לפיד. לא שר החינוך.

אייזיק אסימוב אמר פעם: "אנטי-אינטלקטואליות היא מגמה העושה את דרכה בחיינו הפוליטיים והחברתיים,תחת ההנחה השגויה שדמוקרטיה פירושה ש'הבורות שלי טובה בדיוק כמו הידע שלך' ".

לפיד הוא מייצג מאוד נאמן של המגמה הזו. מנהיגים שקרנים שמעוותים את העובדות לצורכיהם, בהסתמך על זכרונו הקצר של הציבור או לא בקיאים בהן די הצורך כדי לקבל החלטות מושכלות – יש לי מספיק. אני לא צריך עוד אחד כזה.

אני לא מכיר את יאיר לפיד אישית, ולכן אין לי נגדו שום דבר אישי. אני שופט אותו אך ורק על פי ההתבטאויות הפומביות שלו במשך שנים כבעל טור ומגיש תוכנית ראיונות. וגם כאן, האדם מזגזג: הוא מציע להשאיר בחינת בגרות במתמטיקה, אבל בעצמו כתב פעם כמה המקצוע הזה מיותר. זה מעיד על חוסר יושרה.

לגופו של הנאום שנשא: הרעיונות שמציג לפיד, הם לא שלו. הם נשענים ברובם על רעיונות של סר קן רובינסון, שהוא איש מבריק ומומחה חינוך בעל שם עולמי, שתיכף נגיע אליו – יחד עם קצת משמש פופוליסטי של לימודי הליבה, שכבר נטחן עד דק.

לפיד מציע לבטל את רוב בחינות הבגרות. אבל מישהו שאל למה יש 250 ומשהו בחינות בגרות? כי כן, כפי שמציין לפיד – משרד החינוך מאפשר בחינת בגרות, בשייט, במחול ואפילו בתקליטנות – כל ילד ומה שהוא בוחר להתמחות בו. אבל מדוע לבטל את הצורך בבחינה והערכה חיצונית? ממה הוא מפחד? מערכת חינוך שלא מאתגרת אנשים צעירים להתמודד עם לחצים ואתגרים בדמות אתגר, גם אם מלאכותי, של בחינה ולא קובעת מדד אובייקטיבי למצוינות – אלא רק תלמדו מה שאתם אוהבים, זה בסדר ופוצי מוצי – זו מערכת שלא מעודדת מצוינות ולא תייצר אנשים שישאפו ליותר, שירצו להשיג יותר – שהחברה הישראלית תוכל ליהנות מהיכולות יוצאות הדופן שלהם בתחום מסוים, והם עצמם יהיו מאושרים כי הם הגשימו את החלום שלהם.

זו תהיה מערכת שתעודד חפיניקיות ובינוניות, ומערכת שתגרום לכך שלמקצועות מסויימים יהיה יותר משקל לעומת האחרים, כי הם לבגרות ואחרים לא. לזה, אני לא מסכים ולא ארצה שילדיי יחונכו במערכת כזו, כמו שהאדון לפיד רוצה ליצור.

ואם כבר נגענו בכישורים ראויים, יכולות, והצורך לעודד אותם באנשים – אם קן רובינסון היה רץ למשרת שר החינוך – הייתי מצביע לו. הוא דוקטור לחינוך אמנותי, היה ראש מנהל החינוך האמנותי בבריטניה ובעל ניסיון עצום בחינוך ליצירתיות ומצויינות ואיש מאוד חכם בעיניי באופן כללי. אבל לא הוא רץ למשרה של שר החינוך, אלא יאיר לפיד.

איזה הישג בדיוק יכול להציג יאיר לפיד כאיש חינוך? כמישהו שמבין בזה משהו? האיש הרי אפילו לא עמד בעצמו באתגרים הבסיסיים שמציבה מערכת החינוך בפני כל אזרח ישראלי ושמרבית האזרחים בישראל כן עמדו בהם בהצלחה – השגת תעודת בגרות ותואר ראשון. הוא מבקר את מערכת החינוך וההשכלה הנמוכה והגבוהה בישראל, כשהוא עצמו נכשל אפילו באתגרים הבסיסיים ביותר שהיא מציבה? לא כל שכן היה מחנך ומורה בעצמו או שהוא בעל ניסיון חינוכי משמעותי כלשהו! אז מאיפה הוא שואב את עזות המצח להציע את עצמו כשר חינוך?

