד מראש לכישלון.

שלא כשירה, שהיא אומנות פתוחה יותר, מחול היא אומנות תובענית, סיזיפית וקשה הן לגוף והן לנפש. העוסקים בה מתאמנים שעות על ימים, ללא מנוחה מתוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לשלמות ביצוע. וזו, תובעת את ליטרת הבשר והרוח שלה. צפיר, בראיון לאחד מכלי התקשורת, תמה על המשמעת והסיבולת הנפשית הגבוהה שמפגינים המתחרים. הפרימות בלרינות הן לא הפרימות דונות של "כוכב נולד" ואם במאי התוכנית אינו מודע ליסוד הנ"ל באומנות הזו שהוא ברור ונהיר לכל אדם העוסק במחול, מעיד על רצינות התחקיר.

הגישה שאינה נכנסת לעומקם של דברים ויורדת מהרכבת בתחנת "שטחיות מרכז" ממשיכה גם בקביעה כי "כולנו אוהבים לרקוד" והניסיון להפוך את הריקוד למשהו כל ישראלי. אם כך, מדוע כמעט כל הדוגמאות המובאות הן ממרכזי מחול בתל אביב בלבד? האם בפריפריה אזרחי ישראל אינם מחוללים?
עניין נוסף המדגיש את חוסר הדיוק בקביעה של "נולד לרקוד" הוא הצורך להציג לקהל באמצעות כתוביות את השופטים ואנשי המקצוע בתחום המחול והרפרטואר שלהם. אם תרבות המחול בארץ כה מפותחת כפי שאתם טוענים, כיצד זה שהקהל בבית אינו מכיר את גבירי המחול הישראלי הניבטים אליו מהמסך? הפער בין המתואר למצוי כאן הוא אדיר.

מי שמגלם באופן נאמן את הבורות הישראלית המצויה ביחס לאומנות המחול הוא צביקה הדר. שבתו בצוות השופטים המקצועי היא לא פחות מתמוהה. האיש מנופף בחוסר הידע שלו ולועג ל"סינית" שמדברים השופטים שהיא בעצם, צרפתית, השפה הבינלאומית של הבלט. הדר, שמעדיף ללעוג ולעשות צחוק מהשופטים שאצלם זו באמת שפת יומיום, חוזר ומדגיש את הפער שבאמת קיים בין החברה הישראלית והאומנות הגבוהה של המחול. הדר איננו נעצר שם. הוא מגחך לנוכח מתחרים המציגים קטעי מחול שבהחלט היו יכולים להיחשב ליצירות מודרניות, וחוזר ומחזק את הסטיגמה המטומטמת שגברים אינם רוקדים בלט. צביקה, הבאר שבעי במקור, כנראה לא שמע על "בת דור באר שבע", והרקדנים ממין זכר שבית הספר הזה הצמיח, בודאי גם מעולם לא ביקר בו. בהערות כאלה וגישה שכזו "נולד לרקוד" אולי עושה טלוויזיה ראוייה, אבל מבזה את אומנות המחול ואת הבלט הקלאסי בפרט, שהוא אומנות בת קרוב ל-400 שנה ומשמשת בסיס טכני לכל רקדן באשר הוא.

מתחרים בולטים בשלב המוקדמות ואנטי תיזה מוחלטת להדר הם שלושה וארבעה:
ג'ורג' אטלן, בן 69, איש שלא מפסיק לרקוד. לא שהיה לו סיכוי להתקבל לתוכנית הבנוייה על גופות צעירים, שרירים מוצקים ועור מתוח, אבל עצם ההתמדה והאהבה האמיתית למחול שקורנת מהאיש הזה – ראויות לכל שבח.
סיטואציה בעייתית במקצת נוצרה בהופעתו של זוג המורכב מרקדן ורקדנית היושבת בכיסא גלגלים. חבר השופטים מגלה שאר רוח ומעביר אותם. לא מתוך רחמים, אלא בהכרה על איכות המחול שלהם. נקודת אור להמשך, אך דומני שהם ינופו במהירות על ידי הקהל (מה שאכן קרה).
אותו בחור שמנמן שפרח לי שמו, שאינו עונה להגדרה הגופנית הקלאסית של רקדן, אך בעל טכניקה מצויינת ומחול היוצא מהנשמה. עידו תדמור, שהבחין בכך, נוקט עמדה נגד דוד דביר ביחס אליו. לצערנו, אותו בחור לא שרד את תוכנית "גלגל ההצלה", מה שמעיד, בשנית, על ההתמקדות במראה חיצוני ומדוע מחול איננו עניין לשיפוטו של הציבור.

