משטרת המחשבות האיראנית

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

"בערות היא כוח" כתב ג'ורג' ארוול בספרו 1984 כשתיאר את משטרת המחשבות ששמרה רעיונות "רעים" הרחק מעיניהם של אנשים טובים. עיקרון הפעולה של "האח הגדול" פעל היטב לאורך ההיסטוריה בחיסולם של רעיונות לא רצויים שהורחקו מעיני אלה העשויים לעשות בהם שימוש. באם לא תתקיים אלטרנטיבה למחשבה או לאמונה ? המחשבה או האמונה היחידה הקיימת תהיה זו שתנצח. בוקר טוב איראן.

החלטת מועצת הביטחון בדבר הטלת סנקציות על איראן משקפת קונסנזוס ההולך ונבנה כנגד כוונותיה של איראן שכבר אינן נתפסות כתמימות. אך בעוד המערב רק החל לסגור את הגישה לאיראן על ידי סנקציות כלכליות מעוקרות – איראן הקדימה גם כאן, ולאחרונה השלימה את סגירתם של כל ערוצי התקשורת האפשריים "למערב המרושע". כך חסמה לאחרונה הממשלה האיראנית את אתר העיתון הניו-יורק טיימס, את אתר סרטוני הוידאו YouTube ואת אתר האינציקלופדה החופשית "ויקיפדיה" – הכל בהוראת משטרת המחשבות האיראנית.

בנוסף, ספקי האינטרנט האיראניים צוו להצר את רוחב הפס למהירות של 128 קילוביט/שנייה, על מנת לחסום תקשורת טלפונית על גבי האינטרנט (VOIP) ולמנוע הורדת קבצים. אם מצרפים לפעולות אלה צעדים נוספים כמו הסרת צלחות לווין, חסימה פעילה של תדרי שידור, מעצרם של בלוגרים ופעילי אופוזיציה איראנים – מתקבלת תמונה עגומה בנושא חופש הביטוי וחופש המחשבה הנגזר ממנו בממלכת השאה לשעבר.

פעולות אלה יצרו עוד יותר את צעדיהם של סטודנטים ואנשי מחקר כמו גם את שלו של פעילי האופוזיציה באיראן שבימים אלה שוב החלו להשמיע קולם.

ואם כל זה אינו מספיק, הודיע ואפא גאפאריין, ראש הסוכנות לפיתוח תקשורת באיראן, שגם הודעות SMS יהיו מעתה תחת פיקוח. עינו של "האח הגדול" פקוחה תמיד.

בציבור הישראלי נתפשת איראן כאיום בממד האסטרטגי-מיליטריסטי הצמוד, בדרך כלל, לאזכורי נשק להשמדה המונית. אך נשקה החזק ביותר של איראן, נשק הדיכוי ההמוני וחסימת זרימה חופשית של רעיונות ומחשבות, דווקא נעלם מן השיח הישראלי. השלטון האיראני אינו פועל רק לדיכוי זרמי מחשבה מערבית-ליברלית, אלא גם לייצוא המהפכה בין השאר על ידי קבוצות המוכרות לנו כדוגמת החיזבאללה. השפעותיה של איראן ניכרות בעיראק, באפריקה, בלבנון וגם קרוב אלינו, בשטחי הרשות הפלשתינית.

טאבליר תחילה

מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 הצטיינה איראן בתעמולה (טאבליר בפרסית) אותה ראתה כערך. בזמן מלחמת איראן-עיראק נשלחו אלפי ילדים איראניים לחזית כשעל צווארם "מפתחות לגן עדן". הם נשלחו לפנות שדות מוקשים והולכו לפני חיילי הצבא כדי לפגוע במורל האויב ולהראות את נחישות העם האיראני. הנופלים, הוכרזו כשאהידים כשגמולם הובטח להם בעולם הבא. 500,000 מפתחות פלסטיק יובאו מטאיוואן למטרה זו וברבים מהם נעשה שימוש.

גם כיום, כפי שנלמד ממחקר חדש של המרכז לחקר השפעות השלום, מדברים ספרי הלימוד האיראניים על "הקרבה קולקטיבית" שתביא את הגאולה הרצויה. כך, בספר הלימוד של כיתה ח' : "פקודת הג'יהאד תינתן על ידי הוראתו של הנביא, האימאם אן המנהיג המוסלמי כך שהצבא המוסלמי יביס את צבא המתגאים (האויב האמריקני ובעלי בריתו) במלחמה קדושה ויסלול את הדרך להטפה חופשית, להתעוררות ולגאולה."

אך למרות זאת העם האיראני ? בניגוד לממשלתו ? מצטייר כפחות קיצוני או חורש רעה. ברובו, זהו עם שוחר שלום, אשר נדרס תחת שלטון דתי פנאטי, קיצוני ובדלן. רק בשבוע שעבר, למשל, ראינו את הפגנת הסטודנטים בטהרן שהצליחו, למרות האבטחה הכבדה, להעביר את המסר שאחמדיניג'ד אינו רצוי במוסד המכבד ידע והשכלה. הסטודנטים, המייצגים את רובה המכריע של אוכלוסיית איראן שהינה מתחת לגיל 30 מזוהים עם האופוזיציה הפועלת לשינוי המשטר והפיכתו לדמוקרטי יותר.

