אין לו ליום תשעה באב יחסי ציבור טובים. בעוד שמועדי ישראל האחרים זוכים להתייחסות רבה, ואף יהודים הרחוקים משמירת מצוות על פי כללי ההלכה מציינים אותם במידה כזו או אחרת, תשעה באב זוכה להזנחה ציבורית ניכרת. סקר של "מרכז גוטמן" על שמירת הדת והמסורת גילה ש-‏90% מאזרחי ישראל היהודים משתתפים בסדר פסח מסורתי, 71% מדליקים נרות בחנוכה, ואף את חג הפורים חוגגים 53% מהיהודים המתגוררים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים ? גדול בוודאי עוד בהרבה.

אך כמה אנשים צמים בתשעה באב? ואיזה אחוז מכלל האוכלוסייה מציינים אותו בדרך כזו או אחרת? שאלות אלה הסקר כלל לא התיימר לבדוק. איתרע מזלו של תשעה באב והוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ הגדולה, וכך אפילו מוסדות החינוך ? המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם ? חגים מעליו ולא טורחים להתעכב וללמד על משמעותו.

ובכלל, למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר? האם אין לנו מלוא החופן בעיות אזוריות ועולמיות שעלינו להיתפס באובססיביות עיקשת דווקא לגחמה הדתית של זיקה למקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור חיש מהר את תשעת הימים מבלי להרגיש ולהתרגש. וכך רק מעטים קשורים היום להוויית בית המקדש של פעם.

גם ההתעקשות לאכוף את חוק סגירת בתי הקפה והמסעדות בליל תשעה באב אינה מקרבת כמעט איש אל תכני היום הזה. הניסיונות הללו אמנם מובנים בפשטותם ? מי שאינו מסוגל להתאפק ערב אחד בשנה, ומתעקש לענג בפומבי המון אדם בפאבים ובמסעדות דווקא בליל תשעה באב, רומס ברגל גסה רגשות של ציבור גדול. אך האדישות למשמעותו של יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן הארץ, עלולה להתפתח לניכור של ממש מצד מי שאינם מבינים את משמעותו.

הצטברות של משמעויות אקטואליות

ההתעלמות מתשעה באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, שתוהים בינם לבין עצמם מה להם כמי שחיים כיום במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש שאירע לפני 1936 שנים. "איזה מין יחס למדינה מבטאים אנשים שיושבים ביום הזה על הרצפה ומורידים את נעליהם, כאילו החורבן והגלות עדיין בעיצומם?", הם שואלים.

מקור הכשל הוא כנראה באובדן הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו. המנטליות הישראלית חיה את ההווה. אחת התכונות הדומיננטיות שלנו היא שאנחנו חסרי סבלנות, הרוצים תוצאות מיידיות. וממילא הוויית המקדש המרוחקת כל כך נתפשת כביזארית וארכאית. וכבר אמר מי שאמר כי "להיות יהודי מבוסס על זיכרון, ולהיות ישראלי מבוסס על שכחה". ההיסטוריה פורחת מראשיהם של האנשים.

מאז קום המדינה נחשב תשעה באב למועד היהודי האנכרוניסטי ביותר בלוח השנה ? כזה שישראלי חילוני לא חש בדרך כלל זיקה אליו, וייתכן שגם ישראלים דתיים רבים קיימוהו רק כמצוות אנשים מלומדה. והנה מקבל היום הזה משמעויות אקטואליות חדשות עבור תושבי ישראל.

תחושת החורבן השוררת בימים אלה בארץ נובעת מהצטברות של אירועים המתרחשים בו-זמנית: האיום הביטחוני המתמשך שהחריף בצפון ערב צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של מנהגי אבלות על חורבן הבית, איומי ההשמדה של איראן לצד התחמשותה הגרעינית, בידוד מדיני גובר והולך (שאותו מסמלים החלטות האו"ם וגינויים באמצעי התקשורת הזרים על המתחולל בדרום לבנון) וסכנת חורבן מבית בין הגורמים הפנים-ישראלים ביחסי יהודים מול ערבים בתגובה למלחמה עם חיזבאללה.

