שש שנים לנביאים אחרונים

פורסם בתאריך 25/10/2010 על ידי ניב ליליאן

בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

זעיר יקום אמריקה

פורסם בתאריך 15/9/2010 על ידי ניב ליליאן

בלבה של סן פרנסיסקו בשתיים לפנות בוקר, אין איש ברחובות. זאת, פרט לשומרי הלילה וחסרי הבית ששואלים אותך אם יש לך דולר בשבילם.

מירון אברמסון כבר כתב כאן על אמריקנה כפי שהיא משתקפת בשירתו של טום ווייטס, אבל אין לך עדות טובה יותר לארצות הברית של תחילת המאה ה-21 מאשר זעיר היקום של אמריקה שנפרס בפניך כשאתה נכנס בשעה שכזו לדיינר שפתוח כל הלילה.

המקום נראה בדיוק כמו שתמיד רואים בכל סרט נוער או סדרת טלוויזיה שמקורה בעולם החדש: ספסלי הישיבה הארוכים עם הריפוד העמום, המנורות שנתלות נמוך ומפיצות אור לבנבן על הבאר המאורך, שלידו כסאות גבוהים, ומאחוריו עמלים אנשי המטבח.

עמוס ומלא כאן. שכניי לבאר היו איש סוהו מעודכן, עם כובע גרב אפנתי, המשקפיים הנכונים וזקנקן עשוי היטב ומדויק. אזניות תחובות באזניו, והוא כולו ממוקד בסרטון שמתנגן על מסך הסלולרי שלו.

בסמוך אלי יושבות שתי נסיכות – נערות עשירות ומפונקות (תיכף תבינו מדוע) שיערן ארוך, תכשיטיהן נוצצים, בגדיהן יקרים ותסרוקתן מוקפדת. הן נאות מאוד, דקות גו, תמירות וכחולות עין שתיהן.

שהייתי שקוע בעיתון הן עברו לשבת באחת מגומחות הספסלים, ואת מקומן תפס זוג צעיר ממעמד הביניים – הוא, עם חולצת פלנל ותסרוקת גלוחה בצדדיה. היא – שמנמונת עם כובע מצחיה ואזניות "בוז" משוכללות שהונחו על הבאר. אולי ניסתה להידמות לשכן המעודכן שמימין. הם מזמינים שניהם כריכי BLT וכוסות מים שקופות מפלסטיק, מלאות בקרח, עוד פריט חובה בכל דיינר אמריקני מוכר.

הו, אלוהיי
הספסלים גם הם גדושים. בקצה, חבורה רועשת של נערי תיכון או קולג' שנכנסו לאכול אחרי בילוי (או שמא זהו הבילוי). אחת מהן לבושה כמו ליידי גאגא – מגפיים, בגד גוף שחור, גרביוני רשת ומעל סוג של צעיף לצאת ידי חובה. הוא אינו מסתיר דבר.

נער קולג' אחד עם הבעה פנים בוהה תמידית בג'ינס, ובחולצת פסים אדום-לבן שתואמת לכובע הצמר שלו. כל מילה שניה שלהם, בתרגום חופשי היא "הו, אלוהיי", ובתרגום קצת יותר מדויק: "או מיי גוד", על אף שלא ניכרת בהם אדיקות כלשהי מלבד מקדש הפופ.

תיירות צעירות עם מזוודות עטורות בסרט אדום, ממתינות כנראה לצאתן לבית הנתיבות, כי הן שאלו אותי לפחות פעמיים מה השעה. מאחוריהן, שני פועלי בניין כתומי קסדה, שנכנסו לאכול משהו לפני תחילתו של יום עבודה.

האנשים שמשרתים אותם, מטגנים כל מה שאפשר לשים על פלטה חמה: לחם טבול בביצה, רצועות בצל בכמויות, ביצי עין, מחבתיות, בשר ונקניק. הנמלים העמלות הם מלצר לבוש שחורים, שהוא צעיר ממושקף שכבר מקריח ושני אנשי מטבח היספאניים.