העם האיראני ?ושוב, בניגוד לממשלתו – מוצא גם את הדרכים להתקשר למדינת ישראל. איראנים רבים מגיבים מדי יום בטלפון ובדואר אלקטרוני לשידורי קול ישראל בפרסית. אתר אינטרנט חדש שנחנך על ידי הסוכנות היהודית קיבל מעל ל- 55,000 כניסות בחודש הפעולה הראשון כאשר 50% מאלה היו מאיראן (לפני שהצנזורה האיראנית "עלתה" גם על אתר זה).

"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"

— ג'ורג' אורוול, 1984

הזירה האיראנית מסמלת התנגשות בין תפישות, בין פונדמנטליזם לבין ליברליזם, בין חופש מחד לדיכוי עריץ מאידך. הקרב הוא על דעת ההמון באיראן ? ולא רק בה. מלחמת התעמולה נמשכת והקרב על דעת הקהל במדינות האזור אשר האזרחים בהן עשויים להיות מושפעים לכאן או לכאן. מחד, צפויה סכנה ממשית לישראל וליציבות המשטרים השכנים,באם דגם הפעולה של החיזבאללה יועתק בהצלחה לגבולות נוספים כמו מצריים או ירדן. מאידך, ניתן לראות גם מעט קרני אור בדמותם של קולות חדשים וביקורתיים הנאמרים מעל מסכי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בעולם הערבי והמוסלמי.

לכן, דווקא בימים חשוכים אלה, בהם נחסמים כל ערוצי הידע והמחשבה בידי שלטונו של אחמדיניג'אד, עולה החשיבות להגיע אל העם האיראני. פעולות כמו קול ישראל בפרסית והאתר שהקימה הסוכנות היהודית ומכוון ישירות אל העם הפרסי, חייבות להימשך.

אלא שנושאים אלה נעדרו, משום מה, מדרישותיו התקציביות של שר הביטחון עמיר פרץ שבוודאי יודע שאת שידורי קול ישראל בערבית לא יכולים לקלוט אפילו בירושלים בגלל העדר משדרים, ושתקציב הנייר והדיו למדפסות הישנות של תחנת הרדיו בפרסית נגמר כבר מזמן, וחבל.

"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"

החזון האורווליאני הזה, מתוך 1984, מיושם כיום הלכה למעשה באיראן. אסור לתת למשטרת המחשבות של איראן לנצח. קולו הברור והצלול של חופש הביטוי , וגם זה שלנו, חייב להמשיך ולהדהד, גם בפרבריה של טהרן.

ניר בומס הוא סגן הנשיא המרכז לחקר החופש במזרח התיכון ותלמיד מחקר באוניברסיטת חיפה.

רדיקל חופשי

יש מי שמחכה לתגובות שלו, יש מי שלא סובל אותן, יש לו חקיינים ויש מי שחושב שהוא בכלל לא קיים וסוג של מערכת תגובות אוטומטית. אבל Gnu/Linux User מההתנחלות ראשון לציון, קיים: איתי ישראלי, לשעבר איש תמיכה באחת מספקיות האינטרנט הגדולות וכיום סטודנט בן 23, הוא GNU/Linux User, אחד הטוקבקיסטים הבולטים של ynet והרשת הישראלית.

הוא לא זוכר את הטוקבק הראשון שלו, וגם לא את הראשון שכתב כ-Gnu/Linux User ואין להתפלא: חיפוש ב-Google, על ynet בלבד, מעלה יותר מ-500 תגובות המזכירות או מתייחסות אליו ? לא מעט מהן, אגב, של חקיינים ומתחזים. הדמות של GNU/Linux User, כבר חרגה מ-ד' אמותיו של איתי. הטוקבקיסט שהוא תומך נלהב של מערכת ההפעלה החופשית לינוקס, קם על יוצרו והפך לסוג של תופעה.

הסיבה המקורית הייתה פרסומת. כשעבר לקרוא ולהגיב באופן עקבי ב-ynet, הגיב בתחילה בשמות וכינויים אחרים. אבל חיפש לעצמו כינוי קבוע. כמי שתומך במערכת ההפעלה החופשית ובאידיאולוגיה שמאחוריה, בחר בכינוי הזה, במטרה להיכנס לאנשים לתודעה. אבל אפילו הוא עצמו לא שיער את הממדים.

"לא חשבתי שזה יגיע למצב שאני קורא כתבה, ואז אני רואה תגובה ראשונה: 'נו, איפה GNU/Linux User?', בן אדם שהשם שלו זה Windows XP User התנחלות סיאטל. נוצר מצב שמספר חמש מגיב ומספר שבע עונה לו שהוא אידיוט, ואז בא מספר תשע וטוען שהוא GNU/Linux User האמיתי וקורא לשניהם אידיוטים. אני מתייחס לזה בתור הומור, לא יותר מזה. היו לי אפילו מצבים שאני הגבתי מאוחר, וחשבו שאני המתחזה.? אומר איתי.

היו הרבה אנשים שהתעצבנו על GNU/Linux User.

