מאת: ניר בומס, ניב ליליאן

בין חוק ההסדרים לחוק העישון נבחרנו מצאו קצת זמן פנוי לטיפול בכמה נושאים בוערים אחרים. בשורה של הצעות חקיקה שבמכוון לא יועדו להגיע לידיעת הציבור, הכנסת ה-17 הצעידה את ישראל בעוד כמה צעדים מעוררי דאגה בדרך המתרחקת מתדמיתה כדמוקרטיה ליברלית.

ישראל, 2009. מ', עובד מדינה מסור, לא התרגש. בשנה שחלפה הוא גילה אי סדרים חמורים במשרדו ובכללם העברות כספים תמוהות, רישומים כוזבים וחשבונות בנק מסתוריים שנוהלו על ידי ספקים מקורבים. עד מהרה הבין שהמסלול הפתלתל מוביל ישירות לכסאו של שר האוצר גדעון שמעוני (שם בדוי). מ' הבין את גודל השערוריה. בהבינו שרבים מבכירי המשרד, אנשי אמונו של השר, לא יעשו דבר, הוא התקשר לידידו העיתונאי ד', במטרה לחשוב על הצעדים הבאים. ד' ייעץ לתעד את הנעשה ומ' התחיל במלאכה.

שבוע לאחר מכן, בנסיבות תמוהות, מ' קיבל מכתב פיטורין בליווי תלונה במשטרה על כך שהעביר מידע למי שאינו מוסמך לכך. מ' המופתע לא הבין את השתלשלות העניינים ? אך החוקר המשטרתי דווקא ידע לספק את סקרנותו. חוק נתוני תקשורת (2007), אפשר למשטרה לעיין בפלט שיחות הטלפון הנייד של מ' לבקשת מנכ"ל משרדו שהחל לחשוד בפעולותיו של מ'.

התיקון לפקודה מאפשר למשטרה גישה למאגרי נתונים שעד כה היו נגישים רק באמצעות צו שופט. בהעדר חקיקה אחרת להגנה על חושפי שחיתויות, מצא עצמו מ' מחוסר עבודה ועסוק בניסיון לסגור תיק חקירה פלילי. המסר למ' וחבריו היה ברור. היו זהירים במעשיכם ובמיוחד באלה העלולים להתפרש כחשיפה של שחיתות. האח הגדול כבר מתבונן.

בדיוני? כמעט. בשנת 2007 קדמה הכנסת מספר חוקים והצעות חוק בעלות משמעויות רחבות, שלא עלו לדיון ציבורי מספק והיא ממשיכה במלאכה שתכליתה אחת: לסתום לעם את הפה, לעוור אותו ולהחריש את אוזניו. מה שהעם לא יידע ? לא יוכל למחות עליו. וגם אם יהיו כאלה שירצו להביע מחאה, אנחנו כבר נסתום להם את הפה באמצעות תביעות משפטיות על לשון הרע, ונסבך אותם עד כי יאלצו להיאבק על פרנסתם. מי שנאבק על פרנסתו, לא יכול להיאבק על נושאים אחרים.

כמה דוגמאות: בנוסף לחוק נתוני תקשורת מונחת כעת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר תמנע, למשל, אפשרות דיווח על אדם הנחקר במשטרה עד הגשת כתב אישום, ייחשפו מפעילי אתרי אינטרנט לתביעות משפטיות ויחסלו את האנונימיות שברשת, ויחליטו עבור אזרחי ישראל הבוגרים באיזה אתרי אינטרנט מותר או אסור לצפות. לקינוח, אפשר להוסיף עמוד קלון ציבורי של פרסום שמות עברייני תנועה (התקבל) ומין באתרי אינטרנט מיוחדים. מפוחדים? גם אנחנו.

עד כה, יכלה התקשורת לפרסם שמות של חשודים אותם חוקרת המשטרה עוד בטרם הגשת כתב אישום. כך, למשל, מתאפשר דיון ציבורי בחקירות בעלות עניין לציבור כמו חקירתו של שר האוצר הירשזון, הביית ברח' כרמיה או פרשת מרכז ההשקעות. החוק החדש מנסה למנוע דיון זה על ידי הטלת איפול מלא וגורף על עבודת המשטרה, שהיא זרוע ממשלתית. לא במפתיע, חברי הכנסת החתומים על הצעה זו הינם שני חברי כנסת חסרי ניסיון פרלמנטרי ודמוקרטי: שגל ואילטוב מסיעת "ישראל ביתנו".