אחד צעיר, דובר אנגלית, אבל המילים "אל סלוודור" בולטות מחולצת הטי שלו שמתחת לחלוק המטבח הצחור, והמבוגר יותר, שאינו יודע כלל אנגלית, כי הוא קורא לצעיר שאני מבקש ממנו גבינה – אבל שניהם מפטפטים ביניהם בספרדית בקצב רצחני.

היי אמיגווווווו

"היי אמיגו!"

שני אנשים מבוגרים בחליפות יקרות, נעליים מבריקות ומעילי צמר משובחים נכנסים. "היי אמיגו! כמה זמן לוקח להכין כריך רובן?", שואל אחד מהם, עטור שיער שיבה מסורק, בקוצר רוח, טון מתנשא ואדנותיות ברורה. מסתבר ששתי בנותיהם המפונקות עדיין ממתינות לכריכים שלהן, וכנראה הפכו אילמות לבינתיים. גלוח השיער מהמעמד הבינוני עם חולצת הפלנל מחקה בקול רם ובלעג לא מוסתר את האב המגונן – "היי אמיגוווווו, היי אמיגוווווו".

"מזל שנכנסתי", מתגאה הקפיטל. "אם לא הייתי מתערב, הן היו הופכות לשלדים מרוב רעב". בנותיו מזות הרעב לא נראות רע. ההוא מאל סלוודור מתנצל בקול שקט – "המנה שלהן כבר על האש". אבל כנראה שהכל דוחק בשביל העומדים בראש הפירמידה הפיננסית של הכלכלה האמריקנית ובנותיהן, גם בשעות הקטנות של הלילה המתקרב לקיצו.

כולם כאן אוהבים את הבגדים של כולם. התיירות הצעירות אוהבות את התלבושת של נער הקולג' עטור הפסים וממהרות להצטלם איתו, אחת הנסיכות אוהבת את הנעליים של אחת התיירות. החיצוניות היא חזות הכל באמריקנה של 2010.

לאט לאט חלקי העולם הקטן מתפזרים. נערי הקולג' עוזבים, המטוס של התיירות של כבר יוצא. פועלי הבניין גם הם מזמן אינם. הנסיכות שבו לארמון ואילו הזוג שימיו קשים יותר, אורז את שאריות כריך הבייקון, חסה ועגבניה עם הטוגנים לקופסאות חד פעמיות, לקחת הביתה. השמנמונת מסלקת את העגבניה והחסה של בן זוגה מהקופסה. "אתה גם ככה לא תאכל את זה". היא כנראה צודקת.

היכן שזקני השבט הולכים למות

פורסם בתאריך 23/4/2010 על ידי ניב ליליאן

רשימות, יעל מבקרת,עין הדג ועכשיו גם האייל הקורא. אתרי השיח והתרבות הראשונים ברשת העברית בשנתיים האחרונות הולכים אט אט לעולמם.

אז נכון, יש המון בלוגים, יש המון פריחה. אבל כמו שציין כאן דובי, מייסדו של האייל הקורא – אין שיח. וזה עצוב.

האינטרנט העברית התפתחה, גדלה והתבגרה – יש עשרות אלפי בלוגים (אולי מאות אלפי), אבל האתרים הוותיקים, שהיו פעם דגים בודדים בבריכה ריקה, עכשיו הולכים למקום שאליו זקני השבט הולכים למות.

"נביאים אחרונים" הוא חלק מדור המייסדים, או לכל היותר מראשוני דור הביניים, הוא אמנם נבנה על וורדפרס, אבל בגירסה 1.2, כשעוד אף אחד לא ידע כאן מה זה וורדפרס. ירון קידד את הממשק העברי אות אחרי אות, פיסת קוד אחרי רעותה (ואז בא הרטשטיין).