"נכון. היו גם כאלה שמשתמשים בלינוקס, יש באמת סתם טרולים שמנסים להציג אותי כטרול. הכתבה שהייתה של מיקרוסופט, שהיא הולכת לתבוע משתמשי לינוקס, כמעט שמונים תשעים אחוז מהתגובות הן אנטי-מיקרוסופט ופרו-לינוקס. כך שאני לא רואה פגיעה בתדמית בגלל תגובות באתר כלשהו?.

אתה חושב שהתגובות שלך יצרו איזושהו שינוי תודעתי לגבי לינוקס?

"ממש לא. משהו שיחולל שינוי כלשהו צריך להיעשות בצורה מסודרת. צריך להסביר ולעסוק בדברים בצורה עניינית. גם מי שמתחזה וגם מי שלא – 'אין וירוסים בלינוקס, תעברו ללינוקס' זה לא דבר רציני. לבוא לומר, 'בלינוקס אין משחקים אל תעברו ללינוקס' ? גם זה לא רציני. כל דבר צריך לנתח לגופו. וזה תלוי מה בנאדם צריך מהמחשב שלו.

אם יש לאדם מחשב ישן, פנטיום 3 וה-XP לא כל כך רץ עליו, רואה שהלינוקס עובד, הוא יישאר איתו. לא אכפת לו מתגובות בפורום. ואם יש מישהו שמה שמעניין אותו זה Half Life 2 ויתהפך העולם הוא ימשיך לשחק בזה, הוא לא יעבור אף פעם ללינוקס.

לינוקס

איתי התגלגל להתעסק עם לינוקס בגלל שחיפש איכות וחיפש ביצועים. הוא התחיל עם Mandrake 8.1, מערכת היסטורית במונחי הקוד הפתוח, מחק אותה ואחרי זה התנסה עם עוד הפצות לינוקס ונשאר עם המערכת בגלל החופש שהיא מעניקה למשתמש, לטענתו.

על אף הפעילות המאסיבית שנעשית בתחום הפוליטיקה של הקוד הפתוח וקידומו בחברה, עם עמותות כמו "המקור", ישראלי איננו חלק מהפעילות. הוא ביקר לפני שנתיים באירוע "אוגוסט פינגווין", אבל רק "כדי לפגוש את החבר'ה" כהגדרתו. לטענתו הוא אדם שקט, מופנם, לא אחד שיארגן הפגנות.

אבל הוא רואה חשיבות בפעילות העמותה, ובעיקר הפרוייקט של הכנסת לינוקס לבתי הספר. ?חשוב להסביר לילדים מגיל צעיר שצריך את השיתוף הזה. זה דבר חשוב. למי שיודע קצת היסטוריה, ככה הקמנו את המדינה. עם שיתוף. כל הקבוצות שבאו להקים את המדינה, עשו את זה עם שיתוף. הכל היה שיתופי, וכולם רצו לעשות את זה ביחד. המושבות, הקבוצות הראשונות, זה בעצם הרעיון הקומוניסטי, של לעשות הכל ביחד". הוא מסביר.

לביל גייטס אין לו מה לומר ומיקרוסופט בעיניו הם השטן בתגלמותו. חברה דורסנית שפוגעת הכי קשה בתנועת הקוד הפתוח. לדעתו, אצל אנשים כמו גייטס, הדבר היחיד שמשחק תפקיד הוא הכסף. ?הם חיים רק על כסף, כסף וכסף. מזה לא יוצא שום דבר טוב".

ישראלי גם לא חושב שהוא ימצא שפה משותפת עם האיש העשיר בעולם, בדיוק מהסיבה הזו: "מי שמאמין בשוויון ומי שמאמין בקפיטליזם, לא יכולים לשבת ביחד או להבין אחד את השני. הוא יודע מה אני רוצה, ואני יודע מה הוא רוצה ? ואנחנו יודעים שהדברים האלה לא מסתדרים אחד עם השני".

פוליטיקה

ישראלי הוא סוג של רדיקל. מצד אחד הוא דוגל בשוויון, סוציאליזם ופתיחות אבל גם מצדד בנקיטת יד קשה הן כלפי עבריינים והן בסוגייה הבטחונית. כשהוא נשאל על הסתירה שבכך, הוא משיב, באופן די נחרץ:

"גם בדמוקרטיה יש לך הרבה סתירות. צריך לחשוב מה עולה על מה. אין ספק שהזכות לחיים וביטחון זה מספר אחת. אבל אם אתה רואה מצב, שערבים ישראלים מתחתנים עם פלסטינים מהגדה, ואלה מהגדה בסופו של יום מתעסקים בפיגועים, אין ספק שגם אם תהיה חתונה ? לא הגיוני שהם יעברו לכאן.

ואם מישהו בכל זאת ביצע פיגוע ? מעמידים אותו לדין באשמת בגידה. כמו חברי כנסת שנוסעים לסוריה וללבנון. וזה לא משנה אם הוא ערבי-ישראלי, או יהודי-ישראלי, כל מי שנוסע למדינת אוייב ומדבר נגד המדינה, זה לא תקין, לא משנה אם הוא ערבי או לא".

