מעבדות התהילה

האם בצמח הטבק טמון סוד חיי הנצח? כיצד זבובים עוזרים לנו לחקור את מחלת הפרקינסון? הייתכן עולם ללא גברים? (לא!) ואיך נוצרות הבועות בשמפניה? על שאלות מרתקות אלו ושאלות אחרות, מסקרנות לא פחות, ניסו אמש תשעה מדענים צעירים לענות בשלוש דקות בלבד שעמדו לרשותם, במסגרת שלב הגמר של תחרות FameLab ישראל.

FameLab היא תחרות בתקשורת מדעית שנולדה בפסטיבל המדע של צ'לטנהם שבבריטניה. התחרות, שנועדה לגלות את הפנים החדשות של המדע בבריטניה, תוכננה במטרה לעודד מדענים להעניק השראה לקהל ולהלהיב את דמיונו בחזון המדע במאה ה-21. ההצלחה העצומה של התחרות, שתתקיים השנה בפעם השלישית, הביאה את המועצה הבריטית לאמץ את הדגם הזה במסגרת פרויקט Beautiful Science שהיא עורכת בדרום – מזרח אירופה.

הרעיון של התחרות הוא פשוט: המתחרים צריכים להציג נושא מדעי כלשהו בשלוש דקות בלבד. בזמן קצר זה צריכים המתחרים לשלב בין הצגת נושא אקדמי – מדעי – מחקרי, לבין ריתוק הקהל והסבר ב"גובה העיניים". למתחרים מותר להשתמש בעזרים פשוטים בלבד, כזה שניתן להטמין בכיס המכנס, כלומר ללא מצגות או כרזות.

השלבים המוקדמים של הגרסה הישראלית של FameLab נערכו בשלושה מוקדים: מרכז חמד"ע בתל אביב, מכון ויצמן למדע ברחובות, ומוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים. שלושה נציגים עלו מכל מוקד אל הגמר, שנערך כאמור אמש בַּמרכז לחינוך מדעי בתל אביב, מרכז חמד"ע.

על כס השיפוט ישבו: ד"ר נח עפרון: יו"ר התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ונשיא האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ד"ר עדי מתן: נספחת המדע והטכנולוגיה של שגרירות בריטניה בישראל, פרופ' עילם גרוס, מהמחלקה לפיסיקת חלקיקים במכון ויצמן למדע וטל ברמן, מנחה התוכנית "חדשות המדע" בערוץ 8. על הנחיית הערב הופקד ד"ר איתן קרין, שעשה מלאכתו בחן ובכישרון רב.

במקום הראשון זכתה מיכל דקל, סטודנטית לתואר שני מאונ' תל אביב החוקרת את פוריות הגבר, שסיפרה על עכברה שנולדה משתי ביציות, ולא מזרע וביצית (כפי שקורה בדרך כלל…). השאלה שהעלתה דקל, "האם יש צורך בזכרים בעולם?", נענתה בינתיים בלאו מובהק, לא בגלל שצריכים מישהו שיחליף את הגלגל, אלא בגלל שהמניפולציות שנעשו בתאי הביצית של העכברות מורכבות מדי מכדי לבצען בתאי ביצית אנושיות. לפחות בינתיים. מחיאות הכפיים הסוערות מהצופים העניקו לה גם את תואר חביבת הקהל. הפרס: השתתפות בתחרות FameLab בבריטניה.

הזוכים במקום שני ושלישי הם רועי צזנה, סטודנט לתואר שני בטכניון שטיפח תקוות רבות כשסיפר על הורמון הנעורים בצמחים (להירגע, עדיין לא נמצא ההורמון האנושי המקביל לו), ואורלב ניסנבוים, ד"ר לביולוגיה מולקולרית, שפתח את הדלת לעולמם המופלא של הבקטריופאג'ים. כל שלושת הזוכים במקומות הראשונים זכו למלגת לימודים.

יתר המשתתפים היו: רותם בר אור, שהאיר עינינו בתכונת הקיטוב של האור. עדי נתן, שריגש בסיפור על פרופ' שהקדיש חייו לחקר מחלת הסרטן של אישתו, מחקר שהוליד סדרה של תרופות. ערן שנקר, שקישר בין התרסקויות מטוסים ותגי RFID. אריה מלמד – כץ, שעשה סדר בעולם המורכב של החורים השחורים. ליאור כהן הסביר לנו כי יש לתת כבוד לזבובים – בהם טמונה התרופה למחלת הפרקינסון, ונעמי זיו הסבירה איך נוצרות הבועות בשמפניה.