המטפורה של "סיר נפוח ופניו מפנה צפונה" והמשכה "מצפון תפתח הרעה" נקראת בבתי הכנסת בשבת האחרונה. המקור בירמיהו פרק א', הנצמד לפרשת פנחס, חל רק כשזאת יוצאת בשבת של בין המצרים ? ולמרבה הפלא, זה מה שקרה השנה ב-15 ביולי.

הנביא ירמיהו התכוון בזמנו לבבלים ולכניסה הצפונית לעיר דוד, שדרכה אפשר היה לחדור לירושלים של אז, בהעדר ההגנה הטבעית של נחל קדרון. מטבע הלשון, מתאים מאוד לחיזבאללה, אויב שבא מהצפון שנטשנו, במטרה מוצהרת להרוס את ארצנו ולהשמיד אותנו.

פרשת "ואתחנן" מרגשת אף היא בעיתוי קריאתה. הפרשה נקראת תמיד לאחר צום תשעה באב, שהוא יום האבל החמור בלוח העברי. בקריאתה יש משום פרימת העצב הגדול, ואחריה נקראת ההפטרה מישעיהו פרק מ', "נחמו נחמו עמי".

אלמלא אובדן הריבונות והחירות

מהי אפוא משמעותו האמיתית של תשעה באב בזמננו? והאם יש מקום להציב חלופה לא-דתית לתשעה באב? המוקד של סיפור תשעה באב צריך להתרכז באובדן הריבונות והחירות היהודית, ובעיקר תחילתה של תקופת הגלות הארוכה של העם היהודי. שכן אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, סבלנו, נרדפנו, נשרפנו חיים, דוכאנו ונרצחנו; אלמלא הגלות הזאת, שבאה בעקבות חורבן בית המקדש, ההיסטוריה שלנו כעם ישראלי יכולה היתה להיות שונה לחלוטין.

היה זה חיים ארלוזורוב, מהבולטים במנהיגי תנועת הפועלים, שכתב כי "תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו". ברל כצנלסון הדגיש כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו. (…) לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו. (…) יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול ליצור את 'מגילת האש'."

אמנם נכון שכל מה שהציוני היה יכול לייחל לו ? מדינה יהודית דמוקרטית, עצמאית וריבונית, שיבת ציון וחוק השבות, צבא חזק, ממסד אקדמי ומדעי מפואר ומדינה מערבית ? כבר קיים. אולם, הגלות לא ממש הסתיימה. שכן הגלות אינה נפתרת על ידי עצמאות מדינית בלבד. כי תיתכן גלות גם בשעה של עצמאות מדינית. הגלות ? בעומקה ובמהותה ? הינה גלותו של הפרט או של השבט: מעצמו, ממהותו, ממצבו הרוחני הנכון, מטבעו, מהקשריו.

מועד להגדרה עצמית מחודשת

המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני במלחמת אזרחים. רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות של חילונים להעמיד במרכזו של תשעה באב את החשש ממלחמת אחים. מכאן נולדו כל המפגשים הפומביים בין חילונים לדתיים בימים אלה.

ישראל של שנות האלפיים שקועה עד צוואר במחלוקות קוטביות, המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. תשעה באב הוא מועד ראוי הן להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור השאלה כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי בשלמותו, ובאילו מנגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי שלא ניקלע שוב למצבי משבר, כמו: רצח ראש הממשלה יצחק רבין או רצח ד"ר יעקב דה-האן.