שם משפחתו הקודם הוא נתן. ישראלי הוא אחיו של החייל עדן נתן-זאדה, שפתח באש על נוסעי אוטובוס בשפרעם ואחר הוכה למוות בידי ההמון הזועם שהתנפל על האוטובוס. יש בליבו הרבה כעס על המשטרה שלא מנעה את המוות של אחיו, ועל שרי הממשלה הנוגעים בדבר- שאול מופז כשר הביטחון ואריאל שרון, ראש הממשלה דאז.

"בהתחלה אמרו שהוא עלה על האוטובוס והתחיל לירות. אחרי זה אמרו, הוא קם מהמושב והתחיל לירות. ואחרי זה אמרו, הוא קם, הוא ירד, הוא חזר ואחרי זה ירה. והיו כאלה שאמרו שתפסו לו את הנשק. יש מי שאמר שהוא החליף מחסנית, יש מי שאומר שהוא בהתחלה ירה בנהג. וכל אחד אומר משהו אחר. זה לא מסתדר. משהו פה לא נראה הגיוני?.

אתה מאשים מישהו בזה שלקחו לך את אחיך?

"קודם את כל את הרוצחים. אין ספק. וראש הממשלה ושר הביטחון שהיו אז, ההתבטאויות שלהם היו מגעילות בעייני. בשביל הבוחרים שלכם אתם עושים את הדבר הזה? בשביל פתק? הם לא רואים בני אדם. הם מדברים לפתקים. בשביל זה הם יעשו הכל. מה זה מבחינתם עוד חייל של צה"ל?

הציגו את אחיך כמי שהיה מקורב לחוגים כהניסטיים. הוא באמת היה מקורב או שזה היה מוקצן?

מאוד מוקצן. הוא פשוט אהב את הארץ. הוא גר בתפוח ואהב את המקום הזה. הלכנו לבקר שם. זה מקום מדהים. מאוד שקט שם. האנשים שם ממש לא כמו שמציירים אותם. לא כל יום אתה פוגש אנשים שכל-כך כיף לך לדבר איתם. אנשים מקסימים. הבעייה שהופכים את האנשים האלה למעין איזשהו שטן שהם לא, בגלל אינטרסים. נתנו כל כך הרבה נתונים ? בגלל שהוא הלך ימינה, בגלל שהוא דתי, בגלל שהוא גר ביהודה ושומרון. בגלל שהוא היה נגד תוכנית הגירוש ? תופסים על זה. אבל מכאן ועד לבוא ולרצוח אנשים? יש דרך והיא לא קטנה?.

מלחמת לבנון 2

מה אתה חושב על המלחמה האחרונה?

זו הייתה הצגה של איש עסקים שחושב שהוא יכול לנהל מדינה. כמו שגאידמק הגדיר את עמיר פרץ ? נהג מונית? בוא נלך עם גאידמק, בוא נראה לו נהג מונית שחושב הוא יכול לקבוע לנו את הביטחון. אז הוא לא יכול. זה לא מתאים לו. קח מישהו שמתאים לזה. בוגי יעלון. רמטכ"ל, איש צבא שיודע מה הוא עושה. ולא איש של טכניקות.

אבל גם מופז היה רמטכ"ל, איש מנוסה.

אני חושב שבוגי יעלון יותר מתאים. מופז הלך יותר מדי לכיוון הלא נכון. ולא הייתי רוצה לראות שר כזה מנהל את המלחמה. מישהו שהפך להיות בובה של שרון. היה לנו את שרון א' בתקופות הטובות שלו, והייתה לו את התקופה הרעה, שהוא עשה דברים שמאוד הזיקו למדינה. בגלל זה הייתי מעדיף לראות את בוגי יעלון כשר ביטחון. ואני ממש לא יודע מי יכול להיות ראש ממשלה. אני חושב אולי ליברמן או משהו כזה. לא חושב שיש כרגע מישהו בפוליטיקה שיודע לנהל אותה בצורה מספיק טובה.

פעם הייתה לך בחירה. פעם היו לך אנשים כמו בגין, כמו בן גוריון שיכולים לנהל מדינה. היום אני נמצא במצב של או ליברמן או מרצ. ומרצ עשו לי עבודה קלה, עם החוק של השיתוף קבצים. חוק כזה היית מצפה ממישהו כמו ביבי להעביר, לא מאבשלום וילן?.

הפער החברתי

אתה חושב שאפשר לשלב את התפישה של תוכנה חופשית בפוליטיקה האמיתית?

" תוכנה חופשית בעצם בסופו של דבר, היא באה מתוך חופש חברתי, חופש כלכלי. זה בא מתוך תפישות סוציאליסטיות. מתוך חופש מידע. לא כל אחד צריך שתהיה לו אידיאולוגיה 'אני קם בבוקר ויוצא לעזור לעולם'. ואתה גם לא יכול לחסל את הקפיטליזם מהיום למחר. צריך לעשות את זה בצורה הדרגתית.

אתה לוקח את קפיטליזם ומוסיף לו הגבלות, למשל שכר מקסימום. למה צריך שבנאדם ירוויח מאה אלף שקל בחודש? אני לא רואה אדם שבקושי מגרד את ה-3,000 שקל בחודש, שיתלונן על משכורת של עשרת אלפים שקל. ולעומת זאת, אתה רואה אנשים שמרוויחים פי עשרה מזה ? וזה עדיין לא מספיק להם?.