שלישיית הכוח צפיר-ירדני-הדר יצרה הפקת טלוויזיה מושקעת ומהוקצעת, אך שמהותה ותוכנה מקושקשים ובעייתיים במקרה הטוב מהסיבות אותן מניתי. הפקה טלווזיונית פגומת תוכן משולה לגוף חסר נשמה. מעניין אם בימי המכרז נמכרה התוכנית לאנשי הרשות השנייה כתוכנית אשר "תקדם את תרבות המחול בארץ". בפועל היא עושה לתחום המחול שירות דוב. לו הייתי אני איש מועצת הרשות השנייה, לא הייתי עולה בשקט על יצועי בידיעה שהקמתי לתחיה דוב מרקד.

נולד לרקוד, יום שבת, 21:00, ערוץ 2

הקסם מארץ עוץ

איש היה בארץ עוץ איוב שמו. למעשה, שמו ביצ'ר. אין מתכוון אני לעוץ המקראית שמקומה לא ברור, אלא למתקן הענישה דרגה 4 (ביטחון מקסימלי) אוזוולד או בקיצור אוז או בעברית: עוץ. סדרת הטלוויזיה המעולה הזו של רשת HBO משודרת בשידור חוזר בימים אלה בערוץ Yes Plus למינויי הלוויין מדי ערב בשעה 23:20. השבוע החלה העונה הרביעית וזהו זמן טוב לנעול את הנעליים האדומות ולעזוב את קנזס. במחווה לסדרת הספרים של פרנק באום, מכונה היחידה הניסויית בכלא Emerald City – עיר הברקת. הקוסם במקרה הזה הוא מנהל היחידה, מק'מנוס. איש יצרי אך תמים, נאיבי ומאמין בטוב האדם שמנסה לנהל ולהעניק משמעות לחיי חבורת אסירים אלימים, פסיכוטיים בחלקם, שנשפטו כולם לתקופות מאסר ארוכות מנשוא, לעיתים לכל ימי חייהם.
מי שמסובב את הגלגלים ומארח אותנו באוז הוא אוגוסטוס היל, אסיר נכה בכיסא גלגלים. קטעי הקישור שלו בתוך הפרק, הסובבים בד"כ סביב נושא אחד, הם פואטיקה טלוויזיונית ומתסריטאות המסך הקטן הטובה ביותר שנכתבה בשנים האחרונות. היל גם מציג בפנינו כל אחת מהדמויות, הפשע שביצעה ותקופת מאסרה, כדי שנתרגל לקצב העז.

פסיפס הדמויות של אוז, מאבקי הכוח והפוליטיקה בין הקבוצות השונות: הארים, האיטלקיים, הכושים והלטינים ובין הדמויות לבין עצמן על רקע החיים האכזריים בין כותלי קריית אזמרגד הם חומר גלם מצויין לדרמה חזקה שגם מועברת לצופה על ידי משחק משובח, דחוס ועוצמתי של גלריית שחקנים מרשימה, חלקם מוכרים וחלקם מוכרים פחות. הם פועלים בהרמוניה ליצירת סימפוניה דרמתית בעלת מתח מחשמל המרתקת את הצופה מתחילת כל פרק ועד סופו וגורמת לך לחוש שאם פספסת ולו פרק ? הרי שהפסדת התרחשויות חשובות בעולם המהיר, חסר הרחמים של בית הסוהר אוזוולד.

טום פונטנה, היוצר, התסריטאי והמפיק שהחל את דרכו בסדרת האיכות "רצח מאדום לשחור" שרטט בכוונה תחילה כל דמות באוז כקיצונית וחדה. כל אבן בפסיפס היא בעלת צבע שונה, דוגמא קיצונית לרגש או תכונה הקיימת בכל אדם. ביצ'ר הוא איוב, איש תם וישר דרך שנפל לידי השטן הארי, שילינגר. קארים סעיד הוא הייצוג לתקשורת ההמונים ומטיף מוסלמי, אדביסי הכושי הענק הוא החיה שבתוכנו, רובדו הוא הזקנה והחוכמה וכן הלאה וכן הלאה – מעשה מצרף תסריטאי אדיר שהוא סוד קסמה האמיתי של אוז. הרמב"ם קבע בשעתו שעוץ היא מלשון עיצה: עוץ הטלוויזיונית מחכימה, מלמדת ומאירה באור היקרות של עיר הברקת הנשקף מהמסך – את החיים עצמם.