פורסם לראשונה במדור "דעות" של אתר אומדיה

"היינו בורחים החוצה מהגטו בתוך פחים של זבל ומחפשים לעצמנו אוכל. לפעמים היינו מוצאים חתיכת לחם. היינו הולכים לשוק ומפילים בכוונה את הלחם לתוך כד שמנת, ואז מבקשים סליחה, מוציאים אותו ואוכלים לחם עם שמנת…? כך מתאר משה ליליאן (73) את אחת החוויות שעברו עליו כילד בן עשר בגטו של בודפשט בהונגריה. משה כיום הוא כבר אדם מבוגר, בעל מוסך ותיק, סב לנכדים שמאורעות השואה נמצאים הרחק מאחוריו. הוא אדם אוהב חיים, חייכן ואופטימי שלא אוהב לדבר על המאורעות הקשים שעברו עליו, למרות ששנות נערותו עברו עליו בחלק פעיל בכמה מהמאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית והציונית של המאה הקודמת.
הוא ניצול שואה, היה בין הילדים שניצלו בידי חסיד אומות העולם ראול ולנברג ועלה ארצה לראשונה בספינה שסיפורה סימל את מפעל ההעפלה ואת המאבק לעלות לארץ ישראל ? האונייה "אקסודוס – יציאת אירופה תש'ז".

***

מרדכי-מרקוס ליליין (Lilien) היה נצר למשפחה גדולה מאוד שמוצאה בגליציה. אחד מאחיו היה הצייר הידוע וממייסדי "בצלאל", אפרים-משה ליליין. חלק גדול מהמשפחה היגר משם לארה"ב אך מרקוס השתקע עם אשתו אתל בבודפשט. שם החל לעסוק במסחר, צבר הון ונולדו לו שלושה בנים: אליעזר, ד'זה ויינה. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד, אבל הבנים זכו להשכלה כללית: אליעזר למד בטכניון, דז'ה היה טכנאי שיניים. אליעזר הוא אביו של משה, ושל אחותו הגדולה ממנו, אדית.

ספר לי קצת על ילדותך.
"גרנו בפרבר של בודפשט, הייתי נכד לסבא שהיה די אמיד. הוא מכר קרח טבעי לבתי קפה ומסעדות. בתקופה ההיא לא היו מקררים. היו לנו מחסנים תת-קרקעיים, ארבעים עגלות ושמונים סוסים שאיתם חילקנו את הקרח. סבא נפטר בגיל ארבעים ממחלה. לא הלכתי לחדר, אפילו שאבא שלי מאוד רצה. הלכתי לבית ספר כללי". משה אינו מזכיר זאת, אך הוא היה תלמיד מצטיין, שאף זכה למילגת לימודים. בשנת 1939 התחילו הסנקציות. משה גורש מבית הספר. ?הגרמנים איימו על ההונגרים והכריחו אותם לשתף פעולה. יהודים לא הורשו להיכנס למקומות ציבוריים כמו בתי קפה ותאטרון. לאט לאט נישלו אותם ממקצועות מסויימים. לא נתנו לנו להמשיך לעבוד. לקחו לנו את כל הרכוש" הוא מספר.
בית המשפחה הגדול והמרווח שברובע נוגאטי סומן במגן דוד צהוב לציין כי שם גרו יהודים ומאוחר יותר הוחרם. אז גם התחילו האקציות.

"באחת האקציות הראשונות (האקציות החלו עוד לפני הפלישה הגרמנית) אספו את היהודים מהבתים ורצו לשלוח אותם לאושוויץ. אני ואחותי אדית היינו כבר בשורה. אדולף אייכמן הגיע לפקח על גירוש היהודים. אמא שלי קיבלה ממנו סטירה אחרי שסירבה להוריד את טבעת הנישואין שלה כשאספו את הרכוש. הבנו שלא יצא מזה שום דבר טוב וניצלנו רגע של מהומה, שהשוטרים לא שמו לב ואני ואחותי ברחנו. הורדנו במהירות את הטלאי הצהוב וברחנו אל בית סבתא".
בשנת 1943 המשפחה נאלצה לעבור לבית קטן שבגטו היהודי בעיר ואביו של משה המשיך להתפרנס בדוחק כמוביל עם עגלה ושני סוסים שנותרו כשארית מהעסק שהוחרם. באותה שנה פלשו הגרמנים להונגריה.