נביאים היה פעם בלוג שיתופי ואתר לביקורת תרבות חברה, עד שחלק מכותביו מצאו לעצמם במות נוספות או אחרות (כותב שורות אלה מחזיק במה נוספת במקביל, מתקוון). זו הצמיחה הטבעית, זו דרכו של העולם ואין להצר על כך.

הייתה תקופה שגם אנחנו שקלנו לסגור את נביאים, אבל אז החלטנו להפוך אותו לבלוג האישי של ירון, בעיקר, עם תרומה מזדמנת שלי (כמו בית המקדש השלישי) מהלך נבון שהותיר את נביאים רלוונטי וחי, אם כי חוטא מעט לייעודו המקורי (אנחנו עדיין כותבים כאן ביקורות ועדיין אוהבי עברית, לא לדאוג). וזה היה צעד נכון לאתר שחפץ חיים בעידן של עשרות אלפי קולות – ולא בודדים.

אבל אפשר עדיין למחות דמעה, ולהיזכר בימים אחרים, תמימים יותר, חלוציים, של הרשת העברית.

לחיי האתרים שכבר לא עמנו.

עוף החול של הבייטים: הסיפור של קומודור

פורסם בתאריך 6/2/2010 על ידי ניב ליליאן

LOAD “*”,8,1

למיליוני אנשים בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הפקודה הזו שמקורה במחשב הקומודור 64, הייתה חלק מההיכרות הראשונה שלהם עם עולם המחשוב האישי ועולם התכנות .

אך לא רבים מכירים מה שניצב מאחורי סמל ה-C והדגל: היסטוריה רבת התהפוכות של חברה חלוצית, שלצד אפל ואטארי, הייתה אחת החברות הראשונות בעולם לייצר מחשבים אישיים – כאלה המיועדים לבית, ולא למשרד.

קומודור ניצלה ממוות עסקי פעמים רבות, והיא נחשבה לסוג של חתול בעולם המחשוב של אז: היו לה כנראה תשע נשמות, והיא תמיד נחתה על הרגליים.

אחד מששים
ג'ק טרמל, נולד תחת השם איידק טרימלסקי ב-1929, בלודז' שבפולין. בגיל עשר היה עד לפלישת הנאצים לעיירת הולדתו, וכיהודים, כל משפחתו נשלחה לאושוויץ. אביו נפל קורבן לניסוי של ד"ר מנגלה ומת, לאחר ש"מלאך המוות" הזריק לגופו דלק.

אך טרמל שרד את מחנות הכפיה ("להיות אחד מ-60 ששרדו לעומת עשרת אלפים שמתו, שום דבר לאחר מכן לא היה קשה בשבילי”, סיפר פעם טרמל) והיגר לארצות הברית. ב-1948, הוא התגייס לצבא האמריקני, שם הוכשר כמתקן מכונות כתיבה.

לאחר ארבע שנים של שירות צבאי, פתח חברה קטנה לתיקון ומכירת מכונות כתיבה, ולאחר מכן עבר לקנדה שם פתח חברה דומה בשנת 1958.

טרמל, שחיפש שם עם הדר צבאי שיתקשר לדרגה גבוהה בחר בשם קומודור (דרגה בכירה מאוד בצי, מקור השם הוא בתואר אצולה צרפתי), לאחר נסיעה עסקית לגרמניה – וכיון שהשמות "ג'נרל" ו"אדמירל", כבר היו תפוסים.

ממחשבונים למחשבים
ב-1962, לאחר הסתבכויות פיננסיות שכמעט והרגו את החברה, פגש טרמל את אירווינג גולד (Gould), שהשקיע 400,000 דולר בחברה תמורת 17% מהמניות ותפקיד יושב הראש. גולד שלח את טרמל בשנים שלאחר מכן להתמחות באסיה בייצור של המצאה חדשה: מחשבוני כיס.