אני דורש מהמנהיגים שלי מצויינות, ידע, עומק והבנה. אני רוצה אנשים שהוכיחו את עצמם בניהול מערכות גדולות, ביזמות, ביצירתיות, ובהישגים מדעיים, במאבקים חברתיים. אנשים שנלחמו בחיים שלהם להגשמת חלום, לא משנה איזה חלום – והצליחו בזה. אני רוצה מנהיגים טובים. מה יאיר לפיד השיג בחייו ללא קשרים והנחות? האם שמעתם אותו פעם נלחם למען משהו? למען מישהו מלבד עצמו?

חומר למחשבה.

והנה ההרצאה של קן רובינסון מ-TED. תקשיבו, חלק מהדברים ישמעו לכם מאוד מוכרים (אני אישית מאוד אוהב את הסיפור של ג'יליאן לין):

שירי מהפכה: דע את אוייבך

במסגרת גל המחאה ששוטף את הארץ, יש רבים שגדלו בשנות התשעים. באותן השנים בלטה בסצינת הרוק העולמית להקת Rage Against The Machine (זעם נגד המכונה) שהתאפיינה בנגינה קצבית ורועשת עם צליל ייחודי (בגלל הגיטרה של טום מורלו), לצד תמלילים פוליטיים קשים, נוקבים ומלאי זעם.

מילות השירים שלהם הביעו עמדות שמאליות, סוציאליסטיות, עם טינה רבה כנגד אמריקה המתואגדת, השתלטנות התרבותית והדיכוי הממשלתי.

למילים לרוב היה אחראי זק דה לה רוקה, סולן הלהקה שהוא גם פעיל פוליטי בולט בחוגי שמאל.

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

מה הפלא אם כך, שאותם המסרים הקוראים לאחריות ממשלתית, להכרה באדם ויוצאים נגד הניכור הקפטיליסטי, עולים גם עכשיו, במחאה הישראלית הנוכחית – אצל מי שגדלו על ברכי "הורגים בשם ה…".

הרשיתי לעצמי לתרגם לעברית בית ומחצה מתוך "דע את אויבך" (מתוך אלבומם המסחרי הראשון מ-1992). אני חושב שהוא מאוד בעל משמעות לפעילי המחאה הנוכחית – דעו מי הם אויביכם. שתי השורות האחרונות אמנם אינן חלק מהשיר, אלא שיבוש שלי, שלאורך שנים אלה היו המילים שתרגמתי בטעות מתוך אחד הבתים. בכנות, הן דווקא מתחברות למסר הכללי.

מילה נולדה.

לחמו במלחמה, לעזאזל עם הנורמה!

אבדתי סבלנות,

נמאס לי מצייתנות.

מחשבות על מהפכה,

כל כך ברור המראה בשדרה,

מניפים אצבע משולשת לארץ השלשלת.

להיות עם חופשי בארצנו??

מי שמוכר לכם את זה – הוא אויבנו!

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

נמאס מכם, נמאס מכם –

הגיע הזמן לשלם!

דעו את אויביכם!

כן, יודע אני את אויבי,

המורים שלימדו אותי להילחם בי,

פשרה, היענות, הטמעות, כניעה,

בורות, צביעות, אלימות, והעליתא!

כל מי שמונעים ממך חשיבה נקיה –

הם אויביך!

סליחה שמַתִּי

לשופט בדימוס בעז אוקון יש טור משפטי שבועי ב־"ידיעות אחרונות", והשבוע הוא מביא את הסיפור המדהים הבא:

בני זוג שכלו שניים מילדיהם לפני יותר מ־40 שנים. בנם נפטר בגיל שנה ובתם נפטרה בעת לידתה. שניהם נטמנו בבית העלמין הישן בעכו. בשנת 2005 התברר להורים כי לא ניתן לאתר את קברי הילדים המנוחים, והם הגישו תביעה כספית נגד המועצה הדתית עכו, שהיא הממונה הבלעדית על הקבורה, הרישום והתפעול של בית העלמין.

עכשיו מתחיל הקטע ההזוי: המועצה הדתית בקשה לדחות את התביעה בטענה כי האחריות מוטלת על ההורים. כן, כן, אתם קוראים טוב. האחריות מוטלת על ההורים, כיוון שנמנעו מביקור בקברים במשך יותר מ־30 שנה. קשה להאמין שהיה אדם, עובד כלשהו במועצה הדתית הזו, שהחליט להשיב שההורים אשמים. אני לא מסוגל להבין את זה.