גם החוק שזכה לכינוי חוק הטוקבקיסטים, גם הוא מבית היוצר של "ישראל ביתנו" ? תכליתו סתימת פיות: על ידי חשיפה של מפעילי אתרי אינטרנט ובלוגים באתרים כמו "תפוז" ו"ישראבלוג",לתביעות משפטיות על לשון הרע, יוכלו בעלי השררה שידם משגת לפתוח בהליך משפטי יקר ולשלם לעורכי דין (כמו חברי הכנסת, למשל), לתבוע למעשה כל אחד, שאיפשר לתוכן לא רצוי להם להתפרסם בתואנה של לשון הרע.

ההתפתחויות האחרונות מאיימות להצעיד את ישראל כמה צעדים בכיוון ההפוך מהיותה דמוקרטיה ליברלית, ולכיוון של מדינה אוטוריטרית עם מאפיינים קלאסיים של מדינה כזו: שלטון מושחת, המפעיל משטרה בעלת סמכויות עיקוב מוגברות אחרי אזרחים, צנזורה עצמית על מחשבות ודעות, חופש ביטוי שהולך ומצטמצם ומשטר שאוסף מידע מביך על אזרחיו – ומי יודע כיצד והיכן ישמש לחיסול תדמיתו וחירותו של מי שיעז להביע דעה לא רצויה. בשקט ולאט, לצד חיסולה העקבי של עצמאות מערכת המשפט, מגביה הממסד את חומותיו ומבצר עצמו בפני ביקורת לגיטימית – שראוי שתשמע: בכלי התקשורת כולם, ברחובות, ובאינטרנט.

חוק נוסף העולה לדיון במושב הנוכחי של הכנסת הינו חוק סינון אתרים, אשר יזמה ש"ס. חוק זה מתכוון להחליט עבור אזרחיה הבוגרים של מדינת ישראל באיזה תכנים יכולים הם לצפות ובאיזה לא, באמצעות תוכנות סינון שיותקנו כברירת מחדל. מי שבכל זאת, יהיה מעוניין לצפות בתכנים שהוגדרו כ"אסורים" על פי החוק (ומי קובע מהו "תוכן אסור"?), יירשם בחברת האינטרנט ויתועד במאגר.

מדוע המדינה מעוניינת במאגר שכזה מלכתחילה? האם הוא ישמש כעדות מפלילה בהליך משפטי? יש לציין כי כבר היום, מי שמעוניין לחסום אתרים מעין אלה, יכול לעשות זאת בעצמו ובדרך מנגנונים הזמינים דרך ספקיות האינטרנט שמטרתם חסימת תכנים בלתי הולמים לגולשים צעירים. הבעיה כאן היא כרסום בפרטיות האזרחים וצבירת מידע שלא לצורך בידי המדינה.

והנה לכם שיא האבסורד, שממחיש את המגמה להפוך את חופש הביטוי לעניין שנדון בבתי משפט: לכלי התקשורת יהיה אסור לדווח על חקירות חשובות וחמורות שמתנהלות בענייני שחיתות ציבורית. אבל למדינה מותר לפרסם על עמוד קלון ציבורי את פרטיהם של עברייני תנועה, ולפי הצעה אחרת ? גם עברייני מין.

אין אנו באים לסנגר על מי שחטא והפר את החוק והורשע. אבל מה עם שיקום? מה עם אותם אנשים שכבר שילמו חובם לחברה? מי ימנע מאזרחים לקחת את החוק לידיים ולעשות צדק אלים בדיעבד במי שפגע ביקיריהם? אם התשובה המיידית שלכם הייתה "משטרת ישראל", תחשבו בשנית. בכיריה כבר הודו ממזמן, שאין ביכולתם לאכוף את החוק. כך שבפועל, המשטרה, בעיקר, עסוקה בלהגן על השלטון.