לרמה של קומוניזם לא נגיע גם עוד מאתיים שנה. כרגע אנחנו קרובים מדי לארצות הברית. כל אחד דואג לעצמו, יותר מדי רכוש ואלה לא דברים שהולכים ביחד עם שוויון. עם כל הכבוד, עדיף שלכולם יהיה מה לאכול ואיפה לגור ולא שאיזו שרי אריסון תקנה לעצמה איזו יאכטה. מה את צריכה יאכטה??

פולסא דנורא

הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, הגיב ואמר לכלי התקשורת בעקבות הטלת "פולסא דנורא" באישי ציבור, דברים שאישית אני מאוד מסכים איתם ושמרבית הרבנים בישראל כבר חזרו ואמרו לשומעי לקחם:

"אני מגנה בחריפות כל דרך שיש בה איומי אלימות ואפילו מילולית שאחריתה מי יישורנו. אין לעשות שימוש באמצעים דתיים כביכול לצורך הבעת דעות קיצוניות. שימוש באמצעים אלה גורמים לחילול שם שמיים והכפשת ערכי הדת והמוסר היהודיים שלא באשמתם".

אולם נדמה שלא מדובר אלא שוב באותו "הפחד החילוני" מפני כל צורה של טקסים, בפרט אם אלה דתיים. למיטב ידיעתי, המלאכים ולא החילונים צריכים אולי לפחוד מ"פולסא דנורא", שכן חוקרים חרדים טוענים ש"פולסא דנורא" אינו טקס קבלי בכלל, אלא עוד המצאה ישראלית.

הפולסא דנורא נתפש בציבור כחמורה בקללות הקבליות, טוען מאמר שפורסם ב"הארץ" (4.5.05). על-פי הכללים המתפרסמים בכלי התקשורת בדרך כלל, עשרה מקובלים צדיקים מתכנסים בחצות ליל בבית-כנסת לאור נרות שחורים, תוקעים בשופרות ואומרים את הקללה. אם הקללה הוטלה על-ידי צדיקים ראויים וכנגד מטרה ראויה, ימות האיש בתוך שנה. אם הוטלה על-ידי מי שלא היה ראוי או כנגד מי שלא חטא, עלולה הקללה לחזור כבומרנג.

אלא שמאמר שמתפרסם במוסף התורני "קולמוס" של השבועון החרדי "משפחה" טוען, שלא היו דברים מעולם. שני החוקרים, ד"ר דב שוורץ מאוניברסיטת בר-אילן והרב משה בלוי, בדקו עם שלושה מקובלים בכירים, וקיבלו את התשובות הבאות:

"אני לא מכיר".
"לא שמעתי על דבר כזה".
"אין קללה כזו בתורה".

השניים סוקרים את המקומות שבהם מופיע הביטוי "פולסא דנורא" במקורות ומגלים שבדרך כלל מדובר בעונש שמימי שהטיל אלהים על מלאכים, לא חרם ולא קללה. בין הפירושים המילוליים שמוצאים לביטוי "פולסא דנורא": כדור אש, שוט של אש, מכת אש.

שני החוקרים מגיעים למסקנה שה"פולסא דנורא" הנהוג היום אינו אלא גרסה חדשה במיוחד של הטלת חרם, טקס שגם בו יש כיבוי נרות, תקיעה בשופר בבית-הכנסת ואמירת "ברכה".

חרם של ממש אינו מפחיד את החילוני המצוי. בסופו של דבר מה אכפת לו לחילוני שהדתיים מנדים אותו.

את השם "פולסא דנורא" קיבל החרם לאחר קום המדינה. החוקרים לא מפרטים במאמר מי העניק לחרם את שמו החדש. אבל כדי לא למתוח את הקורא מציין כתב "הארץ", ש"את השימוש בקללה בימי ראשית המדינה מקובל לייחס למאבקי דת ירושלמיים, שבהם היה קשור מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי".

לסיכום, קובעים החוקרים: "פולסא דנורא הוא לא טקס קבלי, לא משתתפים בו מקובלים, הוא לא נעשה בחצות הלילה כי אם בחצות היום, לא לאחר צום של שלושה ימים, לא לאורם של נרות שחורים, לא קוראים את הטקסט שבע פעמים, לא עומדים דווקא כלפי מזרח".

החוקרים בכל מקרה מאפיינים את החילונים, ש"למרות שאינם מאמינים בבורא עולם ובתורתו, ב'פולסא דנורא' מאמינים גם מאמינים".

אז, שלא יעבדו עלינו שהבדיחה התקשורתית הזאת שוב חיה ובועטת.

דן, תערבב את הטיח

ראש המטה הכללי דן חלוץ, מינה לעצמו חוקר נוסף. החוקר הוא איש רב זכויות ורב אלוף במילואים בעצמו, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. אך שומרון הוא רק האחרון בשורה של חוקרים ומחווי דיעה שזימן חלוץ כדי לחקור את מחדלי המלחמה האחרונה.