השופטת כמובן ביטלה את הטענה המגוחכת של המועצה ופסקה פיצויים לזוג, אבל קברי הילדים אבדו.

דיין הורה להפקיר פצועים? הוא לא הראשון

כולם דיברו השבוע על חשיפת הפרוטוקולים של הממשלה מימי מלחמת יום הכיפורים, כשבייחוד ציינו את ההוראה של משה דיין להפקיר פצועים במידה ולא ניתן לפנותם.

הוראה זו של דיין הזכירה לי הפקרת פצוע קודמת לה: פעולת התגמול בכפר עזון, בשנת 54. את פרטיה המלאים של הפרשה תוכלו למצוא בנקל ברשת, למשל כאן. בתמציתיות, במהלך פעולת תגמול בכפר עזון, על רצח של חקלאי בשדות רעננה, נפצע אחד הלוחמים: יצחק ג'יבלי. כיוון שנשיאתו של ג'יבלי הפצוע האטה את שיבת הלוחמים לגבול הישראלי, דרש ג'יבלי שישאירו אותו בשטח. מפקדי הכח, מאיר הר־ציון ואהרון דוידי, אכן השאירו אותו בשטח, ומאוחר יותר הוא הוחזר בעסקת חילופי שבויים עם ירדן.

קריאה אחרונה לנוסעי אל־על מטהרן

קצת קשה להאמין שעד שנת 79', שנת המהפכה האיראנית, ניהלה מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים חמים וידידותיים עם איראן, שבראשה עמד השאה. הקשרים ההדוקים בין שתי המדינות היו הן צבאיים והן מסחריים, ורק טבעי היה שאל־על, מי שהיתה אז חברת התעופה הלאומית של ישראל, תפעיל קו טיסות ישירות בין טהרן לבין תל־אביב. אני רוצה לספר את סיפורן של ארבע נוסעות מיוחדות, שבמבצע מורכב מאין כמותו הצליחו לעלות על הטיסה האחרונה בקו זה, שהמריאה ממש ערב המהפכה, ב־8 לדצמבר 1978.

טהרן כיעד של אל־על

היחמור הפרסי (נקרא גם יחמור מקראי) הוא חיה מרשימה ואצילית. יחמור הוא למעשה אייל גדול, שני מטרים אורכו, משקלו עשוי להגיע למאה קילוגרמים, והזכר נושא על ראשו קרניים מפוארות.

יחמורים פרסיים חיו פעם ברוב ארצות מזרח הים התיכון, אצלנו חי היחמור הפרסי בחורשי הכרמל והגליל, באזורים שבהם היו מי שתייה זמינים לאורך כל השנה. בשר יחמור אף עלה על שולחנו של שלמה המלך, והוא מוזכר כאחת החיות הטהורות.

כמו שקורה לעיתים קרובות מדי (לצערי), האייל היפהפה בעל הפרווה החומה, המנוקד לבנות בגוו, הפך לחיית ציד מבוקשת. כניסת הנשק החם לאזור הביאה לציד מוגבר של היחמורים, עד כדי הכחדתם לקראת סוף המאה ה־19. החוקרים מעריכים כי הפרט האחרון ניצוד באזורנו בשנת 1922.

חוקרי הטבע האמינו כי היחמור הפרסי נכחד מהעולם, אך ב־1956 התגלה עדר של כ־25 יחמורים ממין זה ביערות בחבל ח'וזסתאן, בדרום־מערב איראן.

סטודנט גרמני גילה עקבות של פרסתנים על גדת הנהר דז. הוא הביא את טביעות הטלפיים לבדיקת הפרופסור שלו, שזיהה אותן כעקבותיו של המין שלכאורה נכחד. כדי להציל מכליה את היחמורים בודדים שנותרו, פנו גורמי שמירת הטבע בגרמניה אל הברון הגרמני פון אופל, בעל מפעל המכוניות אופל וחובב טבע ידוע. פון אופל מימן משלחת של זואולוגים, שיצאה ללכוד את אחרוני היחמורים הפרסיים. שני זוגות נלכדו והועברו לפארק אופל בקרוננברג שבגרמניה. עדר זה הוא המקור לכל היחמורים בעולם כיום.