בשנים הבאות קומודור, שעברה לפאלו אלטו בקליפורניה (לימים עמק הסיליקון), שגשגה בעולם בזכות מכירות המחשבונים, עד שנדחקה מהשוק בידי טקסס אינסטרומנטס, ועברה בשנת 1975, להפסד של חמישה מיליון דולר.

אך באותה שנה לוותה קומודור שלושה מיליון דולר כדי לקנות חברת שבבים בשם MOS – מה שהפך אותה מחברה המייצרת מחשבונים, לחברה המייצרת מחשבים.

אחת התעלומות הגדולות של הקומודור 64 הייתה מדוע הציגה המערכת רק 38,911 בייטים פנויים, על אף שהזיכרון המלא היה 64,000 בייטים? התשובה היא שכמעט חצי מנפח הזיכרון נתפס בידי מערכת ההפעלה – קומודור בייסיק 2.0.

"מחשבים להמונים, לא למעמדות העליונים"
לאחד ממהנדסי MOS, צ'אק פאדל, היה רעיון מוזר: מחשב אישי לבית. טרמל נתן לו את החופש לבזבז את הכסף שלא היה, וכך נולד ה-PET: Personal Electronic Transactor, שהוכרז בינואר 1977, והיה ככל הנראה המחשב האישי הראשון בעולם (חודשים Photo by tomislavmedak, CC-BY לפני צאתו של ה-Apple II לשוק).

ה-PET נמכר בחנויות האלקטרוניקה "רדיו שאק", תמורת 595 דולר (באירופה המחיר היה כפול), ועד מהרה הצטברו הזמנות בסך שלושה מיליון דולר – שהצילו את החברה. שוב.

בשנים שלאחר מכן, התמקדה קומודור בשוק הביתי, תחת הסיסמה שטבע טרמל: “מחשבים להמונים, לא למעמדות העליונים". והוציאה ב-1980 את ה-VIC-20, מחשב עם יכולות גרפיקה וצליל מתקדמות לזמנו, שמכר 2.5 מיליון יחידות. קומודור הייתה חברה המחשבים הראשונה שהגיעה למיליארד דולר מכירות.

לידתה של אגדה
בתערוכת CES בינואר 1982, הוצג ה-VIC-30, שהיה שם הפיתוח של המחשב שלימים ייקרא הקומודור 64: מחשב עם זיכרון וסביבת עבודה בנפח של 64 קילובייט, מיד הפך לשיחת התערוכה ויצא לשוק באותה שנה.

ה-C64, היה יותר חזק ויותר זול ממתחריו כמו ה-Apple II או המחשבים של IBM. הוא היה קל לתכנות, הציג מיד עם העליה את מערכת ההפעלה מבוססת בייסיק, עם מסך כחול (שהיום, כמה משעשע, קיבל משמעות הפוכה, שלילית, בזכות Windows), נעים וידידותי. Photo By: shane doucette, CC-BY-SA

היה לו מקום לכרטיסי הרחבה, הוא התחבר גם לרשמקול קלטות או כונן תקליטונים חיצוני – להרצת תוכניות ומשחקים ומסך התצוגה שלו היה כל טלוויזיה ביתית.

המחשב הנמכר ביותר בהיסטוריה נולד. הוא הציג 16 צבעים (למרות שהשבב שלו היה מסוגל להציג 128 צבעים, לטענת מפתחיו) ושבב הצליל שלו, ה-SID 6581, היה מהפכני לתקופתו ויכל להשמיע שלושה "קולות" במקביל.

אגב, אחת התעלומות הגדולות של הקומודור 64 הייתה מדוע הציגה המערכת רק 38,911 בייטים פנויים, על אף שהזיכרון המלא היה 64,000 בייטים? התשובה היא שכמעט חצי מנפח הזיכרון נתפס בידי מערכת ההפעלה – קומודור בייסיק 2.0.