בתחילה היה זה סגן הרמטכ"ל המכהן, משה קפלינסקי, שמונה לעמוד בראש צוותי הבדיקה. לאחר מכן זימן חלוץ פורום של אלופי מטה כללי בעבר כדי לשמוע את חוות דעתם על תפקודו במלחמה. אלה שפכו עליו גופרית וזפת, והמארח מיהר להיעלב בטענה שהם אינם מבינים את שדה הקרב הנוכחי והוא בכלל זה שהזמין אותם כדי לשמוע את דעתם. מה ציפה רב אלוף חלוץ? שילטפו את ראשו ויאמרו לו שהיטיב לעשות? כל סמל ורב"ט שהיה במלחמה הזו, יודע שהרמטכ"ל כשל ובגדול, ודאי אלופי העבר המיטיבים להכיר את שדה המערכה יודעים זאת.

וכעת תרגיל ההישרדות האחרון יוצא ממסדרונות הקרייה ? מינויו של דן שומרון המוערך. צה"ל בימים אלה שורץ חוקרים. מתוך אתר צה''לשומרון מצטרף ללא פחות מ-50 צוותי בדיקה, אשר מתחקרים בימים אלה את הצבא על פעילותו בקרב. שומרון סבור כי ועדת וינוגרד הממשלתית עסוקה מדי בבדיקת מחדלי העורף, בכדי לתחקר את הצבא ביעילות. להגנתו הוא טוען, כי גם בימי ועדת אגרנט, הצבא היה זה שתחקר את הצבא.

שומרון צודק. ועדת וינוגרד עסוקה מדי. אך היא איננה עסוקה בחקר האמת, חס וחלילה. היא עסוקה בלהעמיד פני חוקרת, כדי לכסות על מחדלי האנשים שמינו אותה: פגישות הרקע הבלתי מתועדות עם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל עצמו הן התרפסות של החוקרים בפני הנחקרים ? בפני האנשים שצריכים להיות עסוקים במסירת עדות על תפקודם הקלוקל ולא במינוי חוקרים מטעם. ועדת וינוגרד עסוקה בלייצר את טיח הררי המילים שנועד לכסות על מחדלי ראש הממשלה, שר הביטחון והדרג המדיני בכללותו.

וכעת דן שומרון מצטרף למערבבי הטיח. הבעייה שמרוב עצים, לא רואים את היער ומרוב ?חוקרים? אין סיכוי להגיע אל גרעין האמת. הפיתרון הוא ברור ואחד: הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתפעל ללא מורא וללא משוא פנים.

ופנייה אישית לדן חלוץ: חדל מהתמרונים והשמיניות באוויר ורד אל הקרקע. התפטר, הנח דרגותיך על השולחן ולך הביתה, לפני שוועדת ברק תשלח אותך לאותו המקום ? אבל בבעיטה. מעניין איזה סוג של רעד תחוש אז.

דרוש יועץ

אם יש כשל אחד, העובר כחוט השני בכל אירועי מלחמת לבנון השנייה הוא הבעייתיות של מנגנון קבלת ההחלטות בתחום הבטחוני-מדיני. מאז הפסקת האש, אלפי מילים נשפכו על הנושא ועל נפקדותה של המל"ל, המועצה לביטחון לאומי, בתהליך. אך דומני כי לא הושם מספיק דגש על תפקידו של העומד בראשה: היועץ לביטחון לאומי (או בקיצור: היועב"ל).

המועצה לביטחון לאומי הוקמה מכוח החלטת ממשלה ב-1999 ומעמדה אינו מעוגן בחוק. המועצה היא גוף מייעץ לראש הממשלה, אך לא לממשלה. משקלה של המועצה הצעירה בתהליך קבלת ההחלטות ועיצוב תפישת הביטחון הישראלית, המיידית ולטווח ארוך, תלויות מאוד באישיותו של העומד בראשה. עד כה, למעט אחד (אפריים הלוי), היו כל היועב"לים אלופי צבא. היועץ הנוכחי, שנכנס לתפקידו זה מכבר הוא השונה הנוסף: אילן מזרחי, שהיה סגן ראש המוסד.

הבעייתיות: למעט גיורא איילנד ועוזי דיין (גילוי נאות: הכותב היה פעיל בתנועת "תפנית" שדיין עומד בראשה), איש מהיועצים לביטחון לאומי, לא ניסה לגבש עמדה עצמאית מול זו של הצבא או לקרוא תיגר על המוסכמות הנוקשות שטבע צה"ל כבסיס להתנהלות הבטחונית. זאת על אף שמנדט העיסוק המקורי שלה הוא רחב, ומכסה תחומי חברה וכלכלה, כמו צבא וביטחון.

עוזי דיין, שניסה לאתגר את התפישות הללו ולגבש תפישת ביטחון אחרת לטווח ארוך, רעננה, אלטרנטיבית, נשלח אחר כבוד הבייתה בידי אריאל שרון בשל "פעלתנות היתר" שלו. בכך הודגמה בעייתיות נוספת במעמדו הנוכחי של היועב"ל: זוהי משרת אמון. במצב אידיאלי, היועב"ל היה מתמנה כמינוי מקצועי, לזמן קצוב, בדומה ליועץ המשפטי לממשלה.