התגלית המרעישה הגיעה גם לאוזני אנשי המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות (גלגולה הקודם של הרט"ג), ואלו החליטו כי היחמור חייב לשוב אל אדמות ארצנו. ברם, מדינת ישראל הצעירה עמדה בפני אתגרים גדולים יותר מהשבת חיות־בר נכחדות אל הטבע, ונושא החזרת היחמורים קצת נדחק הצדה.

בשנת 1963 הוקמה רשות שמורות הטבע, כשבראשה עמד האלוף במילואים אברהם יפה, שרצה מאוד, להביא את היחמורים ארצה. אבל איך משכנעים את השאה הפרסי לתרום אותם? קצת מזל וקצת תושיה צברית עשו את העבודה: אחיו של השאה, הנסיך עבדול ראזה, חשק מאוד בקרניו האדירות של היעל הנובי, הנפוץ בעיקר בישראל.

בתמורה להיתר ציד של שני יעלים נוביים גדולים וזקנים עבור הנסיך הפרסי (ההיתר ניתן כנראה על ידי מי שהיה אז שר החקלאות, אריאל שרון), שכיהן כראש רשות הטבע האיראנית, הבטיח ראזה לאלוף יפה שני זוגות יחמורים (השמועה אומרת כי בהתחלה הציע הנסיך לאלוף שתי מכוניות מרצדס תמורת ההיתר – אבל יפה דחה את ההצעה). בפברואר 1978, כשהגיע לטהראן כדי להביא ארצה את היחמורים המובטחים, חש יפה בלבו וטס חזרה לישראל, אבל קודם ביקש מתת-אלוף יצחק שגב, נספח צה"ל האחרון בטהרן, לדאוג להבאתם של היחמורים.

בחודשים הבאה צברה ההתנגדות האיסלמית באירן תאוצה. ההפגנות העצומות במימדן הפכו אלימות, הממשלה המתנדנדת הכריזה על ממשל צבאי, ובפריס, חומייני, האייטולה הגולה, מתכנן את שיבתו לאירן כמנצח.

יחמור פרסי. צלם איל ברטוב

בינתיים, בשגרירות הישראלית בטהרן, עובדים סביב השעון. דיפלומטים ואנשי מודיעין עסוקים בהשמדת מסמכים ופינויים של 1700 הישראלים החיים במדינה. יפה מבין כי עסקת היחמורים שלו עם השאה תקרוס ביחד עם הממשלה הרעועה, ויש צורך לפעול במהירות.

כדי לזרז את העניינים, נשלח מייק ואן גריוונברוק, איש רשות שמורות הטבע שהחזיק גם בדרכון הולנדי, כדי לסייע לתת-אלוף שגב. ואן גריוונברוק נחת בטהרן ב־28 בנובמבר, קנה אספקה, ויצא לשמורת היחמורים סמוך לים הכספי, כ־10 שעות נסיעה מהבירה. הוא שב לטהרן כחמישה ימים מאוחר יותר, ב־4 בדצמבר, כשברשותו ארבע יחמורות, אחת מהן בהריון מתקדם.

בנתיים, הנסיך ראזה, שכאמור, כיהן כראש רשות הטבע האירנית, כבר נמלט מהמדינה, ומחליפו היה הוטרינר הממשלתי, אירני ממוצא גרמני – ואנטי־ישראלי מובהק.

מחליפו של ראזה סירב לאשר את יציאתן של היחמורות לישראל. ואן גריוונברוק פנה אל שגריר הולנד באירן וביקש ממנו שיחתום על אישורים כי היחמורים מיועדים להולנד. "מייק, אם זה למען חיות – אני חותם. אם זה לישראל – אני בטוח חותם", אמר השגריר לואן גריוונברוק.

וכך, בטיסה האחרונה של אל־על שיצאה מאיראן לתל-אביב, ביחד עם ערימות של שטיחים וארגזים, הובאו ארבע היחמורות. יפה הנרגש קיבל את פניהן בשדה התעופה, וכבר בחודש הראשון לשהותן בחי־בר כרמל, התרחש הנס של ההמלטה הראשונה.

מקורות:

איילים : שובו של היחמור המקראי / ד"ר אברהם ארבל

חופשיים על הבר / עדי ויינברגר

יחמור פרסי / ויקיפדיה