אוז, מדי ערב, 23:20, ערוץ Yes plus

סופת חול

אם יש מישהו שלא זקוק לעיצות, בטח שלא בענייני טלוויזיה, הוא סטיבן בוצ'קו. האיש שמאז תחילת שנות השמונים יצר וכתב כמה מהסדרות המרכזיות על המסך האמריקני, ביניהן סדרות המשטרה "בלוז לכחולי המדים" ו "NYPD? ו "פרקליטי L.A.ממשיך בעשייה הטלוויזיונית העשירה שלו ומגייס לצידו כוחות חדשים.

סדרת הדרמה היחסית טרייה שלו, Over There, שתורגמה בטעם לדעתי ל"אי שם" מתייחדת בכך שהיא מתארת מציאות קיימת: סיפורה של יחידת חיילים במלחמה שטרם נגמרה, מבצע "חירות עיראקית", מלחמת המפרץ השנייה.
סמל כריס "צרחה" סילאס מקבל הודעה כי השחרור שלו נדחה בשלושה חודשים ולא רק זאת:סהוא מקבל לידיים חוליית "ירוקים":
טר"ש פרנק "דים" דמפסי, משקפופר לבן עור וליברל שמשאיר מאחוריו בבית אישה בוגדת ומכורה לטיפה המרה עם ילד קטן (לא ברור אם הם כלל נשואים), מוריס "עשן" ויליאמס שהגיע לצבא כמוצא אחרון לפני חיי הפשע, טוראי אוורי "מלאך" קינג הקלע, כושי אף הוא, אך בניגוד ל "עשן" הוא נוצרי אדוק ואיש מצפון. ואחרון חביב, טר"ש בו ריידר המורעל שמיד עם תחילת הפרק הראשון מאבד רגל בעקבות מוקש ועינויים בחומצה והסדרה מלווה את מאמצי השיקום שלו בנפרד מהחולייה יחד עם אשתו הצעירה ובנם הפעוט. במקומו מגיע לחולייה טארק נאסירי, אמריקני ממוצא סורי שגם משמש מתורגמן ומתווך בין החולייה לאוכלוסיה המקומית. פרנק וטארק, כך מסתבר, התגייסו לשירות בעקבות ה-11 בספטמבר.

טכנית, מדובר במוצר טלוויזיוני מהוקצע ועשוי היטב. הצילומים פואטיים, צבעוניים ומרהיבי עין. גם השימוש בפעלולי עריכה כמו קטעי האטה, שהסדרה מתברכת בהם מדוייק להפליא. פס הקול מעניין, ניגודי ומספק את הדרמה הנדרשת. ברם, הצילומים קשים לעיכול. אולי במכוון: צילומי תקריב של העינויים בחומצה, עורבים נוגסים בגופה, חייל שנופל מהמיטה לאחר שהוא תולש לעצמו אינפוזיה ודמו מתיז ברסס ארגמן על החלון. הסדרה גם מתהדרת בבחירות עריכתיות חדשניות: לסדרה אין פתיח ואין סגיר. הכותרות מוקרנות על תחילת ההתרחשות ואילו כותרות הסיום מוקרנות על המשך הפעילות שבתום הפרק. החוט המחבר היחיד הוא שיר הנושא המושמע בסיום, שנכתב ומבוצע על ידי היוצר השני של הסדרה,סכריס גרלומו. לא הרבה ידוע על גרלומו, בן לתסריטאי שהלך בעקבות אביו. גרלומו כתב את התסריט ל"מיסיסיפי בוערת" המשובח בכיכובם של וילאם דפו וג'ין הקמן, שזכה ב-7 פרסי אקדמיה. כיום הוא עובד על סדרה משפטית חדשה יחד עם בוצ'קו.

"אי שם" היא סדרת טלוויזיה מוצלחת לכאורה, העוסקת בדילמות המוסריות הטורדות אנשים המנסים לעשות את הדבר הנכון באמצע התופת. אך "אי שם" סובלת מאותה הבעייה שממנה סובלת "נולד לרקוד": על אף הפקת טלוויזיה מקצועית, נקייה ומהוקצעת, משהו בה לא מתחבר לכלל הרמוניה. כשל תוכני מובנה, המקנה לצופה את התחושה הלא נוחה שלא כל החלקים פועלים יחדיו ושהמציאות המוקרנת אליו מהמסך, איננה המציאות האמיתית.
אפשרי שסטיבן בוצ'קו נענש על ידי האלים שנטלו ממנו את מגע הזהב הטלוויזיוני שלו. אם מתחשבים בסדרה שיצר לאחר מכן, "המפקד העליון" בכיכובה של ג'ינה דיוויס כנשיאת ארצות הברית המדשדשת במדרוג האמריקני, אולי גם השלישייה צפיר-ירדני-הדר צריכה להתחיל לחשוש מזעם האלים והזעם הגרוע ממנו – זעם הצופים.