אז נכון, יש לנו זוכַה, אבל בעצם כולנו זכינו. זכינו בדור חדש של מדענים צעירים ומבריקים. מדענים שלא רק מובילים בתחום מחקרם, אלא מבינים כי תקשורת מדעית חשובה לא פחות מן המדע עצמו.

בתחילת הערב הכריז המנחה כי למחרת היום ישודר בערוץ 10 ראיון עם זוכה התחרות, אך לאחר שהוכרזה הזוכה, עדכן ד"ר קרין כי הראיון בוטל. האירוע כמעט ולא סוקר באמצעי התקשורת. מה לעשות, לחדשות טובות אין רייטינג. בשביל רייטינג יש דברים רדודים יותר.

מהרסייך ומחריביך ממך ייצאו

לפני יותר ממאה שנה, ב-1893, שאל אחד העם במאמרו "חצי נחמה" איך מתמודדים עם כמות הטענות נגד היהודים. איך יכול עם לדבוק בצדקתו הבסיסית, שאל אחד העם, מול מטחי הקובלנות על פגמיו ומגרעותיו. וכך כתב: "אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? אפשר ואפשר, ועלילת הדם תוכיח. בה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם ? היש שני הפכים גדולים מאלה?! ? ואף על פי כן…".

כאשר מאשימים יהודים בשימוש בדם של נוצרים לצורכי פולחן, הסביר אחד העם, האבסורד בולט עד כדי כך, שהמאשים מעיד על עצמו ? על כך שיצא מגבולות ההיגיון והשפיות ועל כן אין כל סיבה להתייחס אליו ברצינות. חלק ניכר מהיהודים החלו להאמין בזמנו בזוועות שאנטישמים הטיחו בהם במרוצת השנים. הספק החל לחלחל אל לבם של היהודים שמא הם בעצמם אשמים ביצירת "הבעיה היהודית". עד שהתחדשה עלילת הדם והיהודים ניעורו. שכן יש הסכמה כללית בין היהודים כולם, שהם מעולם לא אכלו בפסח מצה אפויה מדם של ילד נוצרי.


יהודים צמאי דם?

ההיסטוריון הישראלי, פרופ' אריאל טואף ? ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן ובנו של הרב הראשי לשעבר של רומא ? דומה שאינו מכיר את ההיגיון שהתווה אחד העם. שכן תמוה כיצד זה עלה בדעתו להאמין שיהודים השתמשו בדם של נוצרים לפולחן דתי של אפיית מצות לפסח. ספרו החדש, "פסח של דם ? יהודי אירופה ועלילות הדם" (בן 400 העמודים), מאשש לכאורה את מה שהעולם היהודי מכחיש בתוקף מאז המאה ה-12: יש ממש בעלילות הדם הנוראיות שרודפות את העם היהודי עד עצם היום הזה. טואף נוטה להאמין בספרו להודאות שנגבו בעינויים אכזריים מ-16 יהודי העיר טרנטו, שב-1475 הואשמו ברצח הילד סימונינו ובכך שהשתמשו בדמו להכנת מצות לפסח, והועלו על מוקד.

ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו מכמה היסטוריונים מפורסמים לבחון את ספרו של טואף, וכולם דחו אותו על סף.

הגם שחוקר מיוחד שמינה האפיפיור טען שהיהודים לא זכו למשפט הוגן, והודו ברצח רק מפני שעברו עינויים קשים, בשנת 1588 הוכרז סימונינו כקדוש על ידי האפיפיור סיקסטוס החמישי. סימונינו נהנה מהמעמד עד ועידת הוותיקן השנייה ב-1965. הוועידה שהסירה מעל העם היהודי לדורותיו את אשמת צליבתו של ישו ופשעים אחרים שיוחסו ליהודים במשך הדורות, ביטלה גם את פולחנו של הילד סימונינו, והורידה אותו מדרגת "קדוש מעונה".

אבל פרופ' טואף מעדיף "לאשש מחקרית" את גרסתם המגמתית של קבוצות קתוליות פונדמנטליסטיות, הדוגלות עדיין באמיתותה של פרשת סימונינו וממשיכות לקיים את פולחן הקדושים של הילד. הוכחותיו של טואף נשענות על ההנחה המוטעית לפיה ההתאמה בין העדויות מוכיחה שהן אמיתיות. כאילו לא נותר אלא להאמין לעדויות הרבות של נשים שהואשמו בכישוף ? שרובן "הודו" כי שכבו עם השטן, ונתלו בסיילם שבמסצ'וסטס במאה ה-17 ? כי אכן ביצעו את המעשים שבהם הואשמו על ידי הכנסייה. ההתאמה בין העדויות מצביעה רק על ההסתגלות לנרטיב שנדרש על ידי המענים.

ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.

ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו ממספר היסטוריונים מפורסמים לבחון את העדויות החדשות של טואף. "הספר הוא פירוש מחודש, המבוסס על קריאה אישית של אותם מקורות היסטוריים שהיו מוכרים עד כה", כתבה עמיתתו וידידתו של טואף, פרופ' אנה פואה מהאוניברסיטה של רומא, מעל דפי ה"לה רפובליקה". כלומר, העדויות אינן חדשות ומדובר רק בפרשנות סובייקטיבית של המחבר.

"מדובר בספר היסטוריה גרוע", טען פרופ' ג'יקומו טורסקיני במאמר ב"קוריירה דלה סרה". "היעדר תשומת הלב של המחבר מרצף אירועים היסטוריים מפתיע במיוחד, אך יתרה מזו מדהימה אדישותו למחקרים שהתפרסמו במשך 50 השנים האחרונות, והיו אמורים לעמוד במרכז הספר הדן בפולחן הרצח" (מעריב, 12.2.07). נראה שהאמת היא יחסית ושהאמת העתיקה יחסית עוד יותר.

נלקח מאתרו של אורי פז, פאזל, לצורכי סקירה וביקורתדווקא ההיסטוריונים הנוצרים יצאו במתקפה נחרצת נגד מחקרו של טואף. פרופ' להיסטוריה ומשפט בימי-הביניים באוניברסיטת טרנטו, דיאגו קואליוני, פרסם לפני שנים מחקר ביקורתי על הפרוטוקולים של המשפט שנערך ב-1475 ליהודי טרנטו. "התזה של טואף מעוותת מהבחינה ההיסטורית", כתב קואליוני. "אני חקרתי את הפרוטוקולים. אלה הם טקסטים שלא ניתן להתייחס אליהם כפשוטם, ללא ביקורת, בלתי מדעית, היאה לכמרים הישועים של ימי-הביניים… אני פרסמתי את דו"ח החקירה של החוקר המיוחד שמינה האפיפיור מטעמו, שהיווה כתב הגנה אותנטי על היהודים. איך אפשר לבוא ולהעליל, להוציא דיבה ולהציג זאת כמחקר היסטורי? אני נדהם מהמסקנות של טואף. הצעתי לו לנהוג בזהירות וניסיתי להניאו מלהסתמך על מקורות מפוקפקים מעצם טיבם" (מקור ראשון, 2.3.07).

ואכן, איננו מכירים שום טקס יהודי שיכול להצדיק או לעורר צורך בשימוש בדם של נוצרים. טואף מתאר את מרכזיות הדם במסורת חג הפסח, בעוד שלפי המסורת היהודית יש איסור חמור בתורה לאכול דם של חיות, ולא כל שכן של בני אדם. פולחן הדם היחיד במסורת היהודית המתייחס לבני האדם הוא טקס ברית המילה, שאף הוא מופנה כלפי יהודים בלבד. הייתכן כי יהודים הנוהגים על פי ההלכה האוסרת, הן שפיכות דמים והן שימוש בדם, יהיו כה צמאי דם?!

טואף כותב בספרו שכת יהודית קטנה ושולית שחיה ופעלה במאה ה-15 בצפון איטליה, השתמשה בדם של ילד נוצרי כחלק מתוכנית ריפוי של חולים. אולם, גם אם הדבר נכון הרי שלדברי חוקרים רבים בתחום, מדובר בכת שולית והזויה של יהודים מימי-הביניים, שלא שיקפה ולא ייצגה את כלל היהודים מאותה תקופה. לכן אין מקום להיקש שנעשה בפומבי ממחקרו לעלילות הדם מהן סבלו היהודים קשות, על לא עוול בכפם. גם אם היו רבנים שהתירו להשתמש בדם יבש לצרכים רפואיים (למשל, בעירובו בעשבי מרפא), כמנהגם המקומי של הנוצרים באזור, מכאן ועד לטענה שהיהודים הרגו נוצרים לצרכים פולחניים המרחק גדול.

עלילת הדם עודנה חיה ובועטת

בימים עברו, כאשר חלף יהודי על פניו של הקיסר אדריאנוס ושאל לשלומו, זעם הקיסר ושאל אותו "איך תעז לברך את הקיסר?" והורה להתיז את ראשו. אחריו הגיע יהודי שלמד את הלקח, וחלף על פני אדריאנוס בשתיקה. "הכיצד תעז לעבור על פני הקיסר בלי לברכו?", נטען נגדו וגם הוא הוצא להורג.

בימים מאוחרים יותר, ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.

זו היתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בנוריץ' שבאנגליה במאה ה-12 ? כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, שאבו את דמו וצלבוהו בעינויים קשים, והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה: בטרנטו שבאיטליה ובלה-גווארדיה שבספרד במאה ה-15, בפולין, בהונגריה וביוון, בצרפת וברוסיה, ושוב בגרמניה, במאות ה-17 וה-18, ועד עלילת הדם המפורסמת על בייליס ב-1911 בקייב שבאוקראינה. עלילות דם אלה הופיעו גם בארצות מוסלמיות: בדמשק ב-1840, בביירות ב-1887 ובמצרים ב-1892.

בכולן הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם ? לעלות על מוקד, כמו בימי-הביניים, או להישמד בירי ובגזים, כמו במאות "הנאורות" יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה ובמרכזה. מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של "הגזע היהודי", באושוויץ וביתר מחנות ההשמדה.

?את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים?"

עלילת הדם עודנה חיה ובועטת. התמונות המוקרנות תכופות ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות, בתקשורת האלקטרונית והכתובה, של המערב המתקדם ובארצות ערב רבות, מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה ב"דר שטירמר" ומציורי הנאצה מימי-הביניים. הגם שמדובר בשוני משמעותי מבחינה גראפית, תכלית התמונות האלה אינה שונה ממה שהיה אצל הקתולים בספרד הנוצרית או אצל הנאצים בגרמניה: "את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מעל פני האדמה!".

לדברי פרופ' דינה פורת, ראש המכון לאנטישמיות וגזענות באוניברסיטת תל אביב, "גלגולה של עלילת הדם בימינו בא לידי ביטוי בעיקר בסדרות טלוויזיה מתוצרת ערבית. סדרה אחת שהיתה בטלוויזיה 'פרש בלי ראש' על הפרוטוקולים של זקני ציון. אחר-כך הופיעה סדרה חמורה ממנה שנקראת 'הגלות' בתחנת 'אל מנאר' ? שם בפירוש יש מעשה בילד שרבנים שוחטים אותו. הוא מתחנן על נפשו והם תופסים אותו עם סכין ? ממש תמונות נוראות. הסדרה הזו שודרה ברחבי העולם למוסלמים והיה מאבק משפטי גדול עד שהופסקה ההקרנה בצרפת. לאחר מכן היתה סדרה מתוצרת איראן שעסקה ביהודים שעוקרים עיניים של ילדים פלסטינים ומשתמשים בהם להשתלה ליהודים אחרים" (Ynet, 14.2.07).

הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בעיקר בארצות ערב, הן בעיתונות והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה והאינטרנט הוא רק במדיום, שהוא נפוץ יותר ויעיל יותר.

ולא בגלל מעשינו הם מתעמרים בנו, אך כמה צפוי שמופיע על בימת ההיסטוריה חוקר שהוא במקרה גם ישראלי ומהלך אימים בהחזרתנו לחשכת ימי הביניים ? לעלילת הדם הראשונה במאה ה-21.

הנזק כבר נגרם

בינתיים נודע כי בשל הביקורת הרבה, החליט טואף לעצור את פרסום הספר ולהעביר את ההכנסות ממכירת 3,000 העותקים של המהדורה הראשונה ל"ליגה נגד השמצה". אקט שבא מאוחר מדי וספק אם מתקן את הנזק שכבר נגרם. באינטרנט כבר מרננים שונאי ישראל בכל אתר ואתר. גם תרומת הרווחים ל"ליגה" נראית פתטית.

שתי דוגמאות מוחשיות לנזק שכבר נגרם ליהודי אירופה תוארו לאחרונה:

(א) ד"ר מרדכי פרידמן מחיפה מספר על שיחה שקיים בסעודת פורים עם עולה חדשה, שעלתה לבדה מאוקראינה והתגיירה בישראל, בניגוד לרצונה של אמה הנוצרייה האדוקה שממשיכה להתגורר בעיירה נידחת שם. בתה של אותה עולה, החיה גם היא באוקראינה, סיפרה לה שהסבתא קראה לה בדחיפות ואמרה: "את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים, ואמא שלך עוד התגיירה". הבת הנבוכה והנדהמת שאלה את אמה הגיורת שבישראל: "אמא, תגידי לי מה אשיב לסבתא? היא באמת צודקת?".

נראה שמחקרו של טואף כבר עשה לו כנפיים, ובעולם הנוצרי כבר עושים שימוש בדבריו. הם כבר הגיעו לעיירות נידחות באוקראינה, למרות שהספר טרם תורגם לרוסית. "האם מתאר טואף את היקף הנזק שכבר גרם לעמנו?!", שואל פרידמן (הארץ, 7.3.07).

(ב) דבורה פאיט, בעבר ראש הפדרציה איטליה-ישראל, מתקשה להפנים את הזעזוע ולקלוט את מימדי הנזק ארוך הטווח שנגרמו ליהודי איטליה ואירופה, על ידי "המחקר המלומד" של טואף. "ראיתי ושמעתי", היא מעידה בעיתון הצופה (11.3.07), "את הייאוש והפחד שחשים היהודים האיטלקים, ואת זעמם, על כי דווקא אחד מהם בחר לנבור במדמנה ולהעלות משם רוחות שנאה מהעבר, שכה הרבה יהודים אומללים שילמו עליהן בחייהם. בעבור יהודי אירופה לא מדובר בקוריוז משעשע על פרופסור שדעתו השתבשה. אני וחברי הפעילים למען היהודים עמלנו במשך עשרות שנים ללא לאות בבתי הספר, במועדונים ובאוניברסיטאות כדי לשכנע את מאזינינו לגבי חפותם של היהודים מהאשמה המזוויעה של עלילות הדם. כששמעתי על מעשהו של טואף, גאה בי זעם אין-אונים: עשרות שנים של עבודה מאומצת, כל כך הרבה עמל של פעילים בני דתות שונים ? ירד לטמיון. הודות לטואף, צריך להתחיל הכול מחדש.

"מה יכול להביא יהודי, בעל תואר רב, בן של הרב הראשי לאיטליה, לכתוב דבר כזה? הוא מספר שעמל על ספרו שבע שנים, ואני תוהה: שבע שנים, ואף פעם לא חלפה במוחו המחשבה שהספר יצית וילבה את האנטישמיות שעודנה לוחשת תחת האפר?".


נוסח זה של המאמר פרי עטו של אורי פז, פורסם בעברית בגיליון 86 (ניסן, תשס"ז) של כתב העת "עת לחשוב" ובמגזין "אלף" בשפה הרוסית
נוסח מוקדם של המאמר פורסם בעיתון "הארץ" (20.2.07, ב' באדר תשס"ז)

הידד לגנב

כולם מדברים על הראיון של אסתרינה טרטמן אצל דודו טופז בשבוע שעבר. נורא קל לדבר על פוליטיקאי שנתפס במערומיו. הנוסחה הרגילה של "פישלת ונתפסת? לך הביתה" נשמעת שוב ושוב, הציניקנים עוקצים, יפי הנפש מצקצקים בלשונם, חגיגה והמולה. ובתוך כל הרעש הזה לא מבחינים במשהו מסוכן הרבה יותר. לא שמים לב לתמרור הבולט של האסון הבא על החברה.

באותה תוכנית, סיפור אחד לפני אותו ראיון, הזמין דודו טופז שני מתחרים מהתוכנית "הכוח". למי שלא מכיר, מדובר בתוכנית "מציאות" בערוץ 10, אשר המתחרים בה טוענים כי יש להם כוחות מיוחדים, נסתרים. בכל שבוע עוברים המתחרים סדרה של מבחנים הבודקים את כוחותיהם. טופז החליט כי הוא עורך להם "מבחן כוח" משלו. הוא שם אותם בחדר צדדי, כיסה את עיניהם והביא להם אדם "עם סיפור מדהים ומאוד מיוחד" ואילו הם נדרשו בעזרת "כוחותיהם" לגלות מיהו האדם ומהו סיפורו המיוחד.

חשבתי לתומי: מה כבר יכול להיות הסיפור המיוחד. אולי מישהו שהתעורר מתרדמת אחרי זמן ממושך?, או סטודנט ממשפחה מעוטת יכולת שזכה במלגת הצטיינות ללימודים בחו"ל? אך ליגוני, האמת הייתה רחוקה משם כמרחק מזרח ממערב. טופז הזמין לא אחר מאשר את טוביה אושרי, רוצח מורשע שנכלא לעשרים שנה.אושרי ירה (ליתר דיוק ריסס בצרורות, עם תת-מקלע "עוזי") בשני אנשים (גם הם, אגב, לא טלית שכולה תכלת – העורך), ביתר את גופותיהם וטמן אותן בחולות אשדוד.

אותו "סיפור מיוחד" הוא סיפורו של רוצח. טופז ואושרי ניהלו שיחה נעימה, אושרי פירסם את החנות שפתח לא מזמן, ובטוב לבו באור הזרקורים, סיפר שכל אדם אחר שהיה נקלע למצבו היה עושה דברים הרבה יותר חמורים מרצח וביתור גופות (יש דברים יותר חמורים?), והוא כמעט נשבר כשסיפר שהכלא – מחליש אותך ולא מחשל אותך כמו שכולם חושבים. רחמנות.

טופז לא אשם. גם לא התקשורת, שהיא בבואה בלבד, אור מרצד במרקע ותו לא. לא, כולנו אשמים. הפכנו לחברה שסוגדת לעבריינים, מעלה על נס ראשי מאפיה ומשתחווה בפני ברוני פשע. אושרי מתארח אצל טופז, זאב רוזנשטיין מרוח על שערי מוספים ויעקב אלפרון מככב בסדרה המסווגת כסוגה עילית.

כפי שאין בר מצווה בלי פוליטיקאי ואין חתונה בלי איזה כדורגלן לקישוט, קבלו את החתן, הכלה והרוצח המורשע במחיאות כפיים סוערות. אפילו יותר מאסתרינה.

חברה המעטירה זרים, פרסום ויקר על ראשי רוצחים, קושרת כתרים לליסטים, היא חברה שהפנתה עורפה למוסר אנושי וצדק בסיסי. לחברה שכזו אין חוסן ואין עתיד. גורלה הוא אחד: אבדון.

מיד לאחר ה "פיר-סו-מות!".

היה פוגרום בפורים?

ימי הפורים הם עדות להופעת האנטישמיות בתולדות עם ישראל. הפרנויה האנטישמית והסכנה הכרוכה בה באים לידי ביטוי ב"שבת זכור" ובתענית אסתר שלפני פורים. החג עצמו מבטא את שמחת ההצלה, הישועה והעמידה נגד האויב; אויב המסומל במסורת ובפולקלור בדמותו של המן הרשע. השנאה להמן הרשע מבטאת את שנאת השנאה, תופעה מובנת ולדעתי במידה מסוימת ? חיובית.

מה בין האשמה בפוגרום לשנאה עצמית?

ויכוח פוליטי נוקב התעורר לאחרונה סביב השאלה המוסרית הזאת. "בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, מתגוללים יהודי המגילה על שונאיהם ? אנשים, נשים וטף ? נוקמים בהם והורגים כ-75 אלף בני אדם", כתב מנהיג מרצ לשעבר יוסי שריד (בין שתי מגילות, "הארץ", 13.3.06). שריד מתיימר להגדיר זאת לא פחות מ"פוגרום".

"…ולאחר שהיהודים מכים באויביהם 'מכת חרב והרג ואובדן', ולאחר שהם 'עושים בשונאיהם כרצונם', הם הורגים את עשרת בני המן בן המדתא צורר היהודים ? מפרשנדתא ועד ויזתא. ממתי, בעוונותינו, אנחנו פוקדים עוון אב על בניו? מה אנחנו יודעים על בני המן שמצדיק את הוצאתם להורג?", תמה שריד.

בנושא הזה לפחות, יש הסכמה מלאה בין שריד למנהיגת מרצ שקדמה לו, שולמית אלוני. "זה חג גועלי", אומרת אלוני בראיון ל"הארץ" (2.3.07). "כל העסק הזה עם הנקמה ? הרי לא פגעו ביהודים. כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף-סוף להרוג בגויים".

השקפה דומה הביע לאחרונה איש התקשורת יאיר לפיד: "הייתי מחסיר את פורים (מלוח השנה היהודי). הסיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בזכות העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו הבתולה למיטתו של מלך נואף, ובזכות זאת מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לווייזתא, מה כבר יצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?" (Ynet, 4.2.07).

שותפו של שריד לממשלת ברק, השר לשעבר שלמה בניזרי מש"ס, מיהר להגיב במכתב למערכת (לחגוג בששון ובשמחה, "הארץ", 15.3.06):

"יוסי שריד מתהדר בהיותו מחנך ורבים אף חלקו לו שבחים על תפקודו במשרד החינוך. אבל למרות זאת, פעמים רבות אנשים כמוהו שוכחים מאין באו, לאיזה עם הם משתייכים והם הופכים את הנרדף לרודף ואת הרודף לנרדף.

"הביאו לפני מדבריו של שריד בגנות מרדכי היהודי, אסתר המלכה והעם היהודי, שעשו 'פוגרום', כדבריו, באויביהם. על שנאה עצמית שמעתי בחיי, אבל כזאת?

"העם היהודי, נרדף על ידי המן ואחשורוש, שבהחלטה של רגע החליטו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. ואז, בהשתדלות של מרדכי ואסתר ובעזרת ה' יתברך, אירע המהפך של 'ונהפוך הוא', אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. קמו היהודים ביום שיועד לרצוח אותם, ביום שיועד להתרחש בו הפוגרום הגדול ביותר בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט, והרגו את אלה שעמדו לרצוח אותם.

"האם להגנה עצמית זו ייקרא פוגרום של יהודים בגויים? האם להרג עשרת בני המן, שלדברי חז"ל היו בעלי שטנה נגד עם ישראל והרעו לאבותינו כאביהם, ייקרא 'פוקד עוון אבות'? האם שריד רוצה לשפוט את אבותינו מנקודת מבט של יהודי החי בחופש בארצו והוא בעל צבא חזק ואינו מאוים על ידי כל יושבי כדור הארץ לרוצחו נפש?

"על צורת התבטאות כזאת כבר אמרו חז"ל: 'המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים'….".

על דבריו אלה של הרב בניזרי ניתן להוסיף שתי הארות במאמר מוסגר:

ראשית, חשיבותו של נס הצלת היהודים בחג הפורים לדורות כה הרת גורל היסטורית עד כי קבע הרמב"ם שכל ספרי הנביאים וכל הכתובים בתנ"ך עתידים להתבטל לעתיד לבוא (בימות המשיח), חוץ ממגילת אסתר, "והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל-פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'".

שנית, עמידת היהודים על נפשם מאויביהם בשושן ובשאר מדינות המלך, שהרגו בשונאיהם שבעים וחמישה אלף איש, "ובביזה לא שלחו את ידם". זאת, חרף רשותו המפורשת של המלך אחשוורוש: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז". כך נהגו היהודים גם בשושן כשהרגו שמונה מאות איש, "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ח, יא; ט י, טו-טז). שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם", משום שלא האינטרסים האנוכיים עמדו לנגד עיניהם של הלוחמים היהודים באויביהם, כי אם הצלת העם וכבודו.

המוסר כמשת"פ של הרשע

"זה עתה חזרתי מביקור ברומא, שבה עמדתי לפני שער טיטוס", מספר פרופ' שלום רוזנברג, ראש החוג למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "וברקע הקוליסאום וחורבות הפורום, השער שבו האלילים חגגו את ניצחונם. גם לאחר אלפיים שנה אינני יכול למחוק את זעמי על האימפריה שהחריבה את ביתי והגלתה את אבותיי. כדי לחוות רגשות מעין אלה, לא הייתי צריך להרחיק נדוד בעידני ההיסטוריה. השואה והנאציזם קרובים אלינו הרבה יותר. זכר הגיהינום חי איתנו היום, אף אם נרצה להתעלם ממטעני התופת האורבים לפתחנו".

ואכן, עידני החושך מלמדים שאמנם "הכול שווים", אך דמו של הרוצח אדום פחות והאדם שיימצא במחתרת, "אין לו דמים". אין זו הבחנה בין יהודי לגוי, אלא בין רוצח לחף מפשע, בין מפלצת לקורבן, בין טוב לרע. את הרשע עלינו לשנוא. ונראה כי נטעה אם לא נרשה את ביטוי האמוציה היסודית הזאת ונקבור אותה מתחת לאבק של הבל הומניסטי שלא במקומו. שהרי המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע.

"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", מסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום, האדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).

בהקשר זה סבור פרופ' רוזנברג ש"האתיקה יכולה להטיף לנו אידיאלים ולדרוש על מוסריות אידיאלית מראש ההר, כשהיא מוקפת מלאכים טהורים וצחים כשלג. אולם חייבים אנו לשנן גם אתיקה אחרת, אתיקה שבדיעבד, ריאלית יותר, שמביאה בחשבון את האילוצים שבסיטואציה. אתיקה שבה האפור מרובה על הברירות והבהירות של הלבן והשחור. אתיקה שאין בה האסתטיקה של האידיאלים המרוממים את הנפש, אך המשחיתים לפעמים, באופן פרדוקסלי, את המציאות".

כך שתגובותינו העכשוויות לסיטואציות ההיסטוריות, שלעולם אינן חוזרות על עצמן במדויק, צריכה להביא בחשבון את הדיאלקטיקה ההכרחית שבהן נתון האדם והתגובה הנכונה כלפי האויב שלו. עלינו להיזהר מפונדמנטליזם אווילי, המאבן את הכתוב, אך גם להישמר מללכת שולל אחרי האידיאלים האסתטיים היורדים אלינו מהר גבוה, שפסגתו מתנשאת מעבר לאטמוספרה של המציאות ההיסטורית.

פורים שמח לכל בית ישראל.

פורסם לראשונה באתר פאזל.

קינה על שני נשיאים

העיתון היומי השני הנפוץ ביותר במדינה, יצא בשעתו במסע, שיש כאלה שיטענו על מטרותיו – ובו תהו עורך העיתון אמנון דנקנר ובכיר הכתבים דן מרגלית, ?איפה הבושה". הם התכוונו לאובדן הבושה הציבורית, שאישי ציבור בימינו אינם מתביישים יותר במעשיהם הנלוזים.

בימים עברו, אם היית איש ציבור ונחשדת במעשים שיש עימם קלון, אכן היית מתבייש. היו כאלה שהתביישו עד כדי כך, שהעדיפו לקפד את פתיל חייהם ובלבד שימותו כששמם הטוב עדיין עימם. שועי הציבור ומנהיגיו, חשו מחוייבות כה גדולה למסר שהם מעבירים בהתנהגותם האישית, עד שטרחו אפילו לנסות ולהסוות פגמים אישיים שאין להם דבר וחצי דבר עם קלון. כמו למשל מה שמכונה בתקשורת עד היום "מחלה קשה", כאשר הכוונה למחלות סופניות, או מקרים של דיכאון קליני חמור, כמו זה שסבל ממנו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, אמר כי חיבק את נשיא המדינה כי חשש שהאחרון יתאבד. הטיעון הוא מגוחך, ולו בשל העובדה שאנו חיים בזמנים שבהם אכן צריך לתור אחר הבושה. כבוד השופט העליון בדימוס ברק כנראה חי בזמנים ההם.

האם אולמרט הסתגר בביתו מעול הקלון אחרי מלחמת לבנון השנייה? לא. אין לו בעייה "לקחת אחריות" אבל לא לשאת על ליבו את אבני האשם. האם הנשיא שקל ולו לרגע, ליטול את חייו? לא ולא. האזרח הראשון, שתוקף בחריפות את אושיות השלטון בישראל, כאשר הוא חוסה בצילו של נס המדינה הוא חסר בושה. וכמי שחסר אותה ? אין חשש שישקול ליטול את נפשו בכפו בגינה.

עצוב לראות שנשיא בית המשפט העליון אינו חי את רוח הזמנים הנוכחיים המנשבת במסדרונות הכוח, שאין הוא יושב בתוך עמו. אך הקינה צריכה לצאת בעיקר, על אובדנה הסופי של הכלימה הציבורית. התקווה היא בת שנות אלפיים, הבושה כנראה לא.