מה קרה כשנכנסו הגרמנים?
"את כל גילאי 17-18 לקחו לעבודות כפייה. את אבא שלי ואת דוד דז'ה לקחו למחנה בור ביוגוסלביה שמה עבדו בכריית נחושת. את דוד ינה למחנה עבודה באוסטריה. ד'זה ניסה לברוח עם עוד שלושה עשר יהודים מהמחנה, הגרמנים תפסו אותם ותלו אותם לעייני כולם. כשאבא שלי ראה איך תולים את אחיו, הוא החליט לברוח בעצמו למחרת. הוא התחבא ברכבת משא שהובילה נחושת החוצה, קפץ ממנה וברח לכפרים היוגוסלביים שם הסתירו אותו המקומיים. אחר כך הוא הצטרף לפרטיזנים של טיטו ונלחם נגד הגרמנים באזור צרנה גורה (מונטנגרו של היום, על גבול אלבניה, נ"ל). אבא שלי התעסק בחבלה ונפצע. הפרטיזנים הביאו אותו לבריטים, שהעבירו אותו לבית חולים בברי באיטליה. ומשם הוא חזר להונגריה בתום המלחמה.?

אמו של משה, חווה, הסתתרה מחוץ לגטו והצליחה בעצמה לברוח משורת המוות. הרבה לא ידוע על הקורות אותה במלחמה. משה ואחותו אדית, בני 11 ו 13, הסתתרו אצל סבתם אתל ליליין, שהתחזתה לנוצריה ואת נכדיה הסתירה במרתף שנבנה להגן עליהם גם מפני ההפצצות של בנות הברית. כשהחל הגירוש הגדול של יהודי הונגריה ב-1944 הצליחו השניים להגיע ל"בתים השבדיים" ? בתי מחסה ליהודים שהופעלו על ידי ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שפרש את חסינותו הדיפלומטית עליהם. משה ואדית הסתתרו במשך מספר חודשים במקום, הם חלו וסבלו מתת תזונה: "היינו צריכים להתחבא כל היום בשקט. קצת למדנו, קצת שמענו הרצאות של מורים, עד שהרוסים כבשו את בודפשט ב-1945?.

***
ומה עשיתם אחרי המלחמה?
"בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה. שם היינו יותר משנה. סטריט היה בית הבראה של הגרמנים, ואונר"א החזיק שם את הפליטים והם דאגו לנו". בתקופה זו, השתפרה בריאותו של משה שהיה בסך הכל מעט לפני גיל מצוות.
"הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס' ?.

"אקסודוס" או "יציאת אירופה תש'ז 1947" נקראה במקור "פרזידנט וורפילד" והייתה ספינת טיולי נהרות שחצתה את האוקיאנוס פעמיים, לפני שנקנתה בידי אנשי ה"הגנה" לשמש כאוניית מעפילים. על סיפונה היו 4500 איש, שארית הפליטה שנאספו בידי אנשי מחלקת עלייה ב' מכל רחבי אירופה. ביניהם היו גם אדית ורוברט (לימים משה ? שמו הנוכחי הוענק לו על האונייה) ליליין. הבריטים, ששמעו על התוכניות, הפעילו לחץ על ממשלת צרפת לא לאפשר את הפלגתה של "אקסודוס".
מה קרה כשעליתם לאונייה?
"האונייה יצאה מפורט דה בוק, בעצם מסט. הצרפתים, תחת הלחץ של הבריטים, לא נתנו לאונייה נתב שיוציא אותה מהנמל. הקפטן, אייק אהרונוביץ' והמפקד מה"הגנה" יוסי הראל, החליטו לקחת סיכון ולצאת. הם עלו על שרטון, אבל הצליחו בסוף להשתחרר. באופק כבר חיכתה לנו משחתת בריטית שליוותה את האונייה כל הדרך.?