אי שם, יום ה', 22:00, ערוץ Yes Plus

"Homicide: our day begins when yours ends" (Det. John Munch)

באופן פואטי משהו, תחילת דרכה של "רצח מאדום לשחור" (להלן רצח), מאפיינת, אולי יותר מכל, את ייחודיותהּ. עונתהּ הראשונה של רצח, שעלתה לאויר בינואר 93', השיגה אחוזי צפייה נמוכים מאוד שרק הלכו והִדּרדרו, והסיכויים לעונה נוספת נראו עגומים. אפילו שתי מועמדויות לפרס האמי ושתי זכיות בו ? חותמת איכות מכובדת לכל הדעות – לא הצליחו להעלות גם לא במקצת את נתוני המדרוג, וקץ דרכה של רצח נראה קרוב מתמיד. ההצלה הגיעה עם הפרשים בכחול – עם עלייתה והצלחתה המיידית של NYPD לאויר בספטמבר אותה שנה דרך כוכבן של סדרות המשטרה, וראשי NBC החליטו לקיים דיון נוסף בנוגע לעתיד רצח. ואז, ברגע שאפשר לתאר אותו כרגע נדיר של התעלות, החליטו המנהלים לתת לרצח הזדמנות נוספת וניתן אור ירוק לעונה שנייה. העונה השנייה כבר סיפקה מדרוג גבוה בהרבה, והשילוב של מדרוג ואיכות הוא שילוב מנצח בתעשיית המסך הקטן, והדרך לעונות נוספות נסללה.

למרבה ההפתעה, תרגום שמהּ של רצח עולה על השם המקורי: Homicide: Life on The Street. כל מקרה רצח המתקבל בתחנה נירשם בטוש אדום תחת שמו של הבלש המטפל בו. כשהרצח מפוענח, נמחק השם האדום ותחתיו נרשם השם בטוש שחור. רצח שלא מפוענח נשאר רשום בצבע אדום לעד. במהלך הפרקים, בעיקר בקטעי המעבר, עושה המצלמה סריקה מהירה של הלוח עליו נכתבים השמות. להזכיר לנו שיש עוד שמות אדומים שם, שרוצים לשנות את צבעם.
הסדרה מבוססת על הספר Homicide: A Year on the Killing Streets מאת דוד סימון, שעקב במשך שנה אחר עבודתם של בלשי מחלק הרצח במשטרת בולטימור, וקיים דמיון לא מיקרי בהחלט בין דמויות בסדרה לבין דמויות בספר. הצילום לכל אורך הסדרה נעשה אך ורק במצלמת יד, ולא בוצע באולפן אלא בתחנת המשטרה Fells Point שבבולטימור.

אומרים שאנחנו לא יכולים לבחור את ההורים שלנו. במקרה של רצח, הילד לא יכל היה לעשות בחירה טובה יותר. פול אָטַנְסִיוֹ, יוצר הסדרה, מוכר לנו כתסריטאי של חידון האשליות (Quiz Show) שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. אטנסיו, שעבד כמבקר סרטים בוושיגטון פוסט, אחראי גם לתסריט של דוני ברסקו עטור התשבוחות, שמועמדותו לאוסקר היתה על התסריט הטוב ביותר. בימים אלו עובד אטנסיו על הסרט קדמת עדן, על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, בבמויו של רון האוורד.
טום פונטנה, אליל הטלויזיה הפרטי שלי, חתום כמפיק הסדרה ומשמש גם ככותב התסריטים הראשי. פונטנה היה מכותבי התסריטים של "מקום אחר" (St. Elsewhere) סדרת בית החולים האגדית שסיפקה לו מועמדות של קבע לפרס האמי על תסריט בכל עונותיהּ וזכה בשתיים מהן. הסידרה זכתה להצלחה רבה גם בישראל. במקביל לעבודתו על רצח עבד על סדרת המופת אוז (שמצדיקה מאמר בזכות עצמה), ששינתה את פני הטלויזיה לעד והקנתה ל HBO מקום של כבוד בין תחנות הכבלים האמריקניות.
בארי לוינסון, המביים רבים מפרקי הסידרה, הוא יליד בולטימור שאוהב את העיר ואוהב ליצור בה. תחת ידיו האמונות עברו סרטים רבים ומוכרים: לכשכש בכלב, ספירה, סליפרס ועוד.