יכולת התכנות הקלה יחסית ותפוצתו הגבוהה הפכו אותו למושך למפתחים. ובשנות קיומו של הקומודור 64 נוצרו עבורו למעלה מ-10,000 משחקים ותוכנות שונות.

מי מבעלי הקומודור לא זוכר את Boulderdash או את “אולימפיאדת קיץ”? עוד אחראית קומודור על מחשביה, לפריחתה של סצינת ה"דמואים", מאמצע שנות השמונים עד שנות התשעים המוקדמות.

ניסיון ההחייאה המשמעותי ביותר של המותג קומודור עד היום, שנושא פירות מסויימים, הוא Commodore Gaming, כמותג של מחשבי גיימרים לפלח השוק העליון שהוצג ב-2007, ו"רכב" חזק על רגשות הנוסטלגיה הקשורים לחברה המקורית.

המלחמה על אמיגה
ברם, שיטות הניהול הברוטליות של טרמל והתנהלותו מול ספקים, הביאו לכך שקומודור נאלצה לעבור לפנסילווניה – וב-1984, החליט גולד להיפטר ממייסד החברה. טרמל עזב את קומודור עם 100 מיליון דולר בכיס, ואגו פגוע.

לאחר טיול באירופה עם אשתו, שב טרמל לארצות הברית, ורכש מתאגיד וורנר את חברת "אטארי" הכושלת בשעתו. הוא פיטר 95% מהעובדים, ביטל את רוב הפרויקטים – אך הציל את החברה – ששבה להיות שם מוכר בבתים, בזכות מחשבי ה-ST, שהתחרו ישירות בקומודור.

באותן השנים, פונה אליו חברת השבבים החדשנית "אמיגה", המחוזרת בידי ענקיות הטכנולוגיה אך חסרת הגרוש ומבקשת מימון. הוא מלווה להם מיליון דולר – שאמורים להיות מוחזרים תוך חודש בלבד.

שלושה ימים לפני תום המועד, כשהיה ברור שאמיגה לא תוכל להחזיר את החוב, מעוניין טרמל חד החושים, לרכוש את החברה תמורת 98 סנט למניה. אך האביר על הסוס הלבן של אמיגה, מופיע דווקא בדמותה של קומודור עצמה, שקונה את החברה תמורת 4.25 דולר למניה – ומחזירה לאטארי ולטרמל את ההלוואה בסך מיליון דולר.

ב-1985, מציגה קומודור את יורשו של ה-C64, הקומודור 128 (כותב שורות אלו היה בעליו הגאה של אחד), ואת האמיגה 1000 העצמתי לימיו, שכלל ריבוי משימות, מערכת הפעלה חלונאית, זיכרון של 256 קילובייט וכונן דיסקטים 3.5 אינץ' – במחיר של 1,300 דולר. מכירות הקומודור 128, שנמכר תמורת 300 דולר, החזיק את החברה מעל המים בשנת 1986.

תחילת הסוף
השנים הבאות היו תחילת הסוף של קומודור. האמיגה היה יקר לייצור, והשוק הוצף בתואמי IBM זולים וחזקים יותר מהקומודור 128. בשל שינויים תכופים בצוות ההנהלה וחוסר בהנהגה בוטחת, קומודור איבדה את מעמדה הבכיר בשוק הביתי, והפכה לחברת נישה.

רק לשם השוואה, בתחילת שנות התשעים, דגמי אמיגה עם מעבדים במהירות שעון של שבעה עד 14 מגההרץ (לאמיגה 3000 היה מעבד מוטורולה 68030 במהירות 25 מה"צ), התחרו עם תואמי 486 במהירות שעון של 33 מגההרץ, וכרטיסי גרפיקה וקול טובים יותר, כמו ה-SoundBlaster.

אמיגה הפך מחשב המזוהה בעיקר עם יוצרי וידאו ומולטימדיה באותן שנים, שהציג יכולות נאות בתחומי הצליל והגרפיקה, אבל במחיר יקר.