רבים מתרעמים כשאנו מעזים להשוות את מצב החופש בישראל לזה שבאיראן. אבל לצערנו, המקום להשוואה הולך וגדל. אמנם כאן עוד לא סוגרים עיתונים (בעברית. בערבית עיתונים נסגרים חדשות לבקרים), ולשם השוואה מאז 2005 אחמדיניג'אד סגר לצמיתות יותר מ-100 עיתונים וביטאונים באיראן, אבל דווקא בניהול האינטרנט ניתן לראות קווי דמיון. חברות האינטרנט באיראן כפופות לתקנות ממשלתיות המחייבות אותן, בין השאר, לחסום אתרים לא רצויים (על בסיס רשימה המסופקת על ידי הממשלה) ולספק כתובות IP לסוכנויות הממשלה במקרה הצורך. הממשלה אך הקימה ועדה מיוחדת לעניין אישור אתרי אינטרנט המותרים לצפייה.

חוק "פשעי מחשב" שאושר ב 2005 קובע שלממשלה יש זכות למנוע פשעי מחשב כגון פונוגרפיה או שימוש פוליטי בלתי נאות. מייד אחר מכן הגבילה הממשלה את השימוש באתרי וידאו כמו YouTube, בתוכנות טלפוניה כמו Skype, וב"עיתונים חתרניים" כמו ה-New York Times. בנוסף חייב החוק את כל מפעילי האתרים והבלוגים להירשם בשמם המלא על מנת לאפשר מעקב אחר פעילות אחר האינטרנט ותוכנם.

ההתפתחויות האחרונות מאיימות להצעיד את ישראל כמה צעדים בכיוון ההפוך מהיותה דמוקרטיה ליברלית, ולכיוון של מדינה אוטוריטרית עם מאפיינים קלאסיים של מדינה כזו: שלטון מושחת, המפעיל משטרה בעלת סמכויות עיקוב מוגברות אחרי אזרחים, צנזורה עצמית על מחשבות ודעות, חופש ביטוי שהולך ומצטמצם ומשטר שאוסף מידע מביך על אזרחיו – ומי יודע כיצד והיכן ישמש לחיסול תדמיתו וחירותו של מי שיעז להביע דעה לא רצויה. בשקט ולאט, לצד חיסולה העקבי של עצמאות מערכת המשפט, מגביה הממסד את חומותיו ומבצר עצמו בפני ביקורת לגיטימית – שראוי שתשמע: בכלי התקשורת כולם, ברחובות, ובאינטרנט.

זוהי קריאה אחרונה לנוסעים. קריאה להתעורר, לזעוק, לצאת לרחובות וללחוץ על נבחרי העם שלא לתמוך בהצעות המסוכנות הללו. התחנה הבאה ? ישראליסטן.

ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון

עם התקדש יום הכיפורים, אולי יש טעם שראש ממשלתנו אהוד אולמרט, הנאחז בכסאו כאדם טובע הנאחז בקרש, יבקש מחילה על חטאיו בשנה החולפת ויש רבים המייחלים לה. ואלה עשרת "הסליחות המומלצות" של אולמרט:

1. ממשפחות החטופים ? בשולחן ראש השנה של משפחות גולדווסר, רגב ושליט היו חסרים שלושה אנשים. שלושה לוחמים של צה"ל ? נחטפו בידי תנועות טרור, כאשר כל עוצמתה וכוחה של מדינת ישראל כשלה מלהחזירם הביתה. החלטות נבונות של הממונה העליון של הפעלת הכוח היו יכולות להשיב אותם הביתה.

2. מתושבי הצפון ? אולמרט יצא למלחמה להשיב את החטופים, ביודעו שתושבי הצפון יאלצו לרדת למקלטים. הרשויות כשלו מלסייע להם: מקלטים לא מוכנים והיערכות ענייה הפילה עליהם מלבד האימה, גם חרפת נזקקים. אך מי שצריכה להתבייש היא דווקא המדינה והעומד בראשה, שהפקירו את השטח לעמותות וגורמי ממון פרטיים.

3. מהיועץ לביטחון לאומי ? לרשות אולמרט עומד יועץ לביטחון לאומי, אשר היה אמור לספק לו עצה ברת דעת. אך אולמרט העדיף לסבך את צה"ל במלחמה מיותרת. במקום להקשיב בכל צעד ושעל למי שאמון על הביטחון הלאומי, שאולי היה מוצא פתרון יעיל – העדיף אולמרט את דעת הרמטכ"ל מחיל האוויר. לפני כשבועיים, הודיע היועץ מזרחי על התפטרותו לאחר שנה וחצי בלבד. איש אינו מאשימו.