מה אתם, הילדים, עשיתם?
"היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה. התוכנית המקורית הייתה שננחת בחופי יבנה. אבל ליד כרתים, התחילו האוניות הבריטיות להתקרב. הם צעקו לנו ברמקולים שניכנע. הקפטן אייק החליט שהוא משנה כיוון דרומה, למצריים. המשחתות הבריטיות רדפו אחרינו והתחילו להכות בדפנות האונייה. ליד אלכסנדריה התפתח קרב. הבריטים התחילו לזרוק חבלים ולנסות לעלות על הספינה. הייתה התנגדות חזקה, זרקנו עליהם כל מה שאפשר. 28 מלחים בריטיים נהרגו. מהצד שלנו נפצעו כמה מהעולים ונהרג אחד המלחים. בסופו של דבר, הבריטים כבשו את האונייה וגררו אותה לחיפה. ואז הנפנו את הדגל ? במקום הדגל הקולומביאני שתחתיו הפלגנו הנפנו את דגל ישראל. בחיפה כבר חיכו לנו הרבה חיילים בריטים. כלניות. הורידו אותנו בכוח מהאונייה וריססו אותנו ב-DDT. חשבנו שנישאר ברציף, אבל העלו אותנו בכוח לשלוש אוניות משא. על כל ספינה 1500 עולים.

הרגשנו חרא. הנה הארץ המובטחת לפניכם, אבל לא תכנסו בה. לקחו אותנו לכיוון קפריסין. שלוש ספינות: ה'אמפייר ריבל', 'אושן ויגור' ו'רונימיד פארק'. שטו במרחק אחת מהשנייה כדי שלא נצליח לשמור על קשר. חשבנו שיקחו אותנו לקפריסין, אבל לפי זמן השייט הבנו שלא נגיע לקפריסין.?

תחושת הבטן של מעפילי "אקסודוס" הייתה נכונה למרות שהבטן עצמה הייתה ריקה. הבריטים שיקרו לעולים שהתארגנו לשעות שייט ספורות בלבד, והשיטו אותם בפועל חזרה לנמל המוצא, בצרפת. הם נכלאו במכלאות על הסיפונים, המזון שהוכן להם היו ביסקוויטים מתולעים שפג תוקפם שנתיים לפני כן. פרצה שביתת רעב והמרי לא פסק ? משה מספר כי כל הזמן חשבו על דרכים איך לחבל באוניות הבריטיות. הספינות זכו לכינוי "אושוויץ צפה".

***

"לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל. במרסיי חיכינו חודשיים, בגלל שהבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. רצו לקחת אותנו למאוריציוס, לגירוש, בגלל שנהרגו כל כך הרבה מלחים בריטיים בכיבוש. היה לחץ בינלאומי ותגובות חריפות בארץ שהגיע לאוזנינו בעקיפין. אחד העולים ניסה לקפוץ למים כדי להעביר מסר לאונייה השנייה, אבל הבריטים אספו אותו. היינו שרים וצועקים בהונגרית כדי שהאנגלים לא יבינו 'לא לרדת! לא לרדת!', כל ספינה שהייתה עוברת, כולנו רצנו לסיפון ושרנו את ה'תקווה' כדי שיבינו שאנחנו יהודים?.

לאחר תקופת המתנה, בה קיבלו אוכל מארגוני הג'וינט היהודי בצרפת, וגם חומר נפץ מוברח בקופסאות DDT, בעקבות הלחץ הבינלאומי הבריטים מסיטים את ספינות הגירוש להפלגה קשה נוספת, דרך מיצרי גיברלטר הפעם לליבק שבגרמניה. משה מספר שבמשך הזמן הזה הטמינו אנשי ה"הגנה" בסיוע הילדים, מטען נפץ בבטן "האמפייר ריבל" עליה שהה. אחרי שבאופן מפתיע המעפילים שעל ה"אמפייר ריבל" ירדו בלי התנגדות לחוף בניגוד לקודמיהם, התעורר חשדם של הבריטים. המטען התגלה והוצא מן האונייה, אך התפוצץ באחת הסדנאות והספיק לגרום נזק כולל פציעה של מספר אנשים. משם הועברו המעפילים למחנה המעצר ברכבות נוסעים עם סורגים על החלונות. אלה גרמו לזכרונות הטריים לצוץ והפאניקה והזעם היו גדולים. ?התחלנו להשתולל ולעשות בלאגן ברכבת. בעטנו ברשתות והן התעופפו על הפסים. לקחו אותנו למחנה אמסטאו, שהיה מחנה מעצר נאצי לשעבר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. שם היינו שישה שבועות. ניסו לשכנע אותנו לנסוע לצרפת, לארצות הברית. אבל אנחנו רצינו רק למקום אחד ? ישראל.?