לב ליבה של הסדרה והדבק אשר מדביק את כל חלקי התצרף הטלויזיוני הוא הדמויות והיחסים ביניהם. הבלשים בסדרה עובדים בזוגות, ודגש רב ניתן על מערכת היחסים ביניהם. בראש ובראשונה ניצב פקד גִ'יאַרְדֵלוֹ, או בקיצור גִ'י, מפקד המשמרת ביחידת הרצח של משטרת בולטימור. וכמו אב לילדיו, כך ג'י לבלשיו: רך ועדין כשצריך, תקיף ומְשַׁחֵר מוסר כשצריך ובאותה התקיפות דורש ממפקדיו שלו. ג'י מתעב את הפוליטיקה הרוחשת במסדרונות הגבוהים במשטרה ומנסה לחצוץ בינה לבין הבלשים שלו. לא תמיד הוא מצליח.
בלש פרנק פֵּמְבֵּלְטוֹן, הבלש הטוב ביותר במחלקה, חריף שכל ומכור לקפה שמעמיד כל הזמן את אמונתו באל במבחן. פמבלטון אוהב לעבוד לבד, ופעמים רבות אמר שאילמלא היו מכריחים אותו, היה עובד ללא פרטנר. קל להבין אם כך, את הסבל שעובר שותפו של פמבלטון, טים בֵּיילִיס. בייליס הוא הצעיר, הנאיבי וחסר המזל שבחבורת הבלשים. בייליס הושפע קשות מרצח ילדה קטנה שלא הצליח לפתור, וזה רובץ עליו כעננה ולא עוזבו.
בלש ג'ון מוֹנְץ', הדמות הצינית ביותר בסדרה (ובכלל), מכור לתאוריות קונספירציה ולסיפורים על גרושותיו. מונץ' גם מוכר לצופי הסדרה חוק וסדר ? יחידה מיוחדת, שכן לאחר שרות ארוך במשטרת בולטימור עובר מונץ' ליחידת קורבנות המין של משטרת ניו יורק.
הבלשית קֵיי האוורד היא ג'ינג'ית מחוספסת המגיעה מעיירת דייגים בצפון. היא אוהבת את משפחתה אך גם אוהבת את המרחק מהם. בעלת מאזן מושלם של פיענוחים, אך גם היא מבינה שאלת המזל לא תהיה תמיד בצידה.
זהו רק חלק קטן ממגוון הדמויות של הסדרה. למה בחרתי להציג רק את אלו? כיוון שאלו העיקריות והחשובות שבדמויות. אך בל נמעיט בערכן של הדמויות האחרות. לכולן יש סיפור, אופי וחיים משלהם. אין אף לא דמות אחת שטוחה ברצח. וזהו סודהּ הגדול.

מדהים עד כמה הפרטים הקטנים משחקים תפקיד חשוב בסדרה. במרכז יחידת הרצח של משטרת בולטימור נמצאת הקופסה. הקופסה היא חדר החקירות של היחידה. היא משמשת כמקור העוצמה של הבלשים. לקופסה יש חוקי מוסר משלה. יש לה חיים משלה. אדם לא יוצא ממנה כמו שנכנס אליה.
עוד פרט קטן אך חשוב הוא הטלפון. מי שעונה לטלפון המצלצל בחדר היחידה הוא יהיה החוקר הראשי בתיק הרצח עליו הטלפון מדווח. תחת שמו ירשם השם האדום, ומאוחר יותר, עם קצת מזל, השחור. לעיתים הבלשים רצים את הטלפון, מתחרים מי יענה ראשון. לעיתים הם מנסים להתחמק ממנו, אך הוא שם, מצלצל ומרגיז, ובסוף מישהו יצטרך לקבל את השיחה.

מהי סדרת הטלויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים? שאלה שאי אפשר לענות עליה. אבל אם אצטרך להמר על רשימת חמשת הגדולות, רצח היא הימור בטוח. מי שראה פרק אחד, יודע שמילים בלבד לא יכולות לתאר אותה, ומי שלא ראה, יבין מיד לאחר הפרק הראשון.

רצח מאדום לשחור, ימים א' ? ה' 22:00, ערוץ AXN.