4. מהפצועים והמשפחות השכולות ? לו היה טורח ראש הממשלה להקשיב ליועץ, 156 חיילי צה"ל ואזרחים היו היום בחיים. חוסר החלטיות, בלבול ויוהרה של שרי המלחמה, גרמו למבוכה ושיתוק בכל שדרת הפיקוד. הציונים לשבח והאותות שהוענקו לפני שבועיים ללוחמים הפשוטים, העידו יותר מכל שהגנרלים והקברניטים הם אלה שכשלו. אבל בעוד ששני האחרים, הרמטכ"ל ושר הביטחון, הודו בכשלונם וזזו הצדה ? אולמרט ממשיך לטעון כי פעל היטב.

5. מהציבור הרחב ? תנועת המחאה הציבורית שקמה כאן בחודשים שלאחר מכן, דיברה ברורות. עצרת של 30 אלף איש דרשה בקול צלול: להקים וועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה, שתחקור את המלחמה. אך אולמרט העדיף להתעלם מהקריאה, ולהקים "וועדת בדיקה".

6. מחברי וועדת וינוגרד ? רבים אינם זוכרים, אבל אולמרט הוא זה שיזם את וועדת ה"בדיקה" הממשלתית, והתקשה למנות בתחילה את חבריה (מי זוכר את ועדת אדמוני?). אולמרט ניסה לגבש וועדה חלבית, שלא תסיק מסקנות אישיות נגדו. אך חברי וועדת וינוגרד הפתיעו, ולשמחתנו, קם הגולם על היוצר. אלא שהיוצר, העדיף לתקוף את חברי הוועדה משגילה שהמסקנות, לא לרוחו.

7. מירון זליכה ? אותה שיטה של הלבנת פני מתנגדים ברבים ומעל דפי העיתונים, שימשה אותו גם נגד החשב הכללי. ירון זליכה, מינוי של נתניהו במקור, החליט ובצדק, שיש לסגור את הברז, להפסיק את בזבוז כספי הציבור ואת חלוקת הנכסים למקורבים. אולמרט, אותו אולמרט החשוד באי סדרים לטובת מקורבים במרכז ההשקעות ומכירת בנק לאומי, לא אהב את זה. וכך, הוחלט ? לסלק את זליכה מהדרך.

8. ממבקר המדינה ? מיכה לינדנשטראוס הוא אדם ראוי לא פחות מזליכה. בא השופט המחוזי הנמרץ בדימוס, והעיר את מוסד ביקורת המדינה מתרדמתו. אך בינו ובין אולמרט התלקחה מלחמת עולם מתוקשרת, שהגיעה עד הגשת תלונות במשטרה. ראש ממשלה חצוף פחות, היה מרכין ראשו בפני המבקר ומנהל את מלחמותיו בשקט, ולו כדי לא לפגוע בעיקרון הממלכתיות, הפרדת הרשויות, וכבוד מוסד המבקר.

9. מחני סופר ? ממלכתיות אומנם היא ממנו והלאה, אבל לא סממני מלכות. אולמרט מתנייד לכל מקום בשיירה של כלי רכב הנוסעים במהירות אימים, ושצופריה מייללים: "סורו מהדרך, נתינים! כרכרת המלך אולמרט הראשון עוברת!?.

אך לפני כחודש, גבתה ההשתוללות המוטורית הזו קורבן: חני סופר, ילדה בת עשר, נפגעה מאחד מכלי-הרכב המלווים. למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה בתולדות המדינה, ששיירת ראש הממשלה פוגעת בהולך רגל. אם חלילה יצחק רבין או מנחם בגין היו מעורבים באירוע שכזה, סביר להניח שהיו מורים מיד לשיירה לנסוע לחדר המיון. אולמרט המשיך בדרכו, והסתפק בשיחת טלפון.

10. ושוב…מהציבור הרחב ? בראיון לאחר בחירתו, הבטיח המלך אולמרט הראשון שישראל תהפוך להיות "מדינה שכיף לחיות בה". עם ממשלה אטומה הגוזרת גזירות על הפריפריה, פשע משתולל ברחובות, תאונות דרכים, אובדן דרך וסולידריות חברתית – ישראל מודל תשס"ח היא מדינה שכיף לחיות בה. כמובן בהנחה ששמכם הוא אהוד אולמרט.