מעפילי ה"אקסודוס" הלאים שוחררו ממחנה המעצר בשלהי שנת 1946 והגיעו למחנה ויליאם-שטפן, שהיה לפני כן בסיס צוללות גרמני. שם כבר דאגו להם ארגון הג'וינט היהודי ואונר"א.

איך אורגנו החיים במחנה?
"אנשי תנועות הנוער ארגנו הכל. היו לימודים וחינוך מקצועי. הייתה אפשרות לבחור בין נגרות למסגרות ולמכונאות. אני בחרתי מסגרות כי העדפתי יותר ברזל מעץ, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותי למכונאות רכב. המורים היו גרמנים, מאורט גרמניה, וככה נהייתי גראג'ניק" הוא מחייך.

אחרי כמה חודשים הגיעו אשרות העלייה, הסרטיפיקטים, חלקם מזוייפים וחלקם אמת. משה ואדית כבר בני 14 ו-16 עלו לארץ עם האונייה "קדמה", מעט לפני הכרזת קום המדינה, ומאוחר יותר אוחדה משפחתם עם הוריהם ברחובות. משה נותר עם מטען נוסף מהמסע בילדותו מלבד התלאות והזכרונות – עד היום, יש לו אהבה גדולה לים.

רד מעל הדגל השלי

השבוע קיבלתי בצירוף לעיתון היומי שאני קורא שקית ובה שרשרת דגלי ישראל. השרשרת נאה מאוד אך אינני מתכוון לתלות אותה ביום העצמאות על מרפסתי ביתי. הסיבה ? אימרת השרשרת הייתה עטורה כולה בסמליל של בנק הפועלים בצמוד לאיחול: חג עצמאות שמח. תסבירו לי בבקשה: מה עושה הסמליל של הבנק הגדול במדינה על דגל המדינה? דומני שהדבר ממחיש יותר מכל את גודל האסון שבהשתלטות ההון על מדינת ישראל. הדגל בחסות בנק הפועלים ומיד נעבור לברכת נשיא המדינה, בחסות זוגלובק, יצרנית נקניקיות.

יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית?

האבות המייסדים של מדינת ישראל כשהגו את הדגל הלבן עם מגן דוד כחול לא חלמו בחלומותיהם הגרועים ביותר שיום אחד יתגנב לו גם מעויין אדום וימיר את תחושת הלאומיות שלנו, את המהות שלנו כעם, בנאמנות למותג מסחרי. כמה שזכור לי ושבדקתי לאחרונה, שלמה נחמה עוד לא מונה לנשיא המדינה, על אף שהוא מרוויח משכורת גדולה פי עשרות מונים ממנו.
אבי, שעלה ארצה בספינה אקסודוס, סיפר בגאווה איך המדריך שלו התחבא שלושה ימים בארובת ספינת הגירוש הבריטית "אמפייר ריבל" רק כדי לתלות את דגל ישראל עם כניסתה לנמל. הוא בטח לא התחבא שם כדי שאותו הדגל עצמו שנים אחר כך, יהיה חלק ממסע תדמיתי של בנק.

התודעה הלאומית, האתוס הציוני הוחלף בתאווה לכסף. החלילן נחמה וחבר מרעיו שגוזלים את הלחם מכיסנו מחללים בחליל, משליכים כרטיסי כניסה חינם למוזיאונים, מחלקים שרשראות דגלים ועכברי ישראהמלין הולכים בעקבותיהם אל הר הקסמים.