נפילתו של הקומודור
על אף מכירות סבירות של מחשבי אמיגה, אובדן השוק הביתי ומכירות הציוד ההיקפי ושורה של טעויות מצד גולד כמנהל – הרגו את קומודור. ב-1993, רשמה החברה הפסד של 107 מיליון דולר. ב-1994, הופסק מסחר מניית קומודור בבורסה של ניו יורק, וב-29 באפריל באותה הכריזה "קומודור אינטרנשיונל" על פשיטת רגל וחילוט של נכסיה.

שנה לאחר הפירוק, קנתה החברה הגרמנית ESCOM את קומודור, אך הסתבכה פיננסית בעצמה. בסופו של דבר, חברת גייטווי רכשה את המפעלים והטכנולוגיה, וחברת המחשבים ההולנדית טוליפ, השתלטה על המותג "קומודור" ב-1997.

התחיה כמותג מחשבי משחקים
טוליפ החזיקה במותג ללא מעש עד שנת 2003, בה ניסתה להחיות אותו. היא שיגרה לאוויר העולם את האתר CommodoreWorld.com, באמצעות חברת בת, ואיימה בתביעות על אתרים עצמאיים שהשתמשו בשם הנוסטלגי.

במקביל הוציאה לשוק כמה מוצרים קטנים, כמו דיסקונים (Disk on Key) ונגני MP3, שנשאו את השמות שהפכו למיתולוגיים, VIC ו-C64 – ללא הצלחה רבה. בשנת 2004, מכרה טוליפ את המותג לחברת המדיה יהורונימו, תמורת 24 מיליון יורו, וזו איחדה את כל פעילויות המותג תחת "קומודור אינטרנשיונל קואופוריישן". Courtesy of Commodore Gaming

ניסיון ההחייאה המשמעותי ביותר של המותג קומודור עד היום, שנושא פירות מסויימים, הוא Commodore Gaming, כמותג של מחשבי גיימרים לפלח השוק העליון שהוצג ב-2007, ו"רכב" חזק על רגשות הנוסטלגיה הקשורים לחברה המקורית.

קומודור גיימינג ניסתה לבדל את עצמה מול המתחרים על ידי מגוון גדול של עטיפות מארזים מרהיבות, שנושאות חותם אישי. מחזיקת המותג, מוכרת כיום גם פצפוניידים תחת השם קומודור.

אבל אולי התרומה הכי חשובה של קומודור גיימינג לשימור השם, היא העובדה שהחברה מציעה לבעלי Wii את האפשרות לשחק במשחקי קומודור המקוריים, באמצעות Virtual Console .

איפה קומודור היום?
לצד הזמינות המוסדרת של משחקים, לאורך השנים, מעריצים של מחשב ילדותם, הקימו אתרים עצמאיים שונים ומשונים המוקדשים לקומודור ולתוכנות שלו.

בין השאר, ניתן למצוא אתר המוקדש למוזיקה של הקומודור, מדמים (אמולטורים) שונים המאפשרים לשחק משחקי קומודור מקוריים על פלטפורמות כמו לינוקס או ה-iPhone – ואפילו מצאנו תוכנת טוויטר לקומודור 64 המקורי, שכיום הוא סוג של פריט אספנים מבוקש.

חברת קומודור אולי מתה, אך תרומתו ההיסטורית למחשוב האישי של המיזם שהחל ניצול השואה מלודז' לפני למעלה מ-50 שנה – תיזכר לנצח.

בית המקדש השלישי

פורסם בתאריך 1/1/2010 על ידי ניב ליליאן

נוצרים אדוקים יצטלבו כשהם נכנסים לכנסיה, מוסלמים ישילו את נעליהם בכניסה למסגד, ויהודים יחבשו כיפות בכניסתם לבית הכנסת. כל דת והדרך שלה להפגין יראה וכבוד עם הכניסה לבית הפולחן.