מי שנקט גישה קונפליקטואלית פחות, והצליח לקצור פה ושם הישגים היה גיורא איילנד, שהתנהלותו בסוגיית הגדר בכפר רג'ר, היא דוגמא טובה לתפקודו של היועץ לביטחון לאומי:

בשעתו, בא ראש השב"כ, יובל דיסקין, לראש הממשלה אריאל שרון והציע למתוח גדר בלב הכפר רג'ר, על גבול הלבנון. מבחינת הראייה הצרה של השב"כ, הייתה זו החלטה טובה והגיונית. בתחילה הסכים שרון, אך כאן התערב היועב"ל גיורא איילנד. הוא שכנע את שרון להשהות את ההחלטה בנושא. במועצה לביטחון לאומי התקיים דיון מסודר בנושא, הועלו הערכות שונות, זומנו כל גורמי המקצוע הרלבנטיים ולבסוף התקבלה המלצה לשנות את תפישת הביטחון בכפר רג'ר. ההמלצה של המועצה התקבלה, הגדר לא הוקמה ונמנעה פעולה נמהרת.

לצערנו, לא כך היה המצב בכל ההחלטות שהתקבלו בעניין מלחמת לבנון השנייה, שפעולות נמהרות, שליפות מהמותן ומבצעים מונעי אגו פצוע, היו סימן ההיכר שלה. חסרונו של יועץ פעיל לביטחון לאומי הורגש, וגבה חיי אדם. בשני התחומים העיקריים הרלבנטיים לקבלת החלטות על פעולות הצבא, קרי המודיעין והתוכניות האופרטיביות, המקור היה אחד: הצבא עצמו. את המודיעין סיפק ראש אמ"ן, את התוכנית המבצעית הציג הרמטכ"ל, לפעמים את שניהם הציג האחרון. אבסורדי, הלוא כן? נביא להלן שתי דוגמאות.

עמיר פרץ, בהיעדר סמכות מקצועית אחרת שתייעץ לו, שעה בימים הראשונים של הלחימה רק להצעות הצבא. איש לא בחן, איש לא בדק, איש לא הציע אלטרנטיבה. משהבין כי עצות הצבא עצות אחיתופל הן, קרא פרץ לשורה של רמט"כלים וראשי פיקוד צפון לשעבר לייעץ לו.

בהחלטה על המבצע הקרקעי רחב ההיקף ביומיים האחרונים של הלחימה, שהתבצע בעת הדיונים על הפסקת האש, מהלך שגבה חייהם של 33 חיילים ונחשב למיותר. פנה אולמרט לשר הביטחון הקודם, שר התחבורה שאול מופז ושאל בעצתו. הלז הציע תוכנית שבה רק יכותרו הכפרים. לטענתו, היה ניתן להשיג בכך את אותם היעדים, בפחות קורבנות ופחות סיכון.

בתוכנית תמכו אישים נוספים בעלי עבר בטחוני מן הממשלה, כמו שמעון פרס ורפי איתן. שוב, גויסו מהנמצא אנשים שצברו ניסיון בטחוני במרוצת חייהם, והיו צריכים להוות משקולת נגד להצעת הצבא. התוכנית הזו כלל לא עלתה לדיון רשמי בממשלה, מחשש לפגיעה ביוקרת הצבא ושר הביטחון. העדרו של גורם הערכה מקצועי לצד או מעל הצבא שוב בלט בהעדרו.

יהירותו של הצבא ותחושת המשקל הקובע שלו בקבלת ההחלטות הם כה גדולים, עד כי באותה ישיבת ממשלה, העז חלוץ לדפוק על השולחן ולהרים את קולו: "או תוכנית הצבא או שום דבר!". מהלך שרק עליו, שר ביטחון תקיף יותר היה מדיח את הפקיד לבוש המדים בו במקום.

וכעת תארו לעצמכם תסריט אחר. בישיבת הממשלה יושב היועץ לביטחון לאומי. הרמטכ"ל מסיים את הצגת התוכניות, וראש הממשלה פונה אל היועב"ל: "אדוני היועץ לביטחון לאומי, מה דעתך בנושא?". אפשרי שבכמו במקרה כפר רג'ר, דעתו של הרמטכ"ל לא הייתה מתקבלת בסופו של דבר. ההחלטות היו נמהרות פחות. שלושים ושלושה לוחמי צה"ל היו היום בינינו ולא בבית הקברות.

כדי שתרחיש כזה ייצא אל הפועל, מספר תנאים צריכים להתקיים. סמכויות המועצה לביטחון לאומי צריכות להיות מעוגנות בחוק, מעמדה צריך להיות מבוצר, בדומה למטה המייעץ במזכירות הממשלה הבריטית, או משרד הקאנצלר בגרמניה. המועצה תהא גוף מייעץ סטטורי, כאשר העומד בראשה הוא היועץ לביטחון לאומי, כמינוי מקצועי, בדומה ליועץ המשפטי לממשלה.