אבי סיפר שיהודי הגטו הובלו בשורה של שלוש מאות איש כאשר רק חייל אחד בראש וחייל אחד בקצה שומרים עליהם. העדר מורכן הראש לא העיז להתקומם כנגד שני מרצחים בלבד שהובילו אותו אל מחנות אושוויץ וגזלו את חירותו להתקיים. במובנים מסויימים מצבם של היהודים היום הרבה יותר גרוע. ניטלה מהם עצמאות חשובה יותר: חירות המחשבה. אוליגרך אחד מלפנים, אוליגרך אחד מאחור, לחץ כלכלי בלתי פוסק ושטיפת מוח מתמדת הם כל מה שקלגסי ההון צריכים כדי לשמר את העדר הישראלי במצב הרצוי להם. יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית? והעצמאות לגהץ כרטיס אשראי בקניון איננה חירות של אמת.

שנת אלפיים ושש למניינם, חמישים ושמונה שנים לתקומת ישראל בעידן המודרני מדינת ישראל מנוהלת בידי שני פרסומאים. הציבור מובל כסומא אחרי שבחר לשלטון במפלגה שהחליטה בבחירות ה"דמוקרטיות" למלא פיה מים ושווקה לציבור כמו שמשווקים יוגורט. התוכנה שהוחלפה במחשב התודעה הציבורית ידעה לעבד את המידע מצויין מאחר וחזונם של אורוול והאקסלי קרם עור וגידים: העדר הולך לאן שמוליכים אותו. אנשים כאחמדינג'אד לא צריכים לאיים עלינו בפצצות אטום כי את השואה המחשבתית הבאנו על עצמנו. כולם רוקדים על סיפון הטיטאניק וסוגדים למעוין אדום, עגל זהב ולבנק שחושב שלהיות ראשון זה מחייב. אבל כמו אלה שברחו מן השורה, יש שמסרבים להיות חלק מהעדר, שמתחבאים בארובה כדי להניף דגל כחול ולבן של עצמאות המנותק מהבנק. אז מר נחמה – רד מעל הדגל שלי!

הזווית האחרת

מה אומרים לכם השמות דנקנר, שטראוס, פישמן, מוזס, תשובה ? הם נשמעים מאוד יומיומיים וצריך לשאול את עצמנו למה.
90% מההון הכלכלי של מדינת ישראל נמצא בידיים של שמונה עשרה משפחות המגלגלות מיליארדים. אם אתם חושבים שבבחירות האחרונות מישהו באמת שאל את דעתכם ? אתם טועים. איש חכם אחד שאינני זוכר את שמו אמר פעם שהפוליטיקה היא רק הקרקס הנודד, המופע הצדדי שמלווה את המשחק האמיתי ? הכלכלה. הבחירות ודעת העם הן רק מראית עין, חותמת גומי לכוחות הנסתרים מאחורי הקלעים המגלגלים את הכסף הגדול בכלכלה. אולמרט נבחר כי אנשים רבי השפעה רצו שהוא ייבחר. אולמרט הוא בחירה טובה עבורם. ידידם הקרוב של דנקנר ופישמן, האיש שחולק את יציע הכבוד עם גאידמאק במשחקים של בית"ר.

הקומיקאי האמריקאי ביל היקס, הדגים יפה את היחסים בין שלטון להון באמריקה. ?אתה נבחר לנשיא, יש לך מדיניות, אתה רוצה לעשות דברים גדולים. ואז מכניסים אותך לחדר שיושבים בו חבורה של אנשים עם חליפות וסיגר בפה והם מקרינים לך סרט. בסרט רואים את רצח קנדי מזווית אחרת. זווית שלא ראית אף פעם. אחרי ההקרנה הם לא אומרים דבר . אתה רק אומר ? טוב, מה אתם רוצים שתהיה המדיניות שלי??

מעניין אם לאולמרט הקרינו את רצח רבין מזווית אחרת. או שלא היה צורך.