ומה על החילונים? מה על אלה שאינם יראי שמיים? האם גם להם בתי מקדש משלהם? מקום שעם כניסתם אליו הם חשים תחושת Photography by Johan Persson יראה, ובמקביל תחושת כבוד עמוקה ואולי סוג של סיפוק רוחני?

התשובה לשאלה הזו היכתה בי כשנכנסתי לאולם הראשי של בית האופרה המלכותי בקובנט גארדן שבלונדון לפני כחצי שנה, בציפיה למופע של הבלט המלכותי. לפתע התשובה נתחוורה לי במלוא עוצמתה: התרבות הגבוהה היא הדת של החילונים, כף רגלי דורכת באחד המקדשים שלה. בשרי נעשה חידודין חידודין.

לצערי, לא יצא לי לבקר במספיק בתי אופרה והיכלי תרבות עתיקים ברחבי העולם ובוודאי שעוד אבקר – אבל הדוגמה של בית האופרה המלכותי, מבהירה כיצד השליטים החילונים, יצרו אלטרנטיבה לכנסיות, והציעו לנתיניהם (כמובן, אז, מי שיכל להרשות לעצמו) בתי פולחן חדשים שמוקדשים לסגידה לנעלה ולנשגב, אך לא הדתי.

כאן, בנשגב הכוונה ליופי הטהור שבאומנויות ההצגה, השירה והמחול, במקום לישות ערטילאית כל-יכולה או גלגולו של בנו של נגר, שהילך כאן לפני אלפיים שנות.

בית האופרה המלכותי הוא מבנה עצום ומרשים עד מאוד, שאינו נופל ביופיו ובחותם שהוא מותיר על הצופה והמבקר בו מכנסיות עתיקות. כולו שיש לבן, תקרותיו גבוהות ומסדרונותיו עטויי שטיחי ארגמן, מסתירים בחובם מכמני תרבות, פסלים וציורים רבים.

כמו כנסיות עתיקות, בבית האופרה המלכותי מתקיימים פולחני תרבות באופן סדיר כבר קרוב ל-300 שנה (ב-2032 ימלאו 300 שנים לבית האופרה). הבית מהווה מרכז בחיים התרבותיים של בירת אנגליה מאז הועלה בו המחזה הראשון ב-1732. זהו בית המקדש השלישי של האומנות שנבנה בגני קובנט, לאחר ששני קודמיו חרבו בשריפות.

בית האופרה הנוכחי נפתח ב-1858. למעשה אחד השרידים שנותרו מתקופת בית שני, הוא אבן הפינה שהונחה בידי ג'ורג', נסיך ווילס, ב-1808. גלגולו השני של הבית, אגב, היה המבנה הציבורי הראשון בלונדון.

הבריטים, שרגישים למורשת התרבותית שלהם ומתייחסים אליה בחרדה קנאית, החליטו בעת שיפוץ הבניין בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לשחזר ככל האפשר את התחושה המקורית שחוו שוחרי התרבות 150 שנה לפני כן. וכך, נשתמרו להן דלתות הכניסה הכפולות עצומות הממדים שדרכן נכנסו הכרכרות אל רחבת הכניסה, הפואייה.

הפואייה עצמה, רחבת הכניסה שנבנתה בתקופה הוויקטוריאנית, שוחזרה כפי שהייתה בערב חנוכת המקדש ב-1858, בגווני השנהב, שני וזהב שבהם נבנתה במקור.

אם התרבות הגבוהה, אומנויות הבמה של אופרה, תאטרון ומחול היא המזון הרוחני של החילון, הרי שהכוהנים הנוכחיים של המקדש, וסתתי האבן המודרניים, עושים הכל כדי להביא את המזון הרוחני לצאן מרעיתם ולהפיץ את הבשורה.

אדוארד ג'ונס וג'רמי דיקסון, הארכיטקטים שנבחרו לשיפוץ הבניין, כדי להדגיש את החיבור של בית האומנויות הגבוהות לציבור ולאלפי המבקרים בו, הוסיפו לו כניסה נוספת המתחברת אל הרחוב, ואל השוק של קובנט גארדן.