היועץ ירכז את התשומות המופקות מגופי המודיעין השונים, צה"ל, שירות הביטחון הכללי, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, והמחלקה למחקר מדיני במשרד החוץ. תשומות אלה ישוקללו ויעברו הערכה, תוך השוואה מול עמדות מומחים חיצוניים ודיון מסודר.

היועב"ל יגיש לראש הממשלה ולשאר חברי הקבינט המדיני-בטחוני, ניירות עמדה אינטגרטיביים המשקללים את הערכות כלל הגופים, ועל בסיס קבוע ולא מזדמן כדהיום. לרשות מקבלי ההחלטות, הקברניטים, יעמוד גורם ייעוץ ובדיקה, זמין, מתמיד ובלתי תלוי. מצעד האלופים במילואים המזומנים בבהילות לייעץ בלשכת שר הביטחון לא יחזור.

הפגישות השבועיות של ראש הממשלה ומזכירו הצבאי עם הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד יבוטלו. את מקומו יתפוס היועץ לביטחון לאומי, כאשר משרת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה תבוטל. הרווח בצעד כזה, יהיה כפול ומשולש: פינוי זמנו היקר של ראש הממשלה לעניינים אחרים, מקבלי ההחלטות יקבלו מידע מעובד ומשוקלל ולא את זווית הראייה הצרה של כל גוף מבצעי בנפרד, והחיסכון בביטול משרת המזכיר הצבאי, שבימי שרון הפכה גם למקפצת קידום בלתי ראויה.

היועץ יהיה משתתף קבוע בישיבות הממשלה, במקום פקידים אשר יפעלו תחתיו כמו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ. היועץ לביטחון לאומי יגיש את הערכת המצב הלאומי, והאחרונים יזומנו לישיבות ממשלה ולשיחות עם רה"מ רק על פי צורך ספציפי. כך גם יחצוץ היועב"ל בין הקצינים תאבי הקידום, ובין הפוליטיקאים האמונים על אותו קידום. בונוס מוסף יהא גם הקטנה משמעותי של הפוליטיזציה של הצבא ושחרור דעת הקצינים למטלותיהם השוטפות.

מרכיב אחרון אך חשוב מאין כמותו, הוא חיזוק הרכיב האזרחי במועצה. כאמור, למעט אפרים הלוי, כל ראשי המועצה עד היום היו אלופים במדים. המועצה מעסיקה קצינים בכירים ועוד פיגורות מהממסד הבטחוני בהשאלה, כגון עובדי הוועדה לאנרגיה אטומית. הבעייתיות היא בכך שכולם בשר מבשרו של משרד הביטחון. המל"ל נדרשת לרעננות מחשבה, וכדי למלא בהצלחה את תפקידה כשוברת מוסכמות, כאיפכא מסתברא, יש לחזק את הרכיב האזרחי בה, שמורכב כיום מכמה חוקרים אקדמיים בלבד. בצרפת, למשל,מכון המחקר ללימודי ביטחון לאומי, ה-IHDN, הוא חלק מובנה במטה לביטחון לאומי. המל"ל תיטיב אם תגייס לשורותיה אנשי אקדמיה משלל תחומים הקשורים לעבודתה, ובראשם הביטחון.

אני סבור כי בראש המועצה ראוי לעמוד אזרח, חוקר, איש אקדמיה שתחום התמחותו הוא מדיניות ביטחון. ולא חסרים כאלה. בישראל קיימים לפחות שלושה מרכזים אקדמיים איכותיים למחקר אסטרטגי (מרכז יפה, מרכז בגין-סאדאת והמכון לחקר הטרור) שיכולים להצמיח מתוכם את היועץ לביטחון לאומי הבא. רבים נוטים לשכוח את התואר שלפני שמם, אך היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר וקונדוליזה רייס, שניהם דוקטורים למדיניות ביטחון.

לסיכום, אולי ייראה כי היועץ לביטחון לאומי מרכז בידיו כוח רב מדי, אך לא כך הדבר. המודל שהוצע מעלה הכולל הסדרת המעמד החוקי של המועצה והיועץ בחוק, מינוי מקצועי למספר שנים בידי הממשלה ולא משרת אמון פוליטית של ראש הממשלה, ביצוע החציצה הנחוצה בין דרג הקברניטים והדרג הצבאי, וחיזוק המשקל האזרחי עד כדי מינוי אזרח למשרת היועב"ל, שיאיר את תחומי החברה והכלכלה (החשובים עשרות מונים לחוסן הלאומי מאשר כמות טנקים או מידת דיוקו של טיל) יבטיחו פעולה תקינה ורצוייה של היועץ לביטחון לאומי.

פעולה שבמרכזה ההערכה האינטגרטיבית, ראיית התמונה הכוללת של תשומות כלל גופי המודיעין, תפתור בנקל את סוגיית התיאום הבין-זרועי, תשדרג את יכולת ניהול המשברים, תסיר את עיקר הנטל מכתפי הדרג המדיני הטרוד גם כך, והחשוב מכל תשפר את איכות ההחלטות האסטרטגיות של ישראל בתחומי הביטחון, הפנים והחוץ. ההחלטות שמשפיעות על החיים של כולנו, ותבצר את הביטחון וההכרה בצור ישראל.

המאמר התפרסם לראשונה במדור הדעות של אתר נענע