בין סרבנות של חיילי צה"ל לקיים פקודות בעקבות הוראת רבנים, בין תאונות דרכים קטלניות ובין מקרי רצח כתוצאה מאלימות חסרת פשר עובר קו דק, אדום כשני: אובדן הסמכות. היחיד שדוחה מעליו את סמכותה של החברה, ויורק בפניה. הקריאה שאולי מבטאת זאת יותר מכל ונשמעת יותר ויותר: ?למה מי הוא??, שלוש מילים מזלזלות, המבטלות לחלוטין את הזולת ונשמעות גם כלפי מי שאמורים לייצג את סמכותה של החברה בפני היחיד: מפקדי צבא, שוטרים במדים, מורים ורופאים.

אותן שלוש מילים מזלזלות צמחו על קרקע פורייה בעשור האחרון ומחצה, שהורוותה על ידי שלושה גורמים: שחיתות שלטונית, ליברליזם יתר והיעדר שלטון חוק.

על שחיתות שלטונית אין צורך להכביר במילים. על כס ראש הממשלה יושב בימים אלה אדם הנחשד בפלילים והפרת אמונים לציבור בעת שכיהן כשר. אך חבר מרעיו אינם טובים ממנו, נזכיר אך אחדים לאורך השנים: אריה דרעי, צחי הנגבי, יצחק מרדכי, משה קצב ובל נשכח את ראש הממשלה הקודם ובניו, שאחד מהם צפוי בקרוב לרצות עונש מאסר בעקבות מעשים דומים, וגם הוא, כיהן כחבר כנסת רב עוצמה הבוחש בקלחת.

מר ישראלי נושא עיניו מעלה, ורואה את נבחרי הצבור, את מנהיגיו ? מי שאמורים להיות מופת ודוגמה ליושרה ללא רבב, מציגים את ההיפך הגמור: חוטפים, בולסים ו"עושים לביתם", תוך שהם חומסים נכסי צבור ותוך הפרה מוחלטת של האמון שהעניקו להם בוחריהם. כמו בשורה ההיא מתוך "מעשנים ביחד" של להקת "תיסלם" ? אם להם מותר אז למה, למה לי אסור?

הגורם השני להתפוררות החברתית, ליברלזציית היתר, נבנה בעצמו משלוש מגמות הנארגות אחת לתוך השנייה. כניסתו של ערוץ 2 לחיינו בתחילת שנות התשעים והפרסום המסחרי בטלוויזיה, הציבו את האדם הצורך, ה"הומו-קונסומוס? אם תרצו, בראש סולם הערכים. עליכם לייצר יותר כסף על מנת לצרוך יותר מוצרים שאין לכם צורך בהם. אלה הגבירו את התחרותיות במשק לכדי דריכה על גופות – ויחד עם הפרטה חסרת רסן בימי נתניהו, שהעבירה נכסי צבור לידיים פרטיות בקצב מסחרר, המרחק לאובדן הסולידריות והאחריות החברתית היה קצר.

לכל פעולה יש תגובת נגד, וכאשר הפרט נתלש מהחברה והניכור משתלט עליו, הוא מחפש משמעות בקרב מסגרות זהות ישנות. וכך, התחזקה החלוקה לשבטים בחברה הישראלית, המשוסעת גם כך. קריעה זו לגזרים ביחד עם פרטים, שלא הצליחו לעלות על רכבת הקפיטליזם הדוהרת אלא נדרסו על ידה, הולידה תופעות מכוערות כמו ההשתמטות משירות צבאי בכל השבטים (איש איש ומניעיו) והסרבנות מימין ומשמאל.

אך הסמכות של מדינת ישראל כמכשיר חברתי יעיל של עם ישראל, עומדת להתפורר סופית עם קריסתו של שלטון החוק. כבר לפני שנתיים, הודה פרקליט המדינה ערן שנדר, כי המדינה כשלה מלספק ביטחון אישי לאזרחים. דברים דומים השמיע לאחרונה מפקד מחוז תל-אביב הפורש ניצב דוד צור, שהודה שהמשטרה לא מסוגלת להשתלט אפילו על בריוני רחוב, קל וחומר לפענח עבירות "סבוכות" יותר כמו עבירות רכוש. על טיפול יעיל ומרתיע בברוני העולם התחתון אין בכלל מה לדבר. אלה עושים במדינה ובחברה, כבתוך שלהם.