בשעות הבוקר ובשעות הערב, טרום המופעים, תורים גדולים משתרכים מול הקופות. בית האופרה עצמו, פתוח בכל יום משני ועד שבת מעשר בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים – וניתן לסייר בבניין באופן כמעט חופשי לחלוטין, במקביל למופעים ולחזרות.

אזור העבודה של בוני התפאורות, למשל, הוא בעל חלונות גדולים, ואפשר לצפות בעבודת המלאכה של אומני הבמה. בנוסף, בימי שני וששי מתקיימים בבניין רסיטלים וקונצרטים חינם אין כסף.

הרעיון של כל אלה הוא ברור: להנגיש את מקדש התרבות עצמו והפעילויות שבו לציבור ולמשוך אותו אליו, גם אם לא בא לראות אופרה או בלט. זוהי מיסיונריות תרבותית במיטבה.

ומה כאן בארצנו? אומנם מרכזי תרבות גדולים לא חסרים (רובם ככולם בתל-אביב: מרכז סוזן דלל, היכל התרבות, משכן "הבימה" וכמובן, בית האופרה הישראלית ומשכן אומנויות הבמה). אך ברובם ככולם לא מתקיימים סיורים או ימים פתוחים לקהל, וגם אם הם משתלבים היטב בנוף הארכיטקטוני, המאמץ שלהם להשתלב בנוף החברתי חלקי בלבד.

האם זו שאלה של כסף או של תרבות וכוונה? תקציב המדינה לתרבות (PDF) הוא 0.14 האחוז מכלל התקציב (456 מיליוני שקלים מתוך תקציב של 316,553,346,000 שקלים (במילים: שלוש מאות וששה עשר מיליארד, חמש מאות חמישים וחמישה מיליון, שלוש מאות ארבעים וששה אלף).

לשם השוואה: המועצה הבריטית לאומנות, המקבילה האנגלית של מנהל התרבות הישראלי, קיבלה מהמחלקה לתרבות, תקשורת וספורט (משרד התרבות הבריטי) בשנתיים האחרונות סכום של 859,141,000 לירות סטרלינג, לתמיכה במוסדות תרבות (PDF).

התקציב הכולל של ממשלת בריטניה לשנים 2009-2010 הוא 676 מיליארד לירות סטרלינג (PDF). באופן אירוני, הבריטים מוציאים, באופן יחסי מן התקציב, דווקא פחות מאיתנו על תמיכה.

אבל לעומת זאת, מעיון בתקצוב של בית האופרה המלכותי, אפשר לראות שבשנתיים האחרונות לבדן, קיבל בית האופרה מהמועצה לתרבות (שנסמכת גם על כספי הפיס הבריטי) 54,650,798 לירות סטרלינג, שהן 334,462,883 שקלים – שהם כמעט שלושה רבעים מהתקציב השנתי של מנהל התרבות הישראלי כולו.

זו תמונה עצובה, במיוחד לפרנסי התרבות בארצנו הקטנטונת שנאלצים להיאבק על פירורי עוגה לעומת עמיתיהם הבריטים שנהנים ממטבע חזק יותר. ובכל זאת, אפשר וראוי לייחל לכינון הבית השלישי החילוני בארץ ישראל, במהרה בימינו.

תצלומים (מלמעלה):
אלינה קוג'וקארו מתוך "הסילפידים". צילום: יוהאן פרסון
רחבת הכניסה של בית האופרה המלכותי. צילום: ניב ליליאן
בית האופרה המלכותי, מבט מהרחוב. צילום: ניב ליליאן
ליאן בנג'מין ותומאס וויטהד מתוך "סנסוריום". צילום: יוהאן פרסון

Royal Ballet Photography by Johan Persson, Courtesy of the Royal Opera House