אנחנו צריכים להביא לאור הזרקורים את הגיבורים האמיתיים: את הנותנים בסתר, את הלוחמים אמיצי הלב, את הפעילים החברתיים ? ההוא שהקים עמותה, הפעילה ההיא שעובדת עם נוער בסיכון, הלוחם שאיבד את רגלו בפעילות מבצעית וכעת נלחם על שיקומו. אלה צריכים להיות הגיבורים שלנו.

אובדן ההרתעה הזה, הידיעה הזו בתודעתם של האזרחים שמורא החוק הוא דבר לא קיים, מביאה אנשים נורמטיביים שבנסיבות אחרות בהן נוכחותו של החוק הייתה מרתיעה אותם, לעשות מעשים שלא יעשו. כך יש לנו קטטות בכבישים, אזרחים ששולפים אקדח על שוטרים, רופאים שמוכים בחדר המיון בבואם להציל חיים ונהגי משאיות שנוטלים אותם בשעה שהיו אמורים לשבת מאחורי סורג ובריח ולא מאחורי ההגה.

אפשר לספוק כפיים, לקטר ולקונן. אומנם אנחנו קרובים אל פי תהום, שלאחריו לא נוכל לקיים יותר חיי חברה סדירים, אבל גם יש תרופות, יש תקווה, והמצב אינו בלתי הפיך.

המלחמה האחרונה בלבנון הוציאה מאיתנו את המיטב כחברה, ויעידו על כך אותות ההצטיינות והציונים לשבח הרבים שחולקו ללוחמים במערכה. גם אם הקברניטים הפגינו שלומיאליות בניהולה, הרי העורף שספג בגבורה, העמותות שנחלצו לטובת הנזקקים וכמובן, החיילים הפשוטים, הוכיחו כולם שהחברה הישראלית מסוגלת לרבות. אך נשאלת השאלה: מדוע יש צורך באיום חיצוני על מנת להפריח את שממת האחריות החברתית? מדוע אי אפשר לנהוג כך גם בימי שגרה?

לכל אחד מהגורמים שהצגתי יש מענה. ראשית, יש להחזיר את האמון בשלטון החוק, לשקם את ההרתעה ולמגר את השחיתות השלטונית. כפי שכבר ציינתי בעבר, על אף כוונותיו הטובות של המפכ"ל הנוכחי, המשטרה היא גוף חולה ומסואב מכדי למלא את המשימה הזו. צו השעה הוא הקמתה של רשות סטטורית שתפקידה הוא חקירת פשעים ובעלת סמכות שיטור אוניברסלית, לצד מדיניות יד קשה של "אפס סובלנות", כמו זו שהובילו (בהצלחה) ראש העיר ג'וליאני והמפקח הכללי של משטרת ניו יורק הווארד ספיר בשנות התשעים של המאה העשרים.

אותה רשות לחקירת פשעים, בעלת סמכויות נרחבות לחקור ולהביא לדין נבחרי ציבור שסרחו והחייבת מענה לציבור שולחיה בלבד, תרתיע ותחזיר לדרך הישר את אלה שהשררה העבירה אותם על מוסריותם.

לאחר שיקום ההרתעה, נצטרך לאחות את הקרעים ולהפריח מחדש את הסולידריות החברתית, את האחריות לאחר. זאת ניתן לעשות באמצעות מכשירים חברתיים כמו תנועות הנוער ? אבל גם באמצעות עידוד ממשלתי להתנדבות מחד והטלת עונשים כבדים על פגיעה במשרתי ציבור מאידך.

גם אנו, בתקשורת, חייבים להכות על חטא ולרומם גיבורי תרבות מסוג אחר. לא הגיגיהן של דוגמניות בנות עשרה ריקות מדעת, ולא שאיפותיהם של שחקנים/זמרים שהעדיפו להשתמט משירות צבאי או לאומי על מנת לקדם את הקריירה שלהם. אנחנו צריכים להביא לאור הזרקורים את הגיבורים האמיתיים: את הנותנים בסתר, את הלוחמים אמיצי הלב, את הפעילים החברתיים ? ההוא שהקים עמותה, הפעילה ההיא שעובדת עם נוער בסיכון, הלוחם שאיבד את רגלו בפעילות מבצעית וכעת נלחם על שיקומו. אלה צריכים להיות הגיבורים שלנו.

במקום לשאול "למה מי הוא??, עלינו לשאול "למה מי אנחנו?? – ומי אנחנו רוצים להיות